החלטה בדבר השהיית אכיפת פסק דין לאור שיקולים של צדק והגינות

דיון והכרעה: הליך חילוט הערבות והערר שנידון בבית הדין לעררים: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העירעור, ככל שהדבר נוגע להחלטת בית הדין לעררים, מאחר שהעורר לא הגיש את הערר במועדים שנקבעו, פעל בשיהוי ניכר בהעלאת טענות אלו, ואין מקום להתערב כעת בהחלטת החילוט או בפסק דינו של בית הדין לעררים שכולו ממוקד בסדרי הדין שלא קוימו ע"י העורר.

עם זאת, וכפי שיובהר, סבור אני כי על משרד הפנים ורשות האוכלוסין לבחון את טענות העורר ואת בקשתו להשיב לו את הסכום שחולט וזאת מטעמי צדק ובהיתחשב במכלול נסיבות שכלל לא נבחנו ונשקלו ע"י הגורם המינהלי, לא היו חלק מבסיס החלטתו וממילא גם נדונו ע"י בית הדין לעררים ולא היו חלק מהערר שהוגש בפניו.

ברגע בו גילה המערער שאין זה המצב עשה בן הזוג הישראלי כל שביכולתו כדי לדיווח על כך לגורמי האכיפה אצל המשיב ולגרום להרחקתה של בת הזוג הזרה מישראל.

מכאן שגם אם היו למערער כלים להוציא פיזית את בת הזוג מהארץ, והוא היה מבקש לפעול כן, לא היה יכל לממש את ההתחיבות בשים לב לאשרת השהייה בישראל שניתנה לבת הזוג ע"י המדינה ולפיה תשהה בת הזוג (לשעבר) בארץ עד להשלמת בירור עניינה.

בנסיבות אלו ולאור התוצאה אליה הגעתי אין גם מקום להזקק לטענות העורר בדבר דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו במסגרת פסק הדין של בית הדין לעררים, כאשר כידוע הכלל הוא שבעל דין שזכה בדינו רשאי לממש לאלתר את הסעד שנפסק לטובתו והעורר לא הצביע על כל נסיבה מיוחדת לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות, כפי שטען המשיב.

עם זאת סבור אני כי ראוי שהרשות המנהלית המוסמכת תיבחן את בקשתו של המערער לקבלת הערבות שחולטה בחזרה, זאת ככל שתוגש בקשה, מטעמי צדק והגינות שלטונית וממכלול הטעמים שפורטו לעיל, ביחד עם נסיבות אישיות שיוכל המערער להוסיף ולטעון בפני הרשות המנהלית המוסמכת.

ראוי כי המשיב ישקול את המקרה גם קודם להגשת הבקשה מטעם המערער, זאת בשים לב לאמור בפסק הדין וכדי לחסוך את הצורך בהגשת בקשה חדשה, על כל המשתמע מכך לעניין עלויות, זמן וכיוצ"ב. עם זאת, וככל שלא תיתקבל החלטה המייתרת את פניית המערער קודם להגשת בקשה חדשה, יבחן המשיב וידון בבקשתו, ככל שתוגש, בתוך 30 ימים ממועד שתוגש.

...

עם זאת סבור אני כי ראוי שהרשות המנהלית המוסמכת תבחן את בקשתו של המערער לקבלת הערבות שחולטה בחזרה, זאת ככל שתוגש בקשה, מטעמי צדק והגינות שלטונית וממכלול הטעמים שפורטו לעיל, ביחד עם נסיבות אישיות שיוכל המערער להוסיף ולטעון בפני הרשות המנהלית המוסמכת.

בהתאם אני מורה כי המערער יוכל לפנות לגורמי רשות האוכלוסין וההגירה ומשרד הפנים בבקשה חדשה שתפרט את מכלול הנסיבות, נסיבות שככל הנראה לא נבחנו ונשקלו ע"י גורמי המשיב וממילא גם לא עמדו גם בפני בית הדין ולא נשקלו על ידו.

בכפוף לזכותו של המערער לפנות בבקשה חדשה, כמפורט לעיל, הערעור נדחה.

ביום 14.1.2019 פנו המשיבים 3 ו-4 בשם ועד ההנהלה של המושב, לועדה המחוזית לתיכנון ובנייה מחוז ירושלים ולועדה המקומית לתיכנון ובניה מטה יהודה, בבקשה להשהות לאלתר את קידום התכנית ולבטל כל דיון בעיניינה עד לבירור מעמיק והתייעצות עם אנשי מיקצוע.

ביום 22.4.2020 החליטה הועדה המקומית לתיכנון ובניה מטה יהודה על ביטול הליך הפקדת התכנית וסגירתה, "לאחר דרישת המושב להקפאת התכנית ולאחר שעברו יותר מ-12 חודשים מהפקדת התכנית". בהמשך להודעה זו הגישה המבקשת, ביום 26.7.2020 תביעה נגד המשיבים, במסגרתה עתרה להורות על אכיפת ההסכם שנחתם בינה לבין האגודה וליתן פסק דין הצהרתי כי הודעת ביטול ההסכם ניתנה שלא כדין.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, הקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנידרש".

