החלקה במדרגות בטעם כתם מים על הרצפה

אילן מצדו הסביר כי לא שאל מדוע, אולם מיד עם בקשת הנתבע, סר לרחבת הריקודים לאיזור בו רקדו התובעת ויפה, ובדק אם יש מים או מפגע אחר ברחבה כולה.

התובעת הבהירה כי אמנם ומפאת החושך שהיה במקום (טענה הנוגדת את טענת הנתבע ואילן), לא ראתה משהו חריג או משהו שנשפך ולא הרגישה דבר עובר לנפילתה (עמ' 17 סיפא; עמ' 20 סיפא), אולם לדבריה: " הרגל החליקה לי מלמטה ואז כשרציתי לבדוק עם היד למה אני מרגישה רטיבות חשבתי שנפצעתי, לא יכולתי להזיז את היד....". ובהמשך (בעמ' 21 שורות 12-13): "לא הבנתי מה קרה. נגעתי עם היד השניה, הרגשתי רטיבות, בבגד , ברגל." לשיטתה, יפה, כפי הנראה, ראתה אף היא את הרטיבות בבגדה ואכן, לדברי יפה, אמנם אף היא לא נוכחה בקיומו של נוזל בריצפה עובר לנפילה (עמ' 23 שורות 8-9), אולם אף היא מתארת תיאור דומה בציינה (בעמ' 24 סיפא): "כשהרמתי אותה, ראיתי אותה על הריצפה והיד שלה ככה, היא אמרה יפה יפה החלקתי, התכופפתי הרמתי אותה בזהירות, כל הצד היה רטוב באלכוהול. הרחתי. אז היד שלה הרמתי אותה, אמרתי לה בעדינות נלך לשירותים, כל החצאית שלה היתה רטובה." בהמשך לכך ציינה (בעמ' 25 שורות 4-5): "כשהרמתי אותה היתה הריצפה רטובה והחצאית שלה רטובה. לא בכל הריצפה. לא שלולית. היו כמו כתמים של אלכוהול על הריצפה. באיזור של פחות ממטר". על פניו, רטיבות פתאומית בבגד יש בה כדי להצדיק הסקת מסקנה בדבר קיומו של נוזל ברחבה עובר לנפילה על זו. לכך משנה תוקף מקום בו כגרסת יפה לפחות, נוכחה אף בנוזל על הרחבה עצמה מיד לאחר הנפילה.

שאלת קיומה של רשלנות עד אנה מגעת חובת הזהירות המוטלת על המחזיק במקרקעין? בהקשר זה אפנה לע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 120-121: "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון ... מי שהולך בדרך או יורד במדריגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק... אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היום- יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהריצפה חלקה... חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו." עוד ובהקשר זה אביא מע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784, בעמ' 789: "כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להיתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההיתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין". אין ולא יכול שיהא חולק אודות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של הנתבע, כמפעיל המועדון למנוע סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים להביא לפגיעתם של באי המועדון ובכלל זאת מכשולים כדוגמת המפגע דכאן שגרם לנפילתה של התובעת.

...

מסקנה כאמור נמצאה במקרה שנידון בת"א (ק.גת) 1280-05 חורי נ' היפר ח. כהן בע"מ ואח' (25.3.12) שם החליק התובע על פירות וירקות שנפלו על רצפת המרכול (ראה אף דוגמאות הפסיקה המובאות שם) ולעומת זאת ראה ת"א (ק.גת) 1201-08 סגרון נ' גני הצבי 2005 בע"מ ואח' (13.1.14), שם נתקבלה התביעה בנסיבות דומות ממש לענייננו, אלא שבמובחן, שם נקבע כי הנהלת המקום ידעה שבדרך שיגרה נושאים איתם אנשים כוסות שתיה לרחבת הריקודים.

