החלטת ועדה רפואית שניתנה ללא חומר רפואי שביקשה

טענות הצדדים לטענת המערער, בהחלטת הועדה נפלו פגמים משפטיים כדלקמן: הועדה לעררים היתכנסה ביום 31.03.22 ללא ידיעת המערער וסיכמה החלטתה ללא החומר המלא שביקשה וללא מתן זכות טיעון למערער.

המערער פנה למשיב בבקשה חוזרת להעביר לועדה הרפואית את מלוא החומר הרפואי שביקשה ולקיים ועדה נוספת אך המשיב ענה כי לא ניתן לחזור לועדה.

...

תמונה קלינית של תסמונת פוסט טראומטית, כאשר נכותו הנפשית הינה 10% לצמיתות לכן הערר נדחה" על החלטה זו של הוועדה הוגש הערעור שלפני.

מנגד טען המשיב כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: הוועדה הרפואית לעררים התכנסה לראשונה ביום 18.01.22 ועצרה דיון על מנת לקבל "סיכום טיפול פסיכולוגי". ביום 22.01.22 שלח המערער באמצעות בא כוחו לא סיכום טיפול רפואי אחד אלא חומר נוסף ורב.

טענת המערער כי במשך חודש וחצי לא שלח חומר נוסף ועל כן הוועדה צריכה לשבת ולהמתין למוצא פיו דינה להידחות משתי סיבות: הוועדה קיבלה את מבוקשה, המערער המתין זמן רב מדי ולראי כי את החומר הרפואי ששלח, שלח תוך ימים ספורים ממועד הוועדה.

לסיכום, שוכנעתי כי הוועדה ניתחה, לפי שיקול דעתה הרפואי את מצבו של המערער יחד עם התיעוד הרפואי שהונח לעיונה והממצאים הקליניים שמצאה בבדיקתה.

מדובר במסקנה רפואית נהירה ומבוססת, ולא מצאתי טעם להתערבות בהחלטת הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

בין השאר , נפסק כי יש לאפשר הבאת ראיות לסתור "כאשר בעברו של התובע הייתה תאונה נוספת, או שיש לו עבר רפואי רלבאנטי והועדה לא התייחסה להשפעות אפשריות של אירועים אלה על סוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו ... מצבים אלה אינם שונים, במהותם, ממקרים אחרים בהם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור כיוון שהועדה הרפואית לא נתנה דעתה לחומר רפואי שיכולה להיות לו השלכה על מסקנותיה" (רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014)).

הפסיקה הכירה, איפוא, באפשרות למתן היתר להבאת ראיות לסתור בשל תלונות על כאבים ורגישות הנזכרות בתעוד רפואי מעברו של התובע כאשר הועדה הרפואית לא נתנה היתייחסות ברורה לתלונות אלו בהחלטה הקובעת דרגת נכות וכאשר עסקינן בתלונות משמעותיות ומתמשכות (ראו, כדוגמה - רע"א 7666/15 הנ"ל; רע"א 40869-12-18 פ.נ. נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (2018); תא (פ"ת) 4885-11-09 מלכה חן נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה הפול (2010) ורבים אחרים).

כך גם בועדת ערר מיום 23.5.22 צוין כי "הוועדה מקבלת את ערר התובעת וקובעת נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועת ע"ש מותני" (עמ' 143 לבר"ע), אולם פרוטוקול הועדה נעדר כל היתייחסות לעברה הרפואי האורתופדי של המבקשת באיזור הפגיעה בו נקבעה נכות, וגם בהנחה שהועדה עיינה במסמכים הרפואיים מעברה של המבקשת, הרי שבהיעדר כל היתייחסות אליו ובהיעדר כל הסבר האם יש בעבר זה כדי להשפיע או לא להשפיע על הנכות שנקבעה ועל הקשר הסיבתי לארוע, לא ניתן לבקר או להבין את מסקנות הוועדה ודי בכך על מנת להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

...

לא שוכנעתי כי המקרה הנדון נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטת בית משפט קמא.