בין התנאים מתקיימים יחסי גומלין המהוים מעין "מקבילית כוחות", כך שככל שלאחד התנאים משקל גדול יותר, תופחת הדרישה לקיומו של השיקול השני.

על מהותה של הוראה זו עמדו גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם "דיני חוזים –תרופות" (בעמ' 122): "הוראת חוק זו היא דוגמא מובהקת לריכוך האחריות החוזית המוחלטת ולהגמשתה מטעמים מוסריים ומעשיים. גם כאן כמו במצבים שנדונו בסעיף הקודם, הטלת חובה מוחלטת ובלתי מסויגת לקיים את החיוב החוזי הנה מנוגדת לתחושת הצדק ולנורמות בסיסיות של הוגנות, הנושה הדורש את קיום החיוב שעה שהוא עצמו מסכל את קיומו בידי החייב, נתפש כאן על ידי הדין כמי שאחראי להפרת האיזון החוזי. ריכוך האחריות המוחלטת מתבטא במתן פטור לחייב מקיום החוב, כל עוד לא יפעל הנושה להסרת המניעה". מכאן, שהאגודה לא הייתה רשאית להסתמך על אי קיומו של התנאי בדבר מועד השלמת פעולות התיכנון מאחר והיא זו שמנעה את המשך הדיון בתכנית מאז ינואר 2019.

לאור האמור ניתן צו מניעה האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה במקרקעין ולהמנע מכל היתקשרות אשר יהיה בה למנוע את מילוי התחייבות האגודה לפי ההסכם; הצוו מותנה בהפקדת ערובה בסך 250,000 ₪.

...

גובה הערובה ערובה הנדרשת כתנאי למתן הסעד זמני מיועדת לשמש מקור לפיצוי המשיבה בגין הנזק שיגרם לה כתוצאה מצו המניעה אם בסופו של דבר, תדחה התביעה.

לאור סרובה, הודיע השוטר אמיר למבקשת כי היא עצורה בגין גניבה וסרוב לעיכוב וניסה לכבול את המבקשת בידיה בכבלי ידיים בעוד המבקשת הפעילה כח והתנגדה לכבילתה, אז נאלצו השוטרים להפעיל כוח כנגד המבקשת כדי לכבול את ידיה.

מן הכלל אל הפרט טענת השהוי אכן, שהוי הוכר כעילה ל"הגנה מן הצדק" בשורה ארוכה של פסקי דין.

על פי ההנחיה, במקרים בהם במסגרת חקירת חשוד, בעבירות נגד שוטרים, עולה טענת החשוד לפיה נקט נגדו השוטר שימוש בכוח, על התובע להשהות קבלת ההחלטה הנוגעת לתלונה נגד האזרח עד אשר תיתקבל החלטה במח"ש ביחס לטענות שהועלו נגד השוטר.

בתום הטיפול מח"ש תדווח על החלטתה לגורמים הרלוואנטיים וכן לתחנת המישטרה ממנה הועבר החומר למח"ש. עוד נקבע, כי על החלטת מח"ש ניתן להגיש ערר לפי סעיף 64 לחסד"פ. התכלית בבסיס ההנחיה הנה לאפשר תאום בין הרשויות ולמנוע מצב בו ינוהלו שני הליכים מקבילים, ברשויות אכיפה שונות, ביחס לאותו ארוע.

בבג"צ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (30.12.2012) פסק בית המשפט העליון ש:"כפועל יוצא מכך וממעמדה של התביעה ככלל, הכירה פסיקתנו בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטות בדבר העמדה לדין, וכנגזר מכך נקבע שמדיניות ההתערבות בעילת חוסר סבירות בהחלטות מעין אלה היא מצומצמת". בית המשפט העליון עמד בהחלטות רבות לאורך השנים על כך שבית המשפט אינו משמש כ"תובע על" ואל לו להחליף את שיקול דעתה של התביעה בשקול דעתו, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: בג"צ 3884/16 פלונית נ' השר לבטחון פנים, בפיסקה 40 (20.11.17); בג"צ 9443/16 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' פרקליט המדינה (15.8.17); בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, בעמ' 49 (26.2.08); בג"צ 5675/04 התנועה לאיכות השילטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 208 (2004)).

בעניינינו, לאחר שקראתי טיעוני הצדדים ושקלתי מכלול הנסיבות הקונקרטיות במקרה שלפני, לא מצאתי כי החלטת המשיבה שלא להפנות עניינה של המבקשת לבחינת הסדר מותנה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק או הגינות משפטית, שמא נפלו בהחלטה זו פגמים קצוניים המצדיקים היתערבות בה על דרך של ביטול כתב האישום.

...

סוף דבר, לאחר שהובהר בפניי כי כתב האישום הוגש בתקופת הזמן הסטטוטורית שנקבעה בחוק, כמו גם בהתאם לסד הזמנים הקבוע בהנחיית היועץ המשפטי הממשלה, ובהתייחס לאופיין של התלונות בעבירות כגון דא עליהן עמדתי לעיל, מצאתי לדחות את טענת השיהוי.

נוכח כל האמור, בקשת המבקשת נדחית.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק החלטתי לצדדים.

המשיבים מוסיפים על כך וטוענים כי יש להמנע מאכיפת הפסק גם מחמת הנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון, בהתאם לסמכות בית המשפט המעוגנת בסעיף 3 לחוק, שכן לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על אכיפת פסק חוץ, וזאת מחמת הנסיבות החריגות של המקרה, בכללן העדר עדויות וראיות מספקות מטעם המבקשים, העדר סמכות של בית המשפט השווייצרי, ופגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכויות הדיוניות של המשיבים.

בחוו"ד ספריזן צוין כי "המשיבים מערערים בחוקיות החלטה זו בפני בתי המשפט השווייצריים" וכן כי הוגשה בקשה בפני בית המשפט הפדרלי בשוויץ ונקבע כי יש להשהות את ביצוע פסק הדין (ס' 21 - 22 לחוו"ד ספריזן).

המשיבים הפנו לחוו"ד ספריזן בעיניין זה, לאור פעילותו האישית בהקשר זה. יצוין כי מעיון בטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת ביחס להתקיימות הרישא של סעיף 3(3) לחוק לפיו החיוב שבפסק החוץ ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל.

ביחס לתנאי הנוסף שבסיפא לסעיף 3(3) לפיו הפסק אינו נוגד את תקנת הציבור, בפסיקה נקבע לעניין זה, כך: "...הלכה ידועה ומושרשת היא, כי רק לעתים נדירות תדחה אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור (עניין אשכר, בעמ' 653; ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' Globe Master Management Ltd, פ"ד נט(5) 616, 619 (2005)). עוד יצוין כי תקנת הציבור בהקשרו של סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ היא תקנת ציבור "חיצונית" – בשונה מתקנת ציבור "פנימית" – ועניינה "בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו" כאשר "טענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה" (עניין אשכר, בעמ' 653-651; שפירא, בעמ' 534-530).

ר' פסק הדין בעיניין ע"א 1137/93 גרטרוד אשכר נ' טימון היימס (פורסם במאגרים, 31.7.94), שם נקבע כך: "אין ספק בדבר, כי הכרעת-דין במעמד צד אחד בלבד, ובלא דיון לגופו של עניין-כפי שהיה בעניינינו - אין בה, כשהיא לעצמה, פגיעה בעקרי הצדק הטבעי.

...

ביחס למשיב 3, משעה שלא ניתנה החלטה בעניין המצאת מסמכי התביעה לידיו ומשלא התבקשו הוראות בנושא - אני מורה כי התובענה כנגד המשיב 3 נמחקת בזאת.

לפיכך, אני סבורה כי אין מקום להידרש לסעדים הנוספים שלהם עתרו המבקשים בסיכומיהם.

לפיכך, אני מורה כי המבקשים רשאים להגיש בקשה ביחס להוצאות מטעמם תוך 30 יום.

טענות האב (התובע), בתמצית עת נקבעו המזונות בהחלטה לגופא, ריצה האב מאסר (כדבריו בקדם המשפט, בשל ביצוע עבירות מין שלא בקטינים).

לאור בע"מ 919/15 יש להורות כמבוקש על-ידי התובע.

אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.

לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו".

לנוכח האמור לעיל, יש מקום להציב עמדה אחידה וברורה בנושא זה. ברבות השנים, טרם שניתן פסק הדין בבע"מ 919/15 , הפעילו בתי המשפט במשורה את החריג המאפשר דיון מחודש בעינייני מזונות, תוך איזון, כאמור, בין עקרון סופיות הדיון לעקרון הצדק.

דיון מחודש בעינייני מזונות נעשה רק במקרים בהם הוכח שינוי נסיבות מהותי שיש בו כדי להפוך את אכיפתו של פסק הדין לבלתי צודקת.

הודגש כי הדרישה בדבר שינוי הנסיבות המהותי בתביעות לשינוי גובה המזונות חלה הן כאשר החיוב נקבע בפסק דין שניתן לאחר הליך משפטי, הן כאשר מקור החיוב הנו בפסק דין שנתן תוקף להסכם גירושין כולל והן כאשר מדובר בפסק 6 דין שאישר הסכם שעניינו מזונות בלבד.

ככל שהתקיים שינוי נסיבות מהותי המצדיק את פתיחת תיק המזונות, על בתי המשפט לשקול בזהירות ובקפדנות את השפעת השינוי המהותי ביחס לסכום המזונות שנקבע בעבר.

...

בע"מ 919/15 לסיכום נפסק כי תחולת הלכת בע"מ 919/15 על תביעות לשינוי דמי מזונות שנקבעו בפסקי דין חלוטים טרם שנפסקה ההלכה, תעשה בכפוף למבחן שינוי הנסיבות המהותי, באופן זהיר ומתוחם לרכיב אליו מתייחס השינוי.

אם תרצה תאמר, כי כל זמני שהות שהם לאחר תום המאסר, בבחינת "שינוי נסיבות" הם. סבור אני כי שינוי זה של קיום זמני שהות, בין 40/60 ; בין 6/8 כפי הנטען, היה גם היה בגדר הצפוי.

סוף דבר התובענה נדחית.