החלטה בתיק תעבורה: נהיגה ללא רישיון, שכרות וסירוב לבדיקת נשיפה

מקור הפסילה הוא גזר דין של בית המשפט לתעבורה בירושלים מיום 09.09.19, לפיו נפסל הנאשם בנוכחותו בגין עבירת נהיגה בשיכרות וללא רשיון נהיגה למשך 25 חודשים (פ"ל 3581-11-18).

לחובת הנאשם הרשעה נוספת משנת 2019 בגין סרוב להבדק בדיקת נשיפה ונהיגה ברכב כאשר לא הוציא רישיון מעולם, בגינה הושתו עליו 5 ימי מאסר בפועל, 3 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים (חב בהפעלה במקרה דנן), פסילה לתקופה של 25 חודשים, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס.

לטענת הנאשם משך הזמן בו הוא שוהה בתנאים מגבילים לימדו אותו להבין את חומרת מעשיו ולשנות את דרכו, וכיום הוא נמצא במסגרת תעסוקה יציבה בפקוח של מפקחים וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט.

אני מורה על הפעלת עונש פסילת רשיון למשך 3 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בימ"ש לתעבורה בירושלים בתיק פ"ל 3581-11-18 מיום 09.09.19 לריצוי באופן מיצטבר.

...

על כן אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: פסילה מלקבל ו/או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים.

אני מורה על הפעלת עונש פסילת רשיון למשך 3 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בימ"ש לתעבורה בירושלים בתיק פ"ל 3581-11-18 מיום 09.09.19 לריצוי באופן מצטבר.

אני מורה על הפעלת עונש מאסר למשך 3 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בימ"ש לתעבורה בירושלים בתיק פ"ל 3581-11-18 מיום 09.09.19 לריצוי באופן חופף.

רקע ועובדות כתב האישום הנאשם הורשע על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר דיוני שכלל את תיקון כתב האישום, בעבירות שעניינן שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג רישא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ללא רישיון נהיגה (מעולם לא הוציא לסוג זה), לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; נהיגה בשיכרות בגין סרוב להבדק, לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה; נהיגה ברכב ללא ביטוח, לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970 והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

משנדרש הנאשם למסור דגימת נשיפה לצורך ביצוע בדיקת שיכרות, סרב לעשות כן. על פי עובדות כתב האישום המצורף, ביום 23.1.2020 הפר הנאשם הוראה חוקית בכך שנכח בסניף ביטוח לאומי בראשון לציון כשהוא אינו מלווה במפקח, זאת בנגוד להחלטת בית משפט מיום 10.11.2019, לפיה היה עליו לשהות במעצר בית בפקוח.

אשר על כן, לאחר שנתתי דעתי לערכים המוגנים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם, לצבר העבירות בהן הורשע הנאשם ולנסיבות ביצוען, כמו גם למדיניות הענישה הנוהגת כפי שהובאה לעיל, מצאתי לאמץ את מיתחם הענישה שהתבקש על ידי המאשימה בתיק העקרי, הנע בין 10 ל-24 חודשי מאסר בפועל.

...

בשים לב למכלול העבירות בהן הורשע הנאשם ונסיבות ביצוען, אני סבור שדווקא פסקי הדין שהוגשו מטעם ההגנה מלמדים על כך שעתירת ההגנה לקבוע רף ענישה תחתון של מאסר לריצוי בדרך של עבודות אינה יכולה לעמוד, זאת מן הטעם שהיא אינה משקפת את חומרת המעשים.

בסופו של יום, ועל אף שהדבר לא התבקש על ידי המאשימה, מצאתי להפריש מתוך עונש הקנס שבכוונתי היה להטיל על הנאשם מחצית מהסכום לצורך תשלום פיצוי לשוטר שנחבל במהלך האירוע, למרבה המזל באופן קל. אשר על כן, ולאחר שמצאתי לגזור על הנאשם עונש כולל בגין העבירות שבשני כתבי האישום, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 19 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, מיום 4.10.2019 – 10.11.2019 ומיום 20.2.2020 – 25.2.2020.