אוסיף ואומר כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, ואבהיר - על אף שעל דרך הכלל הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים מיוחדים כאשר הדבר נדרש למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013); ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה (1990); בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (1985)), ועל אף שככלל ראוי כי הערכאות הדיוניות תקמצנה במתן היתר להבאת ראיות לסתור על מנת שלא ייהפך החריג לעיקר, הרי שהובהר כי כאשר עולים אצל הערכאה הדיונית סימני שאלה וספקות באשר לקביעות ומסקנות הוועדה הרפואית תיטה הכף לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שיפוטי - בירורה של האמת (ת"א (מחוזי – יר') 14825-07-10 סמי קרוט ואח' נ' סחורי ג'יהאד (2013); רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014) (להלן- עניין רוטמן); רע"א 6812/06 תייר נ' עטיה (2007)).

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפסק דינה של כב' הש' וילנר בעניין רע"א 7613/22 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.2.23) בו עמד בית המשפט על הקושי ביישום הוראות סע' 6ב לחוק הפלת"ד, בין היתר בשל העדר הנמקות מפורטות בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות של המל"ל וכך בואר באותו עניין - " קושי נוסף שטמון בהסתמכות על קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל, נעוץ בכך שהדוחות של ועדות אלו אינם כוללים הנמקה מפורטת, באופן שמקשה אף הוא, מטבע הדברים, הן על הצדדים הן על בית המשפט, לבקר את מסקנותיהן (ראו ריבלין, שם).". ודומה כי בית משפט קמא סבר כי כך הם פני הדברים אף בנדון וכאמור, אינני מוצא מקום להתערב במסקנתו זו. סוף דבר הבקשה נדחית.

המערער טוען, כי הועדה ביססה החלטתה על שיקולים זרים, לא התייחסה לחומר הרפואי ולבדיקות ההדמייה, היתעלמה מחוות דעתם של המומחים מטעמו ועל כן יש להורות על השבת עניינו לועדה על מנת שתיבחן מחדש קיומו של קשר סיבתי בין הארוע התאונתי לפגימותיו בצואר, מרפק שמאל, כף יד שמאל ותקבע נכות נוירולוגית לפגיעותיו.

הכרעה החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האיזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995.

הועדה שמעה ורשמה את תלונות המערער כדלקמן: "היה נהג משאית פול טריילר, עלה בשנת 2012 סובל מקשיי. הרשיונות שלו נילקחו וכן על פי רופא תעסוקתי לא יכול לעסוק כנהג משאית ופוטר בשל כך. לציין שבגיל 15 היה במשקל תקין עד לתאונה הנדונה ורק לאחר התאונה עלה במשקל. הפסיקה קובעת שנטייה להשמנה לא מתקבלת מבקש לידון מחדש בנוגע להשמנת יתר". המערער הוסיף וטען גם לגבי נימול והרדמות אצבעות כף יד שמאל ולפגיעה במרפק שמאל, תוך שהפנה לבדיקות הדמיה.

יתר על כן, עיון בחוות דעתם של ד"ר אנגל וד"ר רובינסון מעלה כי גם הם אינם מעניקים אחוזי נכות בגין פגיעה במרפק.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור בשאלנ שהמחלוקת, להידחות.

משהוסכם בין הצדדים בעניין הצוואר שהוועדה תתייחס למסמך מיום 13.8.18 ותחזור ותשקול האם יש בו כדי לשנות את החלטתה לעניין הקשר הסיבתי בין האירוע לצוואר, יוחזר עניינו של המערער לוועדה בענין זה. לאור כל האמור, מוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתתייחס למסמך מיום 13.8.18 ותחזור ותשקול האם יש בו כדי לשנות את החלטתה לעניין הקשר הסיבתי.

במקרים בהם הניזוק לא ציין לפני הועדות הרפואיות כי יש לו עבר רפואי באיברים בהם הוענקה לו נכות רפואית אין מקום לקבוע כלל אחיד, "והתוצאה תהא תלויה בהתייחסות העניינית של הועדה, או אי ההתייחסות, לחומר הרפואי הרלוואנטי. ייתכן, כי הניזוק לא יציין את עברו הרפואי, אך הועדה הרפואית תתייחס לכלל החומר המוצג לפניה, וייתכן שהועדה לא תתייחס כדבעי לחומר הרפואי שהונח לפניה, בין מתוך הסתמכות על טענות הניזוק ובין שלאו. השלכות מענה שאינו מדויק בנוגע לעבר הרפואי תגרור בחינה דקדקנית יותר מטעם בית המשפט, אך לא תביא לתוצאה חד משמעית מלכתחילה, כפי טענת המבקשת. דקדקנות יתר זו מתבקשת נוכח האפשרות לפיה הועדה הרפואית הסתמכה על דברי הניזוק ועל כן בחנה את החומר הרפואי בעניים מקילות, או שנתנה לדבריו של הניזוק משקל שאינו הולם בהחלטותיה". בנדוננו, לא זו בלבד שאין כל היתייחסות לעבר הרפואי של התובעת בועדה רפואית כלשהיא, אלא שהרופא המייעץ של המוסד לביטוח לאומי, שחיווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי ציין כי "אין תעוד עבר רלוואנטי כלשהוא" (עמ' 15 לבקשה).

...

בנדוננו, ניתוח השתלשלות האירועים הביאני למסקנה לפיה נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית ועל כן יש לקבל את הבקשה.

במצב דברים זה, כאשר לתובעת רישומים קודמים ביחס להגבלה בתנועות עמ"ש צווארי ועבר רפואי עשיר מאוד ביחס לעמ"ש מותני, אני סבור כי נפלה שגגה מהותית תחת ידי הוועדות הרפואיות, ויש למנות מומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיבחן את מצבה הרפואי הכולל בעמ"ש מתני וצווארי גם יחד.

תמצית טענות התובעת התובעת מבקשת מתן היתר להבאת ראיות לסתור את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון, מיום 9.3.2021, אשר לא קבעה כל קביעה בנוגע לתלונותיה של התובעת בתחום הנפשי, הראומטולוגי ובתחום רפואת אף אוזן גרון.

בפסק הדין ברע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (11.9.2014) נקבע כי במקרים בהם מיתקיים חשש שהועדה הרפואית לא נתנה את דעתה לתעוד רפואי שהובא בפניה, אשר עשוי היה להשליך על מסקנותיה, יכול שהדבר יהווה עילה למתן היתר להבאת ראיות לסתור, ונקבע כי "מצבים אלה אינם שונים, במהותם, ממקרים אחרים בהם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור כיוון שהועדה הרפואית לא נתנה דעתה לחומר רפואי שיכולה להיות לו השלכה על מסקנותיה" (ראו גם רע"א (מרכז) 25898-02-20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' א.נ. [פורסם בנבו] (24.2.2020); ריבלין, בעמ' 717).

...

התובעת אף הופנתה על-ידי פסיכיאטר בקופת חולים לבדיקת רופא תעסוקתי, בה צוין כי כתוצאה מהתאונה התובעת סובלת מהפרעת חרדה ונמצאת "במצב רגשי מוטיבציונלי וקוגניטיבי ירוד. אינה מסוגלת לעבוד כתוצאה מדיכאון / חרדה בחודשיים הקרובים". אמנם התיעוד הרפואי כולל רק שני ביקורים אצל פסיכיאטר, ויש קושי לקבוע רצף טיפולי, אולם אני סבורה כי די בתיעוד שהוצג כדי לעמוד ברף המקל לקביעת ראשית ראיה כפי שנקבע בפסיקה, ובפרט, כאשר מדובר בתלונות בגין מצב נפשי.

דיון זה לא נערך על-ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, שקביעתה היא המחייבת בעניינה של התובעת, ולפיכך יש טעם והצדקה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. סיכומו של דבר, משמשכה התובעת את הערר שהגישה בהליכי המל"ל, הקביעה המחייבת היא קביעתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להכריע את הדין בצורה ראויה בהסתמך על החלטת הוועדה הרפואית, ולפיכך אני מקבלת את הבקשה להבאת ראיות לסתור בחלקה, בנוגע לתחום הפסיכיאטריה והראומטולוגיה, ודוחה את הבקשה בתחום האף אוזן גרון.