החלטת כנסת בענין חסיון מסמכים

בקשת רשות העירעור במבוא לבקשה טען המבקש, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית כבדת משקל, החורגת מעניינו הפרטי, ואשר לא נדונה קודם לכן בערכאה זו. עוד נטען, כי שקולי צדק וחשש לעיוות דין מצדיקים את מתן רשות העירעור, וזאת בין היתר, משום שדחיית הבקשה עשויה להוביל לתרחיש "בלתי נסבל לפיו סנגוריו של המבקש, המייצגים אותו מזה כעשר שנים, עלולים להיות עדי תביעה נגדו". לטענת המבקש, סוגית חסיון חשבוניות המס ומסמכים חשבונאיים נוספים, לא זכתה לדיון ראוי בבית המשפט המחוזי; בית המשפט המחוזי לא בחן את טענות המבקש באופן עינייני; והחלטתו איננה מנומקת די הצורך, באופן המצדיק את קבלת הבקשה.

בשם אותה מטרה, הוחלט שלא להטיל על עורך הדין, במסגרת הצוו, חובת דיווח על פעולות של הלקוח שיש בהן סיכון להלבנת הון, ולהסתפק באיסור על עורך הדין לבצע פעולה כאמור (ראו: פרוטוקול ישיבה מס' 225 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-19 (21 ביולי 2014); הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 13), התשע"ד-2014, ד"כ 166, 136 (התשע"ד) (להלן: הצעת החוק); והשוו: הצעת חוק הממשלה איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11)(נותני שירות עסקי), התשע"ב-2012, ה"ח הממשלה 687, 832 (להלן: הצעת החוק המקורית)).

...

השופט א' שהם: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' עטר), בתיק ע"ח 21372-11-14, מיום 5.1.2015, במסגרתה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' נחמן), בתיק צ"א 36952-03-14, מיום 5.11.2014.

המשיבה 2 הוסיפה וטענה, כי המנעות המחוקק מלהטיל על עורך הדין חובת דיווח על פעולות הלקוח, אשר משקפות חשש להלבנת הון, מובילה, מיניה וביה, למסקנה כי גם בענייננו, כאשר מתנהלת נגד הלקוח חקירה בתחום הלבנת ההון, אין להטיל על עורכי הדין חובה "אקטיבית" של גילוי מסמכים.

אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, הטעם לשינוי הצעת החוק המקורית, כך שלא הוטלה על עורך הדין חובת דיווח על פעולות הלקוח, נעוץ בחשש לפגיעה בחסיון עורך דין-לקוח (ראו הצעת החוק, בעמ' 137; אלף, בעמ' 290).

ואולם, בהתאם למסקנתי, לפיה סכום שכר הטרחה או חשבונית המס אינם חוסים תחת החסיון, אין מניעה כי באי כוח המבקש ימסרו את החשבוניות לידי המשיבה 1 או יגלו לה את סכום שכר טרחתם.

על-פי סעיף 9(6) לחוק זה, יעמדו לביקורתו של המבקר "כל אדם, מיפעל, מוסד, קרן או גוף אחר, שיועמדו לבקורת על-פי חוק, על-פי החלטת הכנסת או על-פי הסכם ביניהם ובין הממשלה", והואיל והקרן מסכימה להעמיד עצמה לביקורתו של המבקר, אין מניעה שמבקר המדינה יקיים ביקורת על פעולותיה.

לפיכך, בסעיף 43(ב) לשטר ההקדש, במקום "31.12.04" יבוא: "30.6.08", ובסוף הסעיף יבוא: "החלטה על הסדרי הפרישה של המנכ"ל המכהן כיום לא תיתקבל על-ידי מועצת הנאמנים לפני שימונה הנאמן הראשון על-ידי הועדה הממנה". אחריות הנאמנים על-פי שטר ההקדש המוצע יחולו על הנאמנים, לגבי כל חסוי שהקרן משמשת לו כאפוטרופוס, כל הסמכויות והחובות החלות על אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית.

אולם, משמדובר בשטר ההקדש שהוא המסמך המכונן של הקרן, מדובר במבט מבפנים, שנועד לבסס את משטר הניהול של הקרן פנימה ולעצב נורמות היתנהלות ותפקוד תקין לטובתה של הקרן ולטובת החסויים המטופלים על-ידה.

