החלטות בדבר פיצויים לנאשם שזוכה

באשר לעילה השנייה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, קבע בית המשפט העליון בפרשת שגיא, כי עילה זו: "מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה... ישנם שלושה סוגים של נסיבות: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)". הליכי המשפט: המבקש טוען כי נגרם לו ענוי דין עקב ניהול משפטו ובמיוחד עקב ההחלטה בדבר פסילה מנהלית של הקצין, שפסל את רישיון הנהיגה שלו למשך 30 יום (רישיונו הוחזר כעבור כחודש וחצי).

...

אני סבור כי האינטרס הציבורי של מניעת מסוכנות וחקר האמת מחפים וגוברים במקרה זה על הפגיעה במבקש.

ראוי להביא עוד מדברי בית המשפט העליון בפרשת שגיא: "בסיכומו של דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

כמו כן מבקש לזכותו או לחלופין לבטל את ההחלטה בדבר ביטול האישום שהומר לאזהרה ולקבוע מועד לברור האישום.

שאלת ההוצאות המסגרת הנורמאטיבית בקשה לחיוב המדינה בהוצאות תהא לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "80. (א)  משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." התכלית של סעיף 80 לחוק העונשין היא, לפצות ו/או לשפות נאשם שזוכה בדין.

...

יש לבחון באופן אובייקטיבי את התשתית הראייתית אשר הייתה מונחת בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום והאם תובע סביר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום.

סיכומו של דבר בענייננו, הנאשם לא היה מיוצג.

יתרה מזו, גם אם אניח לטובת התובע שנפל פגם מינהלי בהחלטת רשות האכיפה להגיש כנגדו כתב אישום, משלא נתנה משקל ראוי במסגרתה למעמדה של הזכות להפגין, לא די בכך על מנת להוות אינדיקאציה להתרשלות נזיקית מצידה: כפי שקבע בית המשפט העליון בהילכת גליק, "רק התרשלות חמורה או חסרת תום לב של הרשות, שבאה לידי ביטוי בהפרה עוצמתית של נורמה מנהלית, תצדיק הטלת אחריות נזיקית" (ראו את דברי כבוד השופט י' עמית, בפיסקה 32 לפסק הדין).

התובע הפנני בסיכומיו לדברים שנכתבו על ידי בעיניין קורוביאנסקי, בדבר חסרונה של דרך לפצות נאשם שזוכה במקרים המתאימים מבלי שנפל אשם בהתנהלותה של רשות האכיפה, ואשר נשא בחיוב אישי וכלכלי מוגדל למען אינטרס הציבור בדבר אכיפת החוק (ת.א. (אשדוד) קורוביאנסקי נ' משטרת ישראל (10.7.2016)).

...

נמצא אפוא, כי האירועים מושא התביעה גרמו צער רב לתובע ולבני משפחתו, ואף השפיעו מהותית על מהלך חייו, עד שבסופו של דבר חדל מליטול חלק פעיל בהפגנות כלשהן ואף נמנע מליטול חלק בפעילות פוליטית.

התנהלות מעין זו של השוטרים משפילה את האזרח, ומהווה שימוש לרעה בכוח השלטוני שהוקנה להם, וסופו של דבר שהיא גורמת לפגיעה חמורה באמון הציבור במשטרה.

סוף דבר, הנתבעת תפצה את התובע בסך של 70,000 ₪ בתוספת הוצאותיו בצירוף הצמדה וריבית ממועד התשלום, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.

ביסוד תקנה 2 מונח הרעיון שהמותב הפלילי הנוגע לעניין מכיר את העובדות הרלוואנטיות לאשורן, ולפיכך יוכל להכריע במהירות וביעילות בבקשה לפצוי של נאשם שזוכּה, לעומת מותב חדש שייחשף לראשונה לעניינו של המבקש (לעניין תכליות אלו ראו גם הוראת תקנה 4, שלפיה "בקשה נגד המדינה יכול שתהיה בעל-פה, מיד עם תום הדיון במעצר או מיד לאחר החלטת הזיכוי").

כך עולה מעיון בהמשך דבריו של חה"כ יורם ארידור בעת הדיון בהצעת החוק, במסגרתם הוא השווה בין פסיקת הוצאות בהליך אזרחי ובין הצעתו לפסוק את עלות ההגנה של נאשם שזוכה בהליך הפלילי מכוח סעיף 80, כלהלן: "לחוק שאני מציע עוד בלם אחד: שיקול דעתו של השופט. על פי ההצעה רשאי השופט לצוות על מתן פיצוי אם הדבר נראה לו צודק. אין הוא חייב לצוות כך כאשר הפצוי נראה לו בלתי-צודק לפי הנסיבות.

...

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבים לא הגישו בקשה לפי סעיף 80 לבית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינם, אך ביקשו במסגרת תביעותיהם האזרחיות פיצוי "לפי התקנות". נקבע כי לנוכח ההקשר והסכומים שנתבעו ברור כי כוונתם הייתה לתקנות תקנות הפיצויים, כך שאין לקבל את טענת המדינה שנשללה ממנה הזכות להתגונן בהקשר זה. בית המשפט קבע שמקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין בעניין סעד, ניתן להעניק למשיבים פיצוי לפי סעיף 80 גם במסגרת תביעה אזרחית.

לסיכום, אני סבור כאמור כי אין לשונו של סעיף 80(א) לחוק סובלת פרשנות לפיה בית משפט בהליך אזרחי רשאי לפסוק פיצוי והוצאות הגנה.

גם אין בכוחה של הוראת תקנה 5 כדי לשנות ממסקנה זו. המסקנה מתבקשת גם מכל הטעמים המפורטים לעיל, כמו גם מהטעמים אותם ציינה חברתי בחוות דעתה.

סופו של דבר כאמור, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת וילנר.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי בחינת התשתית הראיות שהייתה מונחת בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום אינה מובילה למסקנה כי לא היה מקום להעמיד לדין את הנאשמים, ועל כן אין מקום לפסיקת פיצויים לנאשמים על פי עילה זו. נסיבות אחרות המצדיקות זאת עילה זו מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו להכריע בדבר פיצוי נאשם שזוכה בדין.

עיון בתיק מעלה, כי ההחלטה בדבר זכוי הנאשמים ניתנה ביום 14.9.22 והומצאה לנתבעים כדין ביום 29.9.22, כאשר בהחלטה מיום 23.6.21 נקבע כי על הנתבעים להגיש את הסיכומים עד ליום 1.10.21 לאחר שיוגשו סיכומי המאשימה, כשמועד הגשת סיכומי המאשימה אף הוארך.

...

לטענת המאשימה, אין להיעתר לבקשת הנאשמים לפסיקת ההוצאות, לאור כך שהנאשמים לא נטלו ייצוג משפטי וייצגו את עצמם, לאור כך שהנאשמים לא היו עצורים במסגרת ההליכים, לאור כך שכתב האישום הוגש מכוח בקשתם של הנאשמים להישפט, לאור כך שהיה מקום להגשת כתב האישום, שכן הזיכוי בתיק לא היה נעוץ בהיעדר ראיות מספיקות, ולאור כך שלא נפל כל פגם בהתנהלות המאשימה, ואין נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת הפיצויים.

לפיכך, גם שיקול זה אינו מוביל למסקנה בדבר פסיקת פיצויים.

לפיכך, אף שיקול זה אינו מוביל למסקנה בדבר פסיקת פיצויים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי את יסודות בקשתם של הנאשמים, לא מצאתי כי יש ממש בבקשתם אשר אינה עומדת באחד מהתנאים לעתירה לפיצויים לפי חוק העונשין, ולפיכך, אני דוחה את בקשת הנאשמים וקובע כי הם אינם זכאיים לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.