החלטה על אי הרשעה בעבירת תקיפה חמורה

החלטה על אי הרשעה נידרשת לשני מבחנים מרכזיים, ואכן היחס ביניהם מהוה מעין "מקבילית כוחות", כך שבהנתן קושי באחד מהם לדבר השפעה על משקלו של האחר, ולהיפך.

ר' רע"פ 3195/19 יניב אגוזי נ' מ"י (4.7.2019) – סעיף 10 להחלטה: "למעלה מן הצורך, אעיר כי אי הרשעה אינה עונש... מהאמור מתבקשת המסקנה כי גם היא אינה חלק ממיתחם העונש ההולם. שאלת אי ההרשעה היא שאלה עצמאית ונפרדת אשר נבחנת במחוזותינו בהתאם לתנאי הילכת כתב". משנקבע כי אדם ביצע עבירה, עליו להיות מורשע, זהו הכלל ואי ההרשעה הנה חריג בהתקיים הנסיבות המיוחדות והחריגות אשר נקבעו, ושמורה למקרים יוצאי דופן.

הקושי האמור מתייחס למבחן שנקבע בהילכת כתב – האם "סוג העבירה מאפשר לוותר במקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". הנסיבות החמורות של ביצוע העבירה, בצוותא חדא, ותוך כדי גרימת חבלה של ממש למתלונן, יוצרות קושי בהתייחס לשיקולי הענישה להם יש לתת משקל מהותי בנסיבות אלו.

ברע"פ 5100/14 ד"ר אחמד מסארוה נ' מ"י (28.7.2014), נדחתה בקשת רשות העירעור של רופא אשר הורשע בעבירה של תקיפה סתם בבית המשפט המחוזי, בעירעור על פסק דין של בית משפט שלום אשר נימנע מהרשעה, ונקבע כי "צדק בית משפט קמא בכך שהותיר את הדיון בסוגיה זו לועדת המשמעת, אשר תעשה כחוכמתה". ברע"פ 654/13 פאדי אבו בכר נ' מ"י (26.2.2013) נדחתה בקשת רשות ערעור של רוקח אשר הורשע בעסוק ומכירה והפצת טובין שסומנו ללא רשות בעל הסימן ומכירת תכשיר מירשם ללא מירשם רופא.

...

כך, ברע"פ 1240/19 עופר בר לוי נ' מ"י (24.3.2019), בעניינו של מבקש אשר טען כי "ככל הנראה" לא יחודש רישיון התיווך שלו, או כי עיון במרשם הפלילי עשוי להוביל לכך שלא תינתן לו הרשאה לעיסוק כמדביר, נפסק: "יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתו של המבקש לשמש מתווך או מדביר, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעסוק במקצוע מסוים הטעון רישוי, מן הראוי כי הדבר יהיה גלוי בפני גורמי הרישוי המוסמכים בעניין (ראו והשוו: רע"פ 5018/18 עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (21.10.2018))". ברע"פ 923/19 פלונית נ' מ"י (2.4.2019) נפסק כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש כעורכת דין יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך, תוך הפניה לרע"פ 5018/18 וכך נפסק: "יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש עורכת דין, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי נאשם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעסוק במקצוע מסוים, מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המוסמכים". ברע"פ 5478/19 נטע לוין נ' מ"י (25.8.2019) נפסק, בעניינה של מפקדת בצה"ל, כי יש להשאיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך, תוך הפניה לרע"פ 5018/18 ורע"פ 923/19, ונפסק: "יתרה מכך, אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש כמפקדת בצה"ל, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי נאשם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעיסוק מסוים, מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המוסמכים לכך (ראו והשוו: רע"פ 5018/18 עומר בוזגלו נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (21.10.2018); רע"פ 923/19 פלונית נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (2.4.2019))". ביחס להותרת שיקול הדעת לגופים הרלבנטיים, אפנה לפסיקה נוספת אשר במקרים של רופא, רוקח וכבאי, קבעה כי יש להותיר את שיקול הדעת בידי הגורם המוסמך.