רקע כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, הגשת בקשה לקבלת רישיון נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש ונהיגה בשיכרות מכח סרוב להבדק, עבירות לפי סעיפים 67, 66, 62(2) ו- 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א 1961 (להלן – פקודת התעבורה) ונהיגה ללא ביטוח עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל 1970.

עוד נטען כי הנאשם נהג ברכב בקלות ראש, בהיותו שיכור, תחת השפעת משקאות משכרים וסרב ליתן בדיקת נשיפה ובדיקת דם לצורך איתור שרידי סם. במענה לכתב האישום כפר הנאשם במיוחס לו. לדבריו לא היה שיכור ולא סרב לבדיקות שנדרשו.

ראו בעיניין זה רע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.11.10): "במקרים בהם נגזר עונש של פסילה מקבלת רישיון נהיגה על מי שמעולם לא החזיק רישיון כאמור, תימנה תקופת הפסילה מהמועד שנקבע בגזר הדין, ואין על נאשם שנגזר עליו עונש כאמור חובה להמציא תצהיר לפי תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה...". בית המשפט הורה לנאשם בגוף גזר הדין הרלוואנטי להפקיד אישור שיחרור משב"ס והנאשם כאמור פעל בהתאם, הגיש לתיק בית המשפט אישור בדבר מועד השיחרור וקיבל אישור הפקדה לפיו הפסילה בת 28 החודשים החלה להימנות מיום 6.8.19 (ת/3, ת/4).

בבש"פ גאבר נקבע: "אינני רואה טעם בחזרה אל בית המשפט שנתן את גזר הדין, משום שזה סיים את מלאכתו; ... אין מדובר בתיקון טעות שנפלה בגזר הדין; העניין איננו פלילי במהותו, אלא מנהלי; פרשנותו הישׂוּמית של גזר הדין מעת הינתנוֹ נתונה לרשות הרלבנטית אשר אמוּנה על ביצועו, ואינה מונחת עוד לפִתחו של בית המשפט. ודוק: אי-הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט היא ארוע או מחדל חדש, שמועדוֹ הוא לאחר מתן גזר הדין, וכפועל יוצא ממנו – ולא מיגזר הדין – נוצרה המחלוקת בנושא חישוב מניין ימי הפסילה. ... כשם ששב"ס מחליט בעיניין חישוב ימי-מאסר, כך ראוי להפקיד את מלאכת חישוב ימי פסילת רישיון הנהיגה בידי רשות הרשוי. גם אין טעם בהליך אזרחי מסורבל של בקשה למתן סעד הצהרתי, ולא בנקיטת הליך חדש בבית משפט השלום לתעבורה. המקום הטבעי הוא כאמור רשות הרשוי, זהו הגורם המקצועי שאצלו מצוי כל החומר הצריך לעניין, גם מומחיות, גם ניסיון. " כפי שעולה מהמפורט לעיל, בש"פ ג'אבר אינו רלוואנטי לעניינו של הנאשם, הן משום שהנאשם כלל לא נידרש להפקיד רישיון נהיגה– בשל היותו בלתי מורשה לנהיגה, הן משום שהנאשם עצמו לאחר שיחרורו ממאסר פנה לבית המשפט והגיש את המסמך אודות מועד השיחרור (ת/3) וקיבל מבית המשפט אישור הפקדה אשר קובע את מועד תחילת הפסילה.

...

אני דוחה את טענת ההגנה כי הפסילה חושבה על ידי משרד הרישוי והסתיימה.

אני דוחה את טענת ההגנה כי לא מתקיים היסוד הנפשי הדרוש לעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

לאור כל האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, ומזכה אותו מחמת הספק מהעבירה של הוצאת רישיון נהיגה מבלי להודיע למשרד הרישוי על הפסילה, עבירה לפי סעיף 66 לפקודת התעבורה.

בהתאם לפסיקה, נהג אינו רשאי לבחור או להתנות את סוג הבדיקה; וסרוב לבדיקה מקים את חזקת השכרות ללא קשר לאפשרות ביצוען של בדיקות אחרות, או לרצונו של הנבדק בהקשר זה. לעניין עילת המעצר קבע ביה"מ קמא כי זו נובעת ממסוכנות העורר הנלמדת ממהות מעשיו וחומרת העבירה וכן מעברו התעבורתי והפלילי שכן לעורר 8 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, מתוכן שתי הרשעות בגין נהיגה תחת השפעה, אחרונה משנת 2020 בצרוף גרימת תאונת דרכים, והמשיב נדון למאסר בפועל למשך 4 חודשים בעבודות שירות.

עיון בתיק החקירה מעלה כי צדק ביה"מ קמא בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וזאת על בסיס כל חומר הראיות שפורט בהרחבה בהחלטת ביה"מ קמא-דוחות פעולה דו"ח המעצר, הסרטונים בהם צפיתי,דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות, וטופס בדיקות מפעיל לינשוף בתחילת וסיום משמרת, בצרוף הנסיבות המצביעות על אינדיקאציה לשכרות (ריח אלכוהול, היתנהגותו הפרועה והאלימה של המשיב ואינדיקציה בנשיפון בערך של 880 מק"ג).

מהחומר שצוין לעיל עולה תשתית ראייתית לכאורית לכך שהעורר סרב לבצוע בדיקת ינשוף ואין בסתירה לעניין עישון העורר כדי לכרסם באופן מהותי בתשתית זו. טענותיו של העורר בדבר הסיבה לסירובו, ייבחנו בהליך העקרי, ואולם בשלב זה יש בעצם הסרוב כדי להקים את התשתית לעבירה ואין בכך שהסכים לטענתו לבדיקה אחרת בבי"ח כדי לבטל את התשתית הראייתית המספיקה וראה רע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2011): "... מקום שהשוטר דרש שתערך בדיקת 'ינשוף' והנהג בחר שלא להעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור. הרשות לידרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות כגון בדיקת דם... השוטר רשאי לבחור בבדיקה, ואינו כפוף אלא למיגבלות שבסעיפים עצמם, ובודאי לא לסוג הבדיקה שמעוניין בה הנבדק". (הדגשה שלי ר.א).

בעיניין זה אציין כי מול אותה פסיקה המוזכרת בטיעוני ב"כ העורר, קיימת גם גישה מחמירה בפסיקה כמו זו המובאת לדוגמא בעמ"ת(מחוזי חיפה) 32364-08-15 מדינת ישראל נ' זכרצ'נקו(עציר),שם הבהיר ביה"מ כי יש פעמים שאפילו אין די בחלופת מעצר ולמרות שמדובר בעבירת תעבורה, במצב בו לא ניתן ליתן אימון ,יש להורות על מעצר עד תום ההליכים: " הינה כי כן, גם נאשם בעבירות תעבורה אינו חסין מפני מעצר עד תום ההליכים. כאשר מדובר בעבריין רצידיוויסט, אשר חוזר ועובר עבירות תעבורה שרמת מסוכנותן גבוהה ביותר (כמו נהיגה בזמן פסילה ועוד יותר מכך - נהיגה תחת השפעה או בזמן שיכרות), במיוחד כאשר טמונה בהן הפרה של החלטות בית משפט, כפי המקרה דנן, וכאשר לא ניתן ליתן אמון בנאשם שלא יפר חלופת מעצר ויסכן את הציבור, כפי המקרה דנן, על בית המשפט להורות על מעצרו עד תום ההליכים.". בסופו של דבר שאלת האפשרות של שיחרור לחלופת מעצר וקביעת סוג חלופת המעצר, הנן שאלות המתייחסות למידת האימון שניתן ליתן בנאשם וכפי שצוין בהחלטה דלעיל: "תנאי ראשוני לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר הוא יכולתו של ביהמ"ש ליתן בו אמון [ראו, למשל, בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (22.2.07); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (28.5.07); בש"פ 2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל (8.4.08)]. " וכן ראה עמ"ת (מחוזי חיפה) 31241-07-20 מדינת ישראל נ' חשאן(עציר),שם לאור חוסר האימון בנאשם הורה ביה"מ על שיחרור למעצר בית בפקוח בתוספת איזוק אלקטרוני: "המשיב נהג לכאורה שעה שהוא בפסילה וללא רישיון נהיגה תקף (פקע בשנת 2006) ולא בפעם הראשונה. חרף זאת, לא היסס המשיב והרשה לעצמו לנהוג ולסכן את שלום הציבור וכלל משתמשי הדרך. כל זאת, כאשר מעל ראשו של המשיב מתנוססים שני עונש מאסר מותנה ברי הפעלה ועושה רושם כי עונשי מאסר ופסילה קודמים שהושתו על המשיב אינם אלא בגדר המלצה בעיניו והוא בז פעם אחר פעם לרשויות החוק. זאת ניתן בנקל ללמוד מהעובדה כי למשיב 13 הרשעות תעבורתיות קודמות בעיקרן 2 עבירות קודמות של נהיגה בזמן פסילה, פקיעת רישיון ועוד, לצד 9 הרשעות פליליות. לפיכך, יש בהמשך נהיגת המשיב לסכן את כלל משתמשי הדרך וקיימת כנגדו עילת מעצר ברורה. בית המשפט קמא עצמו ציין כי מדובר במי שעונשי מאסר של ממש לא מרתיעים אותו, מאסרים מותנים התלויים מעליו אינם מתריעים אותו "והוא בז פעם אחר פעם לרשויות החוק"; בנסיבות אלו- היה מקום להסביר כיצד ניתן לתת אמון בנאשם זה שלא יפר תנאיו זו הפעם.

...

מסקנתו של ביה"מ קמא כי במקרה דנן יש צורך בפיקוח הדוק אשר יבטיח כי העורר יעמוד בתנאי החלופה, הינה מסקנה אליה אף אני הגעתי.

בנסיבות שפורטו שוכנעתי כי לא נפל פגם בקביעת ביה"מ קמא על פיה לא ניתן ליתן אימון בעורר שיכבד את החלטות ביה"מ (הרי אפילו עונש המאסר שריחף מעל ראשו לא הרתיעו מלנהוג בשכרות ואם כך ולאור נסיבות העבירה והתנהגותו, כיצד ניתן לדעת כי שלילת רישיונו היא זו שתרתיעו מלנהוג?!.

לאור כל האמור הערר נדחה.

" לעומת ההחלטה לעיל, הרכב אחר של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, רק לאחרונה בתיק עפ"ג 41524-06-23 אור כהן נגד מדינת ישראל קבע ביחס לסעיף 40א בפקודת התעבורה את הדברים הבאים: "המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של נהיגה פוחזת של רכב, לפי סעיף 338(א)(1) בחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 בחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון נהיגה- מעולם לא הוציא, לפי סעיף 10 (א) בפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה בפסילה- פסילת בית משפט, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; סרוב להבדק בדיקת נשיפה, לפי סעיף 62 (3) בפקודת התעבורה; סרוב לבדיקת שיכרות לפי דרישת שוטר, לפי סעיף 64ד (א) בפקודת התעבורה; סרוב לבדיקת שתן לאיתור סמים או אלכוהול, לפי סעיף 39א בפקודת התעבורה; ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2א בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970..

...

בנסיבות אלה, כפי שנוסח כתב האישום בו הודה הנאשם, מידת הפגיעה בערך המוגן היא בינונית עד בינונית/גבוהה, ולכן אני קובע כי מתחם הענישה בפרשה זו על פי עובדותיה שבכתב האישום ינוע בין עונש של מאסר לתקופה בת 4 חודשים ועד עונש מאסר לתקופה בת 16 חודשים.

עוד אקבע כי עת יירצה הנאשם את שנת פסילתו האחרונה, יהיה רשאי הוא ללמוד נהיגה ללא מגבלה אך יוכל לקבל את רישיון נהיגתו רק לאחר סיום ריצוי כלל פסילותיו ובכלל זה הפסילה שתיגזר בגזר דין זה. אני מחליט להפעיל את הפסילה המותנית התלוייה כנגד הנאשם באופן בו מחציתה תהיה מצטברת ומחציתה חופפת כך שבסה"כ יירצה הנאשם כתוצאה מגז"ד זה 6 וחצי שנות פסילה במצטבר לכל פסילה אחרת התלוייה כנגדו היום.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: הנני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון הנהיגה לתקופה של 6 שנים.

הנני גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילת רישיון נהיגה או נהיגה עם רישיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדין והכל תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו הנוכחי.