החלטת משרד הבריאות לא להעניק תעודת קלינאית תקשורת

אלא שגם בכך אין די. עניין דומה נדון בפני חברי הנכבד, השופט נועם, בעת"מ 41001-01-13 קליטין נ' משרד הבריאות (25.11.13) (להלן – עניין קליטין), שעסקה בהחלטת משרד הבריאות לדחות את בקשת העותרת (שם) לקבל תעודת קלינאית תיקשורת.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט סולברג בהחלטתו מיום 30.01.11, אשר ניתנה במסגרת עת"מ (י-ם) 19438-01-11 חאג' נ' שר הבריאות (11.09.11) לאמור: "...המבוקש בעתירה חורג מסמכותם של המשיבים כפי שהוקנתה להם בחוק. אין ניתן להושיט סעד שכמוהו כחקיקה מחדש של הוראת מעבר מיוחדת עבור העותרים, ואשר לפיה גם מי שאינו מחזיק בתואר אקדמי לא יידרש להבחן בבחינות שקבע החוק". נוכח כל האמור לעיל, לא נמצאה לי כל דרך או עילה לקבל את הפרשנות אותה הציעה העותרת לסעיף 58(ב), ואין ביכולתי לקבוע כי הוא חובק גם את מי "שיש לראות בו" ככזה שהייתה בידו תעודת הכרה במועד הקבוע בחוק.

...

מצאתי כי אף דין טענה זו להידחות.

אלא שכאמור לעיל, ובהעדר טענה בדבר החוקיות של הוראת המעבר, אין בידי לקבוע כי דרישת הבחינה אינה מידתית.

כללו של דבר: העתירה נדחית.

בית המשפט קמא קיבל עתירה שהגישו אן (חנה) גרוס ואביגיל שוסטל (להלן: המשיבות) כנגד החלטה של המבקש, משרד הבריאות (להלן: משרד הבריאות), שלא לאפשר להן לגשת לבחינות על מנת לקבל תעודת קלינאי תיקשורת, והורה למשרד הבריאות לערוך להן בחינות כאמור.

בנוגע למאזן הנוחות המשיבות סבורות כי משרד הבריאות לא הראה שעריכת בחינות מיוחדות עבורן כרוכה במאמץ רב. הם הוסיפו וטענו כי עריכת הבחינות גם לא תעמיד את משרד הבריאות במצב בלתי הפיך, שכן אם יוענקו להן תעודות של קלינאיות תיקשורת ולאחר מכן יתקבל העירעור שהגיש משרד הבריאות, הן יחזירו את התעודות למשרד הבריאות.

...

במישור הפרוצדוראלי, טענו המשיבות כי יש לדחות את הבקשה אף משום שלא נתמכה בתצהיר לאימות הטענות העובדתיות המצויות בה, מה גם שהבקשה כללה טענות עובדתיות חדשות שלא הובאו בפני בית המשפט קמא.

בכל הנוגע לשיקול של מאזן הנוחות אני סבורה כי האיזון הנכון במקרה שבפנינו מביא לקבלת הבקשה באופן חלקי, היינו: הבחינות יערכו למשיבות במועד הקרוב של הבחינות הממשלתיות, שבו תיערך בחינה מיוחדת בתחום השפה והדיבור בלבד.

אשר על כן, אני קובעת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב בחלקו במובן זה שהבחינות יערכו למשיבות במועד הקרוב של הבחינות הממשלתיות שבו תתקיים בחינה מיוחדת בתחום השפה והדיבור, ובמובן זה בלבד.

לטעמה, הקביעה אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה לפיה ניתן למנות עיסוק בתקופות הלימודים.

באשר לקביעת בית המשפט לפיה שמונה שעות שבועיות אינן מהוות עיסוק ניכר, טוענת היא כי המשיב לא גרס כי הקף זה אינו ניכר, ועל כן יש להסיק כי על פי שיקול הדעת של הרשות מדובר בהקף מספק שאין להתערב בו. לטענתו, במכתב בו נדחתה בקשתה (וכן בקשת עותרות נוספות) לקבל תעודת קלינאית תיקשורת צוינו הפגמים בגינה לא ניתנה התעודה ושיקול זה לא צוין.