עם זאת, יש לבחון את סבירות הטענה והגיונה על רקע ההנחיה המוקפדת הנ"ל, קיומם של אזורי מעבר מתאימים וטענת אילן לפיה (בעמ' 33 סיפא): "זה להטוטנות לעבור עם מגש. למה להסתבך כשיש מעבר חלק לעבור" ומיד בהמשך עת נשאל שוב אם המעבר אפשרי, השיב בהתרסה: "אפשר גם לקפוץ על אנשים". כך או כך, לא שוכנעתי כי היתה מציאות שכיחה ומקובלת של מעבר המלצרים דרך רחבת הריקודים בעודם נושאים מגשים / שתיה למבקרים.

סיכומם של דברים: הגם שנחה דעתי מגרסת התובעת באשר לנסיבות החלקתה ופגיעתה, הרי שדין התביעה להידחות.

זוהי עדות יחידה של בעל דין, שיש לו עניין ברור בתוצאות ההליך, ובכדי שנוכל לקבוע ממצאים על בסיסה יש למצוא לה סיוע בראיות חיצוניות או לתת טעם של ממש להסתמכות עליה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971; ראו: ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי; מו(1) 733 [1992]; ע"א 2119/94 לנדאו נ' לוין, פ"ד מט(2) 77 [1995]).

אדם יכול למעוד ולהחליק בשל חוסר תשומת לב בהליכה מהירה או מכל סיבה אחרת, וכבר נפסק כי "מי שהולך בדרך או יורד במדריגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. 'נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים'. אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היום-יום" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]).

ניתן אמנם לדמיין מצב בו אדם אינו מיפרט את נסיבות התאונה ומבין את חשיבות הפרוט רק לאחר שנועץ בייעוץ משפטי, אולם שימוש בגירסה מאוחרת שכזו כסיוע להוכחת אותה גרסה היום משול, במידה רבה, לברון מינכהאוזן שמשה את עצמו מהמים על ידי משיכת שיערות ראשו.

סביר מאוד שגם ראה את כתם הנוזל שגרם להחלקה והבחין בבגדיו המלוכלכים של התובע (עמ' 13, 8).

הערות קצרות לעניין האחריות והאשם התורם אחריות הנתבעת: הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשטחה ונוזל מחליק על ריצפת חדר האוכל מהוה, על פי רוב, מפגע (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 [1984]; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 [1993]).

...

התייחסות קצרה לשאלת הנזק דין התביעה להידחות.

סוף דבר התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נפגע בשל רשלנות הנתבעת ולכן התביעה נדחית.

התביעה נדחית.

משניסיונותיה לא צלחו, שפכה התובעת על הכתם מים עם נוזל שטיפה (Ajax) לשם השרייה ולאחר מכן החלה לשפשף את הכתם בעזרת מגב וסמרטוט ריצפה, אך מיד עם הניסיון הראשון החליקה על הריצפה ונחתה על הגב והראש (להלן: "התאונה").

יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז בפרשת ועקנין הנ"ל "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות". מעביד איננו אחראי כאמור לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה.

לגבי עובד שנופל במהלך ניקיון מדרגות "כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדריגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להזהר לבל יידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם יידרדר ויפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר-תבונה מינימאלית ומפעיל מינימום של תבונה ונסיון-חיים בדברים טריוויאליים" (ת"א(י-ם) 70/94 מוחמד אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ, תק-מח 1994(3) 2246) (להלן: "עניין אבו סבית").

...

אני סבור כי אין לדרוש ממעביד צפיות לנזק שיגרם לעובד הבוחר לבצע את העבודה הפשוטה לה נדרש בדרך בה נקטה התובעת.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי אין מדובר בסכנה בלתי רגילה, אלא מדובר בסכנה ברורה על פניה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת, ובנסיבות אלה אני מורה על דחיית התביעה.

תוך כדי ירידה, הוא החליק במדריגות כתוצאה מכתם מים שהצטבר על הריצפה, עקב השקיית עציץ שעמד בשולי המדריגות (ראה תמונה נ/1).

על כן יש טעם בטענת הנתבעת כי סגירת הספרייה ומכירת המלאי על ידי התובע, אינן קשורות לארוע בו עסקינן, אם כי לעובדה שמדובר בעסק מפסיד.

...

דיון אקדים ואומר כי טענת הנתבעת שלפיה דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה, אינה מקובלת עלי, ודי להפנות לתיאור רכיבי הרשלנות המפורטים בסעיף 10 לכתב התביעה.

לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי התובע הוכיח את נסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידו, לרבות הימצאותו של כתם מים שגרם לנפילה, ובנסיבות אלה, ומבלי להכביר מילים בעניין, קמה אחריות נזיקית של נתבע מס' 1 (הבעלים של הדירה) כלפי התובע (המבקר בדירה), בגין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהאירוע הנ"ל. אשם תורם יחד עם זאת, הוכח כי התובע לא ראה לנכון להשתמש במעקה המוצב בצד המדרגות במהלך הירידה, והימנעות זו מטילה עליו אשם תורם לאירוע התאונה, שאותה הנני מעמידה על שיעור של 20%.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התובע לא הוכיח הפסדי השתכרות לתקופת העבר.

הטענה בדבר הרחבת חזית דינה להידחות, שכן נפסק כי פיצוי בגין אובדן פנסיה עשוי להשתלם לנפגע גם אם הוא לא תבע אותו מפורשות, והסתפק בתביעה כללית של הפסד השתכרות (ראה ע"א 9079/04 אלון לילך נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו).

סיכום הנזק כאב וסבל 50,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 80,000 ₪ הפסד פנסיה 9,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 8,000 ₪ סה"כ 147,000 ₪ בניכוי אשם תורם בשיעור של 20ֵ% סך של 117,600 ₪ לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 117,600 ₪, וכן הוצאות משפט (שכ"ט מומחה התובעים ומומחה ביהמ"ש), וכן שכ"ט עו"ד בסך של 28,000 ₪.

המחלוקת המחלוקת נטושה בשאלה, האם היה מפגע שגרם לנפילתה של התובעת, ואם כן, האם הנתבעת אחראית לו. העדויות מטעם התובעת בתצהירה, התובעת העידה כי במהלך דרכה למטבח היא החליקה, "ככל הנראה" (כלשונה) על חומר נוזלי "כלשהוא" ונפלה ארצה תוך שהתגלגלה בגרם מדרגות סמוך.

העדה, גב' חורש, לא התייחסה לקיומו של חומר נוזלי בתצהירה, ובבית המשפט העידה במפורש כי לא בדקה את הריצפה ואינה יודעת האם היו עליה מים לפני הארוע (עמ' 19 ש' 13).

בתשובתה הראשונה בנושא זה, בטרם מהלך החקירה הנגדית שיקף את הבעייתיות שבגירסתה, התובעת שנתה: "סביר להניח שהיה משהו על הריצפה כשהחלקתי. סתם ככה אני לא אחליק (הדגשה לא במקור)". רק לאחר שהתובעת עומתה עם העובדה שלא הציגה גרסה ממשית לקיומו של חומר נוזלי (עמ' 9 ש' 26, עמ' 10 ש' 7 – 9), היא תיקנה וציינה כי התכוונה שבוודאות החליקה על חומר נוזלי, אך אינה יודעת על מה בדיוק, אם כתם שמן, רוטב של מרק או רוטב סלט (עמ' 10 ש' 13 – 14).

משכך, אף העובדה שב"כ הנתבעים נימנע מחקירה ממושכת שלה, אינה יכולה לעמוד לנתבעים לרועץ, שהרי אין טעם להשלים בחקירה הנגדית את מה שלא קיים בעדות הראשית.

...

למעלה מהצריך, אני מקבלת את עמדתו של עו"ד אברהם, לפיה אף לוּ הוכיחה התובעת קיומו של חומר נוזלי שגרם להחלקתה, אין בכך משום רשלנות.

לסיכום, אני קובעת כי לא הוכח קיומו של מפגע שגרם לתאונה, ואף לו הוכח קיומו של חומר נוזלי, לא היה בכך כדי להקים אחריות כלפי הנתבעים.

סיכום התביעה נדחית.