...

כיוון שהקרן לא הרימה את הנטל המוטל עליה, נדחית בזאת תביעת ההשבה של דמי הניהול שנגבו ביתר, אם נגבו, לגבי תקופת העבר.

ההיסטוריה של הקמת הקרן, אופן הקמתה וצורת התאגדותה, מינוי חבריה באמצעות גוף חיצוני שאינו המדינה והעובדה כי המדינה אינה בעלת שליטה בקרן - כל אלה מובילים למסקנה כי הקרן אינה גוף ממלכתי כי אם עצמאי.

נחה דעתי כי ההסדר כפי שנקבע בפסק-דינו של השופט עדיאל יוצר איזון ראוי בין הצורך לאפשר לקרן להתנהל באופן המותיר לקרן מידת עצמאות במתכונת שנקבעה בפסק-הדין מחד גיסא, לבין שמירה על המידה הראויה של זיקה ניהולית של הקרן לרשויות המדינה מאידך גיסא.

בהתאם להוראת תקנה 119 לתקנות – הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חסיון לגבי שאלה פלונית או מיסמך פלוני, רשאי בית המשפט או הרשם שלא להיעתר לבקשה לענין אותה שאלה או אותו מיסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו; אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מיסמך.

הנתבע מפנה לסעיפים 2 (ג) ו 2 (ד) לדרישה, שם התבקש התובע לפרט תכניות אסטרטגיות, תכניות פעולה או מיסמכי ייעוץ ועבודה שהוכנו עבור לקוחות המשתייכים לגופים בטחוניים, גופים צבוריים וכן מסמכים שהוכנו עבור אנשי ציבור שהתובע ייעץ להם והעניק להם שירותים אסטרטגיים בעת בחירות או היתמודדות לתפקידים (ביניהם ראשי ממשלה, חברי כנסת ועוד).

...

סבורני כי מתן מענה שכזה אינו רלוונטי, מכביד ויש בו כדי לפגוע בצדדים שלישיים, אשר אין להם קשר ישיר לתובענה.

התובע סבר כי השאלה אינה רלוונטית, אולם השיב מעבר לדרוש - "לא". לאור אמור, סבורני כי ניתן לשאלה מענה.

סוף דבר בבקשת התובע – ביחס למסמכים, כפי שהובאו לעיל, אבקש את עמדת הפרקליטות, האם קיימת דרישה שלא למסור מידע זה במסגרת הליך אזרחי, שמתקיים באותו עניין, וזאת תוך 30 ימים.

בעיניין חיסיון תרשומות פנימיות ציטטה הנתבעת חלק מהאמור על-ידי כב' השופט גולדברג (דעת מיעוט), בבג"ץ 2534/97 חבר-הכנסת יונה יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא (3) 39 (1997).

בעיניין זה נפסק: "תביעתם אינה תלוי בעבודת הועדה או בהחלטותיה, ובמובן זה אין המקרה נופל לגדר אותם מקרים שבהם הנפגע מהחלטת רשות מבקש להשיג על החלטתה ולשם כך מבקש הוא לעיין במסמכיה. עם זאת, בהעדר נימוקים כבדי משקל להצדקת טענת חיסיון לגבי מיסמכי הועדה, ראוי היה להמנע מטענה כזו ולאפשר עיון בהם, דבר שנעשה על-ידי המדינה בהודעה שנתקבלה מטעם באת-כוחה, כאמור. נותרה איפוא טענת החיסיון לגבי התכתבויות עם יועצים משפטיים" (הדגשות לא במקור – ר.נ.).

...

בענייננו, לא שוכנעתי, שקיימת וודאות קרובה לכך, שגילוי ועיון בדו"ח, יביא לחשיפת שיטות עבודה של הנתבעת שלא לצורך, או יפגע בפעולות הנתבעת/שב"ס בעתיד.

מכל האמור לעיל עולה שעל הרשות לבחון גם את המקרה הספציפי, ובענייננו, החשש הכללי שהביעה הנתבעת, אין בו די כדי להביא לחיסיון הדו"ח, או לגבור על האינטרס הספציפי של התובעים בחשיפתו, כדי לתהות אחר הנסיבות שהביאו למות המנוח, כאשר לצד זה, על עובד הציבור ברשות הציבורית, לקחת בחשבון מראש, כי פעילותו במסגרת משרה ציבורית תתנהל ב"חלון ראווה", ובעניין זה יאים הדברים שנפסקו בעע"מ 9135/03, לעיל: "אכן, החשש הכללי שביסוד הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע כי ייפגעו כנות הדיונים הפנימיים המתקיימים ברשויות ציבוריות והאפקטיביות שלהם, אינו פוסח על המועצה. עם זאת חשש כללי זה לבדו אין בכוחו להכריע את הכף בכל בקשה לחשיפת מידע בדבר דיונים פנימיים. כפי שכבר צוין, ההתמודדות של הנושאים במשרה ציבורית – ובכללם חברי המועצה – עם המתחים הכרוכים בצורך לפעול בשקיפות ולחשוף לעין הציבור את המידע הקשור לפעילותם, היא בלתי נמנעת ומתחייבת מהאופי הציבורי של הפעילות. הנה כי כן, כמשרת הציבור וכמי שחב לו חובת נאמנות, צריך המקבל על עצמו משרה ציבורית להביא בחשבון מראש כי פעילותו במסגרת משרה זו תתנהל במידה רבה ב"חלון ראווה" .

בעניין זה, יאים הדברים שנאמרו בת"א (מחוזי-חיפה) 147/01 לעיל: "אין חולק כי דו"ח ועדת החקירה אינו סודי וגם אינו חסוי. בבואנו להחליט בשאלת הקבילות, ראוי להציב גבולות בין חסיון - סודיות - קבילות, על מנת למנוע עירוב תחומין בין הסוגיות, מה שעלול להביא לטשטוש התמונה המשפטית. אקדים אפוא מילים מספר בנושא זה...קבילות - יש הוראות דין הקובעות כי מסמכים מסוימים אינם קבילים...ככלל, מסמך חסוי, הוא בלתי קביל, אך לא להיפך. דהיינו, יכול ומסמך יהיה לא קביל בהליכי בית משפט, אך מנגד, לא ייהנה מחסיון ותחול חובת הגילוי. אומנם לא ניתן יהא להציג את המסמך במסגרת ההליך המשפטי, אך המסמך כשלעצמו, לא יהא חסוי, ובעל הדין שכנגד, יהא רשאי לעיין בו...". בסיכומו של דבר אומר, כי לא הוכח שבמקרה דנן קיים חיסיון או ערך אחר שיש בו כדי למנוע את עיון התובעים בדו"ח. אין המדובר בדו"ח שהוכן לקראת משפט או התייעצות בין פרקליטים, אלא למקרא הדו"ח נראה שכל מטרתו הוא חקירת האירוע והפקת לקחים, ועל-כן אין מקום לחסותו מכל טעם שהוא.

עוד צורפה רשימה של מסמכים, או קטעי המסמכים, שלא יימסרו לידי העותר, תוך הנמקת אי המסירה וציון דרך קבלת ההחלטה על כך. כל המסמכים הרלוואנטיים קוטלגו וסומנו על-פי מספור רץ. ממכתב זה עולה, כי לגבי מסמכים מסוימים הוסכם על-ידי העותר כי לא יימסר מידע מסוים.

הנכון הוא, שחלוף הזמן ממועד חיבורו של מיסמך מהווה שיקול רלוואנטי לעניין ההחלטה בדבר חיסויו של תוכן המסמך, אך אין הוא שיקול בלעדי או קונקלוסיבי.

אחד הטעמים להרחבה (שהוזכר בדברי הכנסת לגבי חקיקת סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]) הנו החשש לאמינות הדברים וההשלכות על הגינות ההליך הפלילי.

...

אינני רואה איפוא הצדקה בנסיבות אלה לערוך "מבצע דיג" ‎)"FISHING (EXPEDITION" כדי לבחון שמא לגבי מסמך זה או אחר ניתן היה אולי להגיע למסקנה אחרת.

הטענה אינה מקובלת עליי.

אינני מקבל גם את ההבחנה הנטענת, כאילו המדובר כאן בנגוד בין האינטרס הציבורי לבין אינטרס הפרט, והעותר מבקש להעדיף כביכול את אינטרס הפרט.