ככל שמופעל שיקול דעת גם בעניינו של מי אשר מבקש לקבל רישיון רפואה, הרי שכל האמור לעיל בדבר הותרת שיקול הדעת בידי מי שאמור לקבלו, ישים גם לענייננו.

שימוש במבחני העזר שהוצעו מוביל למסקנה שהמערער צלח את שני המבחנים המרכזיים שהוזכרו לצורך ביטול ההרשעה, ומכאן שיש מקום להיעתר לערעור ולבטל הרשעתו של המערער.

שירות המבחן המליץ על אי-הרשעה גם כדי שלא לפגוע בתפקודו התעסוקתי של המערער, הואיל ומדובר במפרנס יחיד במשפחתו ובאדם המתפרנס מהוראה מזה שנים ארוכות.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי בסיפא של פסק-דינו: "יחד עם כל האמור לעיל מצטרפים אנו לדברי בית משפט קמא בסיום פסק-דינו, ולפנייתו למשרד החינוך לבחון את מכלול השיקולים הרלוואנטיים טרם מתן החלטה בנושא המשך העסקתו כמורה: העובדה כי מדובר במחנך מנוסה מאוד, מוערך על ידי המורים, התלמידים ומנהל בית הספר, אשר זו לו מעידה חד-פעמית וראשונה, כאשר כפי שעולה מהתסקיר – הפנים חומרת מעשיו וההליך המשפטי והרשעתו היוו גורם מרתיע עבורו". כפועל יוצא מהרשעתו הגישה המשיבה כנגד המערער ביום 10.12.18 תובענה לאחר הליך פלילי על יסוד העובדות כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן שעל בסיס עובדותיו הורשע המערער.

הסניגור הפנה לפסיקה רלוואנטית והצביע, בין היתר, גם על תסקיר שירות המבחן שהוגש במסגרת ההליך הפלילי בעיניינו של המערער, ובו הומלץ לסיים את ההליך ללא הרשעה, למרות חומרת העבירה, ונוכח העובדה שהמערער מנהל אורח חיים נורמאטיבי חיובי, ללא מעורבות קודמת בפלילים, ונושא באחריות בגין מעשיו בהתנהלותו, כשמאז העבירה הנדונה לא ניפתחו נגדו תיקים נוספים, וכדי לא לפגוע בתפקודו התעסוקתי, משמדובר במפרנס יחיד כשההוראה היא המיקצוע ממנו הוא מתפרנס שנים ארוכות.

ברוח זו פסק גם בית המשפט המחוזי בירושלים (ס. הנשיא השופט מ. דרורי) בעמש"מ 28895-08-13 בשארה נ' נציבות שירות המדינה (30.5.14): "13. ככל שמדובר באמצעי המשמעת של נזיפה חמורה וכן של פיטורין לאלתר, אגב תשלום פצויי פיטורין במלואם, כדין – נחה דעתי כי מדובר באמצעי משמעת סבירים, ואולי אפילו מינימליסטיים. קשה להעלות על הדעת, כי אדם שהורשע בעבירה פלילית של תקיפת תלמיד, ימשיך להיות מורה.

...

בענייננו, סבורני, כי בכל הנוגע לתקופת הפסלות החמיר בית הדין עם המערער יתר על המידה.

על יסוד כל האמור לעיל סבורני, כי ראוי להעמיד את תקופת פסלותו של המערער, הן לשירות המדינה, והן למשרד החינוך, על תקופה של שנה אחת, וכך אני מחליט.

התוצאה היא אפוא, שאני דוחה את הערעור בכל הנוגע לפיטוריו של המערער, אך מקבל את ערעורו חלקית בכל הנוגע לתקופת פסלותו לשירות המדינה ולמשרד החינוך, תקופה אותה אני מעמיד על שנה אחת.