לטעמו, שמונה שעות שבועיות, שאינן עולות כדי יום עבודה אחד מלא, אינן עומדות בתנאי זה. בסיכומי תשובת המערערת, אשר הוגשו לאחר תיקון ביום 15.7.2013, מתייחסת היא לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת"מ 42285-11-10 רייזמן נ' משרד הבריאות (14.2.2013) (להלן: פרשת רייזמן) בו הכריע כבוד השופט י' מרזל כי יש להעניק תעודת קלינאי תיקשורת לשלוש מתוך שמונה העותרות שחברו בעתירה זו. לטענתה, שם עולה כי בית המשפט בוחן עיסוק על פי מבחן השכר ודבר זה אינו עומד בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה. עוד שבה וטוענת כי היא פיתחה הסתמכות משמעותית, אותה הדגיש בית המשפט בפרשת רייזמן, ועליה רוצה החוק להגן.

...

בהקשר זה, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי אין לראות בלימודים עצמם כחלק מתקופת העיסוק.

בהקשר זה, תהיתי האם יש בהכרה כי יכולים להיות מקרים בהם עיסוק טרם רכישת הכלים המקצועיים לעבודה במקצוע כדי להביא למסקנה שיש להכיר אף בעיסוק במסגרת רכישת כלים זו. על דרך הכלל, לא ניתן "לצבור" שעות עיסוק טרם השלמת ההכשרה הנדרשת לכך (והשוו בהקשר זה לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; חוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977; תקנות רואי החשבון, התשט"ז-1955).

אשר על כן, לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות.

העתירה לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבים, לפיה אין להכיר בעותרת כקלינאית תיקשורת מן המניין ולהעניק לה תעודת קלינאית תיקשורת, מכוח חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תשס"ח-2008 (להלן – חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות או החוק).

המסגרת הנורמאטיבית לפני חקיקת החוק, העניק משרד הבריאות תעודות הכרה במעמד למספר מקצועות פרא-רפואיים, כדוגמת קלינאות תיקשורת, לפי קריטריונים שקבע משרד הבריאות באמצעות הנחיות מינהליות.

היא מוסיפה ומדגישה, כי החלטת המשיבים שלא להעניק לה תעודת קלינאית תיקשורת קבועה, פוגעת באופן קשה ובלתי מידתי בזכויותיה, ובכללן – בחופש העיסוק ובזכות לכבוד ושם טוב.

...

לאור האמור, מקובלת עליי עמדת המשיבים, לפיה אין באישור שניתן לעותרת על-ידי משרד החינוך כדי להעניק לה תואר יש מאין; במיוחד לנוכח העובדה שבאישור צוין במפורש שהוא אינו גורע מזכויות הרשויות המוסמכות להענקת רישיונות מקצועיים שכן "אישור זה ניתן לצורך דירוג שכר בלבד" (ראו והשוו: עת"מ (י-ם) 13-12-43675 פרובוביץ' נ' משרד הבריאות (8.5.13)).

זאת ועוד, אף הועמדה בפני העותרת חלופה סבירה ושקולה, המכירה בהשכלתה ובעבודתה בתחום, לפיה תוכל לקבל היא תעודת רישוי קבועה, ככל שתעבור את הבחינה הממשלתית מכוח סעיף 58(ה) לחוק, בחינה אשר העותרת כאמור הגישה בתחילה בקשה להיבחן בה. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבה 1 הוצאות בסך כולל של 8,000 ש"ח. ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ג, 21 אוגוסט 2013, בהיעדר הצדדים.

סבורני, כי אין עילה להתערב בהחלטת הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות שלא להכיר בתואר בו מחזיקה העותרת כתואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת, כהגדרתו בחוק, ואף לא להעניק לה תעודת קלינאי תיקשורת, לפי סעיף 58(ג) לחוק – גם לא תעודה המוגבלת לתחום השפה והדיבור מכוח סעיף 48 לחוק; זאת, משנמצא לאחר בדיקה עניינית של תוכנית הלימודים של העותרת, כי מרבית הקורסים אשר נלמדו על-ידה במסגרת התואר הראשון לא עסקו כלל בקלינאות תיקשורת, אלא בחינוך, למעט מספר מצומצם מאוד של קורסים.

...

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, לא נפל פגם של חוסר סבירות, או כל פגם מינהלי אחר היורד לשורש שיקול הדעת המינהלי, אשר מקים עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת משרד הבריאות בעניינה של העותרת.

לפיכך, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבה 1 הוצאות בסך כולל של 8,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהיעדר הצדדים.