החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט ערעור והשגה

כאשר רשם בית הדין לעבודה מפעיל את סמכויותיו "הרגילות" מכוח סעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, העירעור על החלטותיו מוסדר על ידי סעיפים 95 ו-96 לחוק בתי המשפט, שהוחלו עליו גם הם מכוח סעיף 27(א) לחוק.

ואולם, כאשר רשם מפעיל "סמכויות שיפוט" מכוח סעיף 27(ב) לחוק, העירעור על החלטותיו מוסדר בסעיף עצמו, הקובע: "(ב)(1) ... החלטת בית הדין האיזורי בעירעור על החלטת הרשם לפי סעיף קטן זה תהיה נתונה לערעור נוסף ברשות לפני בית הדין הארצי בשאלה משפטית; הרשות יכול שתנתן בגוף החלטת בית הדין האיזורי או מאת נשיא בית הדין הארצי או סגנו;" מסעיף משנה זה הוסק כי מוקנית זכות ערעור לבית הדין האיזורי על החלטותיו של רשם בית הדין מכוח סמכויותיו השיפוטיות, הן לעניין החלטה אחרת והן לעניין פסק דין (בג"ץ שלם, עמ' 228; פסק דין בן עזרא, עמ' 505).

במצב דברים זה, ככל שעבר בעל דין את המשוכה של זכות ערעור מוגבלת המותנית בקבלת רשות, ראוי כי ההכרעה בשאלה משפטית, ובפרט בעלת חשיבות מיוחדת, תגיע לפתחו של בית הדין הארצי, וכי פסק דין שנפלה בו טעות על פני הדברים, שנימצא כי יש לתקנה, יתוקן על אתר עם מתן זכות העירעור וקבלת העירעור באותה החלטה.

...

המסקנה האחרת, לפיה ערעור בזכות על פסק דין של רשם שניתן מתוקף סמכות רשם "רגילה" ידון בבית הדין הארצי (סעיף 27(א) לחוק), ואילו ערעור ברשות על פסק דין של רשם שניתן מכוח סמכות שיפוטית בדיון מהיר ידון, בגלגול שלישי, בבית הדין האזורי, מעוררת קושי בשים לב לתכליתו של הדיון המהיר.

לטעמנו נכון יהיה להקיש מסעיף זה גם לעניין ערכאת הערעור המתאימה לדיון בערעור על פסק דין של רשם בדיון מהיר (לאחר שניתנה הרשות לכך).

סוף דבר ניתנת בזה רשות ערעור.

המערערים טוענים, כי שגתה כב' הרשמת עת לא טירחה לידון בהחלטתה בטענות העובדתיות של הצדדים, כפי שנפרשו על גבי שבעה עמודים בהחלטה נשוא העירעור דנן.

לטענת המשיבה, יש לדחות את העירעור על הסף וזאת בין אם יחיל בית המשפט את תקנה 400 לתקסד"א, לפיו המועד להגשת העירעור הוא 20 ימים ממועד מתן ההחלטה, או בין אם יחיל ביהמ"ש את סעיף 96 לחוק בתי המשפט, לפיו המועד להגשת העירעור הוא 45 ימים מיום מתן ההחלטה.

...

ולפיכך, הנני קובע כי סך התשלומים, 73,760 ₪ (כמפורט לעיל) ששולמו לב"כ המשיבה על ידי המבקשים – בעבור תיק הפינוי ולא בעבור חובותיו האחרים של מר אברהם אוחנה כלפי המשיבה, כפי שטוען ב"כ המשיבה.

סיכום לאור האמור בפירוט בפסק הדין – דין הערעור להתקבל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה יש לזקוף את סך ה- 73,760 ₪, ששולמו על ידי המבקשים לב"כ המשיבה, לטובת החוב בתיק הפינוי, ולפיכך יש לראות במבקשים כמי שפרעו את חובם בתיקי ההוצל"פ, ובהתאם להצהרתו של ב"כ המשיבה, האמורה בשורה 19 בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום ה- 31.12.17 – הנני מורה על סגירת שני תיקי ההוצאה לפועל,- תיק מס'- 511043-07-15, המוגדר כתיק הכספי ו – תיק מס' 501478-11-15, המוגדר כתיק הפינוי.

יש להסיר מן הדרך את טענת המשיבה כי המערערת נקטה הליך שגוי, והיה עליה לתקוף את החלטת כב' הרשם בבקשת הביטול – שהנה 'החלטה אחרת' – באמצעות בקשת רשות ערעור.

החלטת רשם נתונה לערעור בזכות לפני בית-המשפט בו הוא מכהן, כמתחייב מסעיף 96 בחוק בתי המשפט, ועל-פיה ננקט הליך זה שלפני.

...

אין בידי לקבל את טענת המערערת כי מדובר בטענה משפטית גרידא שכלל אינה טעונה תמיכה בתצהיר – באופן שיבאר את הימנעותה מלצרף תצהיר כזה לבקשת הביטול.

סיכומם של דברים הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 3,510 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים ימים מן המועד שבו יומצא לה פסק-הדין.

בנימוקיו הסתמך בית המשפט על פסק הדין ברע"א 2041/17 אופיר נ' עירית קדרון (15.6.2017) (להלן: עניין אופיר), שקבע כך: "סעיף 38 לחוק הבוררות קובע, בסיפא שלו כי 'החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו-8(ד) לפקודת הרשמים, 1936'. פקודת הרשמים, 1936 בוטלה עם כניסתו לתוקף של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר קובע, לעניין פסק דין של רשם, בסעיף 96:

קביעה זו יפה לכל החלטת רשם בעינייני בוררות, בין אם במהותה היא "פסק דין" ובין אם "החלטה אחרת". לטענת המבקש קביעות דומות ניתנו אף במספר החלטות ופסקי דין של ערכאות דיוניות שונות, כאשר הסתמכותו של בית המשפט על פסק הדין בעיניין אופיר הייתה מוטעית.

...

לדעתי אפוא, דין הערעור להתקבל, ונוכח התוצאה על פיה למבקש זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת שאישרה את פסק הבוררות, הדיון יוחזר לפני בית המשפט המחוזי אשר יחליט בעניין לפי מיטב שיקול דעתו וחוכמתו.

ת השופט י' עמית: אני מסכים למסקנה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ.

כשלעצמי, איני סבור כי האמור בפסק הדין בעניין שלם (בג"ץ 1520/94 שלם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(3) 227 (1994)) נאמר כבדרך אגב, ובהיבט זה ייתכן כי פסק דינו של חברי חורג מהמסקנה שם. ברם, מאחר שבעניין שלם נוספו לתסבוכת הדיונית גם שאלות הקשורות לסמכויות רשם בית הדין לעבודה, איני רואה מניעה לסטות מהלכה זו, ככל שניתן לראותה כהלכה.

המשיב לא השלים עם ההחלטה האמורה, וביום 19.7.18 הגיש "בקשת רשות ערעור" בגדרה התבקש בית המשפט להורות על ביטול ההחלטה מאחר ולגישתו נפלו טעויות בהחלטת כב' הרשם.

אלא שאין חולק כי החלטת כב' הרשם הנה מושא לערעור ולא לבקשת רשות ערעור, וזאת מכוח הוראת סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, הקובעת כי החלטה אחרת של רשם, שאינו רשם בכיר, ניתנת לערעור בפני בית המשפט שבו הוא משמש כרשם, ורשאי בית המשפט לידון בעירעור כשופט אחר.

יתר על כן, מורה תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), כי ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתיק המשפט , תיעשה בתוך 20 ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה.

...

ביום 19.6.18 נעתר כב' הרשם לבקשה וחייב המשיב להפקיד סך של 255,000 ₪ (מחצית מן הסכום הקבוע בפסק הבוררות), בקופת בית המשפט, בתוך 30 ימים, לבל תדחה הבקשה לביטול פסק הדין.

לעניין זה לא שוכנעתי, כי האיחור נבע מנסיבות שאינן בשליטתו של המשיב, אלא באיחור שהיה ביכולתו למנוע, לו היה נותן דעתו להוראות הדין.

סוף דבר, הערעור נדחה על הסף.