המנעות מהרשעה – הדין בראי הפסיקה: סקירה לא ממצה של פסיקת בתי המשפט המובאת להלן, מלמדת, כי בתי המשפט על ערכאותיהן השונות, מצאו לבטל הרשעתו של נאשם בעבירות חמורות מזו הנדונה כאן, חרף חומרת מעשה העבירה, ולרבות במעשה תקיפה חמורים (ההדגשות בציטוטים שלי – ש.ב.): ע"פ 8173/18 8242/18 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.19) – שם הורשעו הנאשמים בבצוע שוד בנסיבות חמורות.

יצוין כי למיטב הבדיקה, על החלטת אי ההרשעה במקרה זה לא ערערה המאשימה חרף אופי התקיפה.

יצוין כי למיטב הבדיקה, על החלטת אי ההרשעה במקרה זה לא ערערה המאשימה חרף אופיו החמור של הארוע.

...

עוד אפנה בהקשר זה לדברי כב' נשיא בית המשפט המחוזי, השופט ד"ר ר. שפירא במסגרת ע"פ (מחוזי חיפה) 42146-02-15 בכר נ' מדינת ישראל  (6.5.15) בו התקבלה, בדעת רוב, בקשה לסיום ההליך ללא הרשעה, תוך הדגשת התכליות העומדות ביסוד הימנעות מהרשעתו של נאשם שביצע עבירה: "סבור אני כי בנסיבות המקרה שבפנינו הימנעות מהרשעה משרתת מספר תכליות: התכלית הראשונה היא, שיקום נאשם. במקרה שבפנינו מדובר באירוע חד פעמי שאירע על רקע משברי. לא קדמו לו אירועים זהים. גם בשש השנים שחלפו לאחר אותו מקרה נשוא כתב האישום לא אירעו אירועים דומים. כך גם לדברי המתלוננת. בנסיבות אלו, ובשים לב לחלוף הזמן הרב מעת ביצוע המעשה, נראה כי השיקום אינו רק בגדר סיכוי ערטילאי אלא רכיב ממשי המצדיק ללכת לקראת המערער ולא ליצור לו כתם שיעמיד בפניו מגבלות כאלו ואחרות לעניין תעסוקה. התכלית השניה היא, יעילות הפיקוח השיפוטי על המערער. בעוד שהרשעה ביחד עם מאסר מותנה מסיימת, בפועל, את הטיפול השיפוטי והסוציאלי בפרשה נשוא הליך זה דווקא העמדת המערער בפיקוח תוך הימנעות מהרשעה מאפשרת לגורמי הרווחה להמשיך ולסייע למערער, ובצד הסיוע והמעקב נשארת חרב ההליך השיפוטי מונפת ומרתיעה. זאת במובן שאם יחזור המערער לבצע עבירה נוספת (מכל סוג) ניתן יהיה להחזיר את הדיון בעניינו לבית המשפט ולגזור עליו עונש ראוי והולם. סבור אני ששילוב זה משרת הן את עניינו של המערער, הן את עניינה של המתלוננת והן את האינטרס הציבורי".   מכאן אעבור לבחינת התקיימות התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בשאלת הימנעות מהרשעה.

לפיכך, ומכוח סמכותי לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982, אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם.

מכח סמכותי לפי סעיף 71א (א) לחוק העונשין התשל"ז 1977 אני מורה לשירות המבחן להכין תוכנית עבודה בהיקף של 300 שעות ולהגישה לאישורו של בית המשפט.

אני מחייב את הנאשם לפצות את המתלונן מר בועז גורפינקל בסך של - 3,000 ₪.

דיון והכרעה כאמור, הערעורים דנן מופנים נגד שני רכיבים מתוך גזרי דינו של בית המשפט המחוזי: הרשעת המערערים (חלף האפשרות להורות על אי-הרשעה לפי סעיף 24 לחוק הנוער), וסכום הפצוי שהוטל על כל אחד מהם לשלם למתלונן.

לכך יוסף כי בהליכי ערעור פלילי בבית משפט זה, ובפרט בערעורים המופנים נגד גזר דין, בית המשפט יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים שבהם נפל פגם מהותי בגזר הדין, או שהעונש שנגזר סוטה באופן חריג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו, מני רבים: ע"פ 7850/21 דסוקי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 וההפניות שם (9.6.2022); ע"פ 593/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 וההפניות שם (17.4.2018)).

אין חולק כי העבירה שבה הורשעו שני המערערים מצויה ברף הגבוה של עבירות אלימות: תקיפה אלימה של המתלונן (חבלה חמורה), בצרוף שתי נסיבות מחמירות (חבירה יחד לשם ביצוע העבירה ונשיאת נשק קר).

...

משאלו פני הדברים, סבורני כי בנסיבות העניין, כאמור, טעה בית המשפט קמא טעות המצדיקה את התערבותנו.

אמנם, פיצוי בסך של 30,000 ש"ח הוא חריג ביחס למדיניות הענישה הנוהגת (כאמור לעיל בפסקה 27), אולם סבורני כי בנסיבות המיוחדות עליהן עמדתי לעיל, יש לכך הצדקה.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את הערעורים בחלקם.

המנעות מהרשעה – הדין בראי הפסיקה: סקירה לא ממצה של פסיקת בתי המשפט המובאת להלן, מלמדת, כי בתי המשפט על ערכאותיהן השונות, מצאו לבטל הרשעתו של נאשם בעבירות חמורות מזו הנדונה כאן, חרף חומרת מעשה העבירה, ולרבות במעשה תקיפה חמורים (ההדגשות בציטוטים שלי – ש.ב.): ע"פ 8173/18 8242/18 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.19) - שם הורשעו הנאשמים בבצוע שוד בנסיבות חמורות.

יצוין כי למיטב הבדיקה, על החלטת אי ההרשעה במקרה זה לא ערערה המאשימה חרף אופי התקיפה.

יצוין כי למיטב הבדיקה, על החלטת אי ההרשעה במקרה זה לא ערערה המאשימה חרף אופיו החמור של הארוע.

...

ערעור שהגישה המדינה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי דכאן, תוך שכב' הנשיא ד"ר ר. שפירא, עומד, בין היתר, על תכליות סיום הליך פלילי ללא הרשעה, ואלה דבריו: "סבור אני כי בנסיבות המקרה שבפנינו הימנעות מהרשעה משרתת מספר תכליות:

שירות המבחן המליץ על ביטול ההרשעה, ובית המשפט מצא לבטל את ההרשעה, תוך שהוא מציין: "נוכח האמור לעיל, מצאתי כי הרשעתו של הנאשם, אשר עשה ימים כלילות בהגנה על אזרחי המדינה, במסגרת תפקידיו השונים במסגרת ישראל, תגרום לנזק בלתי סביר עבורו ובוודאי כזה שאינו עומד ביחס סביר מול חומרת העבירה בה הורשע" (עמ' 94 לפסק הדין שורות 24 – 26).

בית המשפט (כב' השופט י. ליפשיץ) קבע, כי מדובר באותם מקרי גבול הן של המעשה הלא חמור באופן יחסי אל מול נתוני העושה – שוטר ותיק שהרשעתו עלולה להביא לפיטוריו ובסופו של דבר נמנע מהרשעתו של הנאשם.

סוף דבר: אני מקבל אפוא את המלצת שירות המבחן, מבטל את ההרשעה, וגוזר על הנאשם את העונשים הבאים: הנאשם יבצע 160 שעות שירות לתועלת הציבור, כענישה חינוכית והרתעתית, באמצעות תרומה חברתית, לפי תכנית שיגבש שירות המבחן עבורו בתוך 45 יום מהיום.