החלטה בבקשת פסלות בשל מקום מגורים והחלטה דיונית

בד בבד הורה בית המשפט על הגשת תסקיר סעד, אשר יבחן את המשך המשמורת על הקטינה, לרבות את הסדרי השהות שלה לאחר העתקת מקום מגוריה, וכן את דרכי הטיפול בה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ככל שיעלה מתסקיר הסעד שהעתקת מקום המגורים לא תיטיב עם הקטינה, תבחן אפשרות לבטל החלטה זו. כמו כן קבע בית המשפט את הסדרי השהות של הקטינה אצל המערער שיחולו עד למעבר.

בית המשפט הדגיש כי ההחלטות שניתנו על-ידו מבוססות על תסקירי סעד, על חוות דעת מטעם המומחית, על דיווחי אפוטרופוס לדין בתיקים קודמים וכן על "היתנהלות כללית בעייתית (בלשון ההמעטה) בתחום ההורי ובתחום הדיוני". לצד האמור קבע בית המשפט כי האמירות אותן מייחס לו המערער אינן זכורות לו, "בודאי לא בחלוף 3 חודשים בקירוב מאז אותו דיון", ובפרט "לא ברור באיזה הקשר טוען [המערער] כי נאמרו הדברים". לעניין זה ציין המותב כי ההתבטאויות המיוחסות לו לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון, וממילא המערער לא הגיש בקשה לתיקונו.

לבסוף קבע בית המשפט כי הבקשה לביטול כל ההחלטות שהוגשו במסגרת בקשת פסלות היא בנגוד לדין, בפרט משהוגשה בשיהוי ניכר וממילא המקום הראוי להעלאת השגות על החלטותיו הוא בהליכי ערעור ולא בהליכי פסלות.

עם זאת, לא כל התבטאות שטוב היה אילמלא נאמרה תצדיק את פסילת המותב, ורק במקרים חריגים שבהם ההתבטאויות הן בעלות אופי מובהק ונחרץ אשר מוביל למסקנה שאכן קם חשש למשוא פנים מצד המותב, תקום הצדקה לפסילתו בגינן (שם).

...

עם זאת, לא כל התבטאות שטוב היה אלמלא נאמרה תצדיק את פסילת המותב, ורק במקרים חריגים שבהם ההתבטאויות הן בעלות אופי מובהק ונחרץ אשר מוביל למסקנה שאכן קם חשש למשוא פנים מצד המותב, תקום הצדקה לפסילתו בגינן (שם).

לא שוכנעתי שענייננו בא בגדר אותם מקרים חריגים.

אשר על כן, הערעור נדחה.

באופן ספציפי, סעיף 19א(ה) לחוק קובע כי אם "נטענה טענת פסלות נגד דיין, יחליט בה אותו דיין לאלתר ולפני שייתן כל החלטה אחרת". עוד קובע סעיף 19א(ח) לחוק כי בעת שמודיע בעל דין כי בדעתו לערער על החלטה בבקשה לפסלות דיין, "יופסק הדיון עד להחלטה בעירעור, זולת אם החליט הדיין או בית הדין, לפי הענין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך בהליך". במלים אחרות, בקשה לפסלות דיין מביאה, כבררת מחדל, לעצירתו של ההליך המתנהל בבית הדין הרבני.

ביום 20.7.2017 היתקיים דיון בבית הדין הרבני האיזורי, שבו ציינו עובדי לישכת הרווחה כי העותרת מסרבת לפניות הרבות שנעשו אליה, אינה מביאה את הקטינים למפגשים, משנה את מקום מגוריה ויוצרת ניכור הורי כלפי המשיב.

ניתן להוסיף, בזהירות המתבקשת, כי היתנהלותה הדיונית של העותרת לאורך השנים, כפי שהיא עולה מהחלטותיהן של הערכאות השונות שדנו בעיניינם של הצדדים, מעוררת קושי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, כמו גם בתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף.

בנסיבות העניין, לא מצאנו כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, ודי בכך כדי לדחות את העתירה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

עוד קבעה כב' השופטת כהן, לעניין מאזן הנוחות, כי על פי הפסיקה הנוהגת: "כאשר מדובר בבקשה לעכב פינוי /מימוש של נכס עיסקי וניתן יהיה לפצות את המבקש פיצוי כספי בגין נזק שיגרם לו ככל שלא יעוכב הבצוע אזי הנטיה לעיכוב הליך פינוי ומימוש ביחס למקרקעין אינה קיימת". באשר לטענות, בדבר דחיית הבקשה לתיקון פרוטוקול, קבעה כב' השופטת כהן כי: "אין מקום להתערב בשיקול דעת של הערכאה הדיונית בכל הקשור לתיקון פרוטוקול בשלב הביניים בו אנו מצויים. מדובר בהחלטה דיונית המצויה בליבת שיקול דעתה של הערכאה המבררת...כן ראה רע"א 7018/22 דבורה שרה אקרמן ארלנגר נ' שלום וקנין בסעיף 15, שם נקבע כי הפסיקה הכירה בכך שבמסגרת בחינת מתן סעד זמני ביחס למקרקעין שאינם משמשים למגורים (מגורי מבקש הסעד - א.כ) אין מחילים את אותן עקרונות החלים על דירות מגורים בכל הקשור למאזן נוחות. ברע"א 61/23 פלוני נ' פלוני (2.1.23) נקבע כי כאשר מבוקש עיכוב ביצוע ביחס לדירה שאינה דירת מגורים, על המבקש להראות כי למבקש זיקה אישית ביחס לאותה דירה ואין די בכך שהוא יפוצה בערכה הכספי אם יתקבל עירעורו. ההחלטה ניתנה בהקשר של עיכוב ביצוע אך