החלקה בירידה במדרגות הכניסה למבנה

בעניינינו גם לא מדובר ב"רשימת ציוד" סתם, חסר כל רמז לתכליתו; בראש רשימת הציוד כתבו הצדדים (איות מקורי) "להלן מפורת הציד אשר נימסר לויינר אלי על ידי דובניקוב אלכסנדר ודובניקוב גנאדי (המשכרים) ב 01.01.2001 באת חתימת בין הצדדים על החוזה שכירות של החנות 'דוברבה'...". רשימת הציוד בחוזה מונה 37 סעיפים, והיא יורדת לרמת סכיני חיתוך (פריט 29), טלפון (פריט 15) ומכשירים להדבקת מחירונים (פריט 24).

תיקון גרם המדריגות בכניסה למבנה, מדרגות שבורות; תיקון מעקות בטון שבורים; תיקון מעקות ברזל בחזית; תיקון דלת חמרן (אלומיניום) בכניסה למבנה בחזית, כולל השלמת בולם לדלת לטענת הנתבע, כל הליקויים הנטענים הללו היו קיימים במועד תחילת השכירות ו/או נגרמו מפגיעת טיל במהלך מלחמת לבנון השניה והתובעים קיבלו בגינם פיצויים ו/או מהוים ליקויי בניה ו/או בלאי סביר של הבניין.

השלמת זכוכית שבורה בקיר החצוני הצפוני הנתבע הצהיר כי גם חלונות אלה נישברו בעקבות נפילת הטיל במילחמה (סעיף 47.3.16).

...

אמנם מדובר בסכום המתקרב ל-12,000 ₪, אך העיקר הוא שדמי השכירות שנקבעו בין התובעים לבין השוכר החדש לא היו נמוכים מאלה שהוסכם עליהם עם הנתבע בתקופה שבה החנות הושכרה לו. בשולי הדברים: מקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה נוסף לכל, לפני שהנתבע רכש את מפל הבניאס, אשר היווה את הבסיס להשוואת הנתונים הכלכליים בידי המומחה (ואשר ממילא לא היה של התובעים), מפל הבניאס לא נוהלה בהצלחה.

העדר חוות דעת נגדית יבגני דובניקוב הצהיר כדלקמן בענין מצב התחזוקה של החנות בידי הנתבע: "בתקופה שהמושכר היה בשכירות של הנתבע ואחרי שנתקלנו בתלונות של הלקוחות הקבועים אשר היינו פוגשים ביום יום ואור הידיעה כי הם התחילו לעזוב את המקום התחלנו אני והתובעים עוד בשנים הראשונות לשים לב שהמקום, לאט לאט, עובר למצב של הזנחה, תחזוקה לקויה ובעייתית והתחלנו לבקר במקום ולראות דעיכה הדרגתית למקום שטיפחנו ובנינו בעשר אצבעות. חרף הערותינו והביקורת שהפנינו לנתבע ולאשתו אשר ניהלו את המקום דעך ודעך עד שהחלטנו לשים סוף להזנחה הקשה שהייתה בחנות והתחלנו בהליכי פינוי הנתבע מהמושכר, על מנת להציל את מה שנותר ממנו ומהמוניטין שצבר במשך השנים בזמן שניהלנו את העסק. הליך הפינוי היה ארוך ומייגע והנתבע נאחז בקרנות המזבח והערים קשיים רבים על עניין הפינוי עד שלבסוף החלטנו להגיש תביעה לפינוי כנגדו" (פס' 8 לתצהירו של יבגני דובניקוב).

אני דוחה את הטענה.

סוף דבר: הנתבע ישלם לתובעים סך של 54,415 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום 26.1.2008 (יום עריכת חוות הדעת השמאי בענין הנזקים והאבדן בחנות) ועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים 1340 ש"ח בגין חלק מהאגרה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ש"ח. ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ה, 06 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

משה תיאר בכניסה לבנין "...המדריגות יורדות. יש מקטע אחד שמאפשר כניסה לאיזור של הגינה ובלוני הגז. אני זוכר בסביבות ה-12 מדרגות. אז יש עוד מקטע של מדרגות, שיורד לחלק התחתון של החלקה שלנו. אני חושב שיש אולי שמונה מדרגות, שיורדות למקטע היותר נמוך של החלקה ומאפשרות גישה לאיזור הגינה, יש בה גם עץ. ... לא היה קיר הפרדה. מה שחשוב הוא שיש שני מקטעים של מדרגות, אחד שמשמש גישה לבלוני הגז, והשני לגינה, לירידה למפלס התחתון"..

בעוד שהעיד כי "אף פעם משהו עובר", אישר כי תמיד היו שם מסוממים ונרקומנים, אשר "ירדו במדריגות האלה ניכנסו למבנה מסוים בשביל נרקומנים והם עשו בלאגן", הם כל הזמן עברו שם, "הם ירדו מיד לבנים דרך המעבר לבית שלנו", אך כיום, לאחר בנית הקיר המפריד הם לא עוברים שם, בספרו על השער שהציבו הנתבעים בכניסה למדרגות (עמ' 110, ש' 1-19).

...

מעבר לכך שבאתי לכלל מסקנה כי השימוש בזכות המעבר פחת באופן משמעותי ביותר משך השנים, ומשנת 96' לכל המאוחר היה "סמוי מן העין", אם בכלל, שוכנעתי כי לאחר שנת 04' הופסק השימוש לחלוטין, ועם הקמתו של הקיר המפריד, נוצר אף שינוי בתנאי השטח, הממחיש את אי הפעלתה של הזיקה הנטענת.

נוכח כל האמור לעיל, לו התגבשה לתובעים זיקת ההנאה הנטענת, הייתי רואה לבטלה.

סיכום התביעה נדחית, אפוא.

הדו"ח שאיננו חתום מיפרט את הארוע כדלקמן: "ביום ראשון 11.6.06 בשעה רביעית נקראו תלמידי שכבה ט' לאולם ספורט לחזרות למסיבת סיום, התלמיד שי יצא מבניין ט' לכיוון האולם. בעת הירידה מהמדרגות שי דרך על שרוך הנעל ונפל על הברך, שי קם לבד, ניגש לשני חבריו והגיע למזכירות. המוקד הוזמן וכן ההורים". כאמור, דו"ח זה איננו חתום ונחזה להיות כתוב ב-12.6.06 יום לאחר הארוע, מספר תעודת הזהות של התובע איננו נכון, ותאריך הלידה גם הוא שגוי.

עובדה היא שבכל דירה שבה קיים ממ"ד (כל הדירות שניבנו משנת 1992 בישראל), קיים סף שגובהו 2 ס"מ, בין המסדרון לבין חדר הממ"ד ואף אדם אינו נופל במקום זה. גם בתקנות התיכנון והבנייה החדשות העוסקות בנושא בטיחות, שנכנסו לתוקף ביום 20.3.09, שנים לאחר קרות התאונה, ואשר החמירו באופן ניכר את הדרישות הבטיחות למבנים, נקבע כי בכניסה לדירות מגורים מותר שהפרש הגבהים בריצוף לא יעלה על 20 מ"מ, דהיינו 2 ס"מ. המומחה גיל חזר על עמדתו זו גם בעדותו, והעיד בעמ' 18 מול ש' 4 ואילך כדלקמן: "יותר מזה, סף של 2 ס"מ מותר גם היום בתקנות החדשות והמחמירות מאוד, בהתייחס ביציאה מכל דירת מגורים, ואני מצטט את זה בעמ' 9 לחוות דעתי, מתוך התקנות החדשות, מותר שיהיה 2 ס"מ. אנשים עוברים 2 ס"מ ביום יום, זה מה שנקרא דבר נורמלי, סיכון רגיל. אדם הולך במעבר של 2 ס"מ לא קורה לו כלום, כניסה לממ"ד משנת 1992 היא תמיד בגובה של 2 ס"מ מהדירה, אנו לא שומעים שאף אחד התרסק או נפל שם, ואנשים אפילו מבוגרים חיים בדירות ללא מיגבלה ואין בעיה, ז"א לא נופלים, אנשים יוצאים מדירות חדשות שנים והם לא נופלים. ז"א, בן אדם לא נופל מ-2 ס"מ. אני יכול להראות לביהמ"ש כדוגמא בשתי חוברות שאני לא יכול ליפול, אין מצב שהרגל עומדת בין לבין. זה לא שפוע, אלא זה חד ז"א או פה או פה. ז"א, אין מצב שבן אדם מתגלגל וירסק את הברך מירידה של 2 ס"מ. זה יכול לקרות לנו בזה שהוא ניתקל במשהו אולי, אבל לא ככה. יש סיפור של שרוכי נעליים אבל זה לא קשור אליי, ואני לא רוצה להכנס לזה". לאחר שעיינתי בחוות הדעת ושמעתי את עדויות המומחים, אני מאמצת את מסקנתו של מומחה הנתבעת אשר חוות דעתו היתה מנומקת באופן משכנע יותר, בדיקתו את גובה הסף היתה לאחר ביקור במקום, אופן ניתוח התקנות היה בהיר ומשכנע יותר מאופן ניתוחו של מומחה התביעה אשר ניסה להכפיף את התקנות על המקרה הנידון, על אף שהם ניכנסו לתוקף במועד מאוחר ממועד בניית המבנה נשוא התביעה.

...

סבורני, כי התובע המבקש לטעון כי תיקון המפגע מהווה הודאת בעל דין בקיום המפגע, עליו הנטל, כאמור לעיל, לשכנע הן כי מדובר במפגע הדורש תיקון, והן כי התיקון נעשה לצורך הסרת המפגע ובסמוך לאירוע התאונתי.

מסקנתי מכל האמור לעיל הינה ברורה וחד משמעית, אין מדובר ב"מדרגה" כהגדרתה בתקנות התכנון והבנייה, אלא בסף מפתן כניסה שגובהו לא היה מעבר לעובי אריח, היינו כ-2 ס"מ, מפתן שאיננו מהווה מכשול או מפגע.

לו היתה מתקבלת התביעה בשאלת החבות, הפיצוי הראוי במקרה דנן הינו כדלקמן: הפסד שכר עתיד כולל פנסיה - 50,000 ₪ כל ההוצאות עבר ועתיד - 10,000 ₪ כאב וסבל - 45,000 ₪ _______________ סה"כ - 105,000 ₪ סוף דבר: התביעה נדחית מהטעמים שפורטו בפסק הדין בפרק הדן בשאלת החבות.

רקע וטענות הצדדים בקיצור נמרץ: על פי כתב התביעה, ביום 11.5.2018, התובעת ביקרה את אמה, שהייתה מאושפזת במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (להלן: בית החולים), ועם סיום הביקור, בשעה 22:00 בערך, כאשר ירדה במדריגות הכניסה/יציאה לבית החולים, היא החליקה על חומר מחליק, אשר בשילוב עם מצב המדריגות הרעועות, גרמו לנפילתה ופציעתה (להלן: התאונה).

התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל, הבעלים, המחזיקה, הממונה, המפקחת והאחראית על מבנה בית החולים, והמעבידה והאחראית על עובדי בית החולים, לרבות עובדי המשק והניקיון.

...

לאור מהות פגיעתה, השברים, הניתוחים, תקופת הטיפולים וההחלמה, שוכנעתי כי עקב התאונה התובעת נעדרה מעבודתה למשך שנה.

על כן, בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר אני מקבלת את דרישת התובעת במלואה ופוסקת לה סך של 30,000 ₪.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 74,000 ₪ בצירוף סך של 23.4% בגין שכר טרחת עו"ד ובצירוף סך של 712 ₪ בגין אגרת פתיחה.

התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 11.3.97 בעת שהחליקה ונפלה על שביל משופע הנמצא בכניסה למבנה המתנ"ס אשר במעלות, (השביל יכונה להלן כפי שכונה ע"י הצדדים-"הכבש").

התובעת בעדותה הראשית כמתואר בעמ' 7-8 תארה כך את נסיבות המקרה: "יצאתי להתקשר לבעלי שיבוא לאסוף אותי, רציתי לתאם איתו. בעלי יושב באולם. כאשר יצאתי ראיתי מול המדרגות משאית גדולה. אני ידעתי שאני לא עוברת את המעבר הזה וניסיתי לאתר את בעל המשאית. בהחלטה במקום החלטתי במקום לרדת במדרגות לרדת בכבש. כלי הרכב היו ממש צמודים למדרגות. לא היה שלט שאוסר ירידה, לא היה מעקה, אני התחלתי ללכת והיתה לי תחושה שאני רוצה לאחוז במשהו, החלקתי, חיפשתי מעקה ולא מצאתי. לא היה שום דבר לאחוז ופשוט החלקתי...

...

לאור האמור לעיל לא הוכח פגם כלשהו בכבש וגם מסיבה זו דין התביעה להדחות, בנסיבות אלו מתייתר הצורך לבחון האם במקרה בו היה פגם בכבש, ניתן היה להטיל אחריות על הנתבעת מס' 2 כמעבידה.

לאור האמור לעיל הנני דוחה התביעה ובנסיבות אלו הנני מורה על מחיקת ההודעות לצדדי ג' שנשלחו ע"י שני הנתבעים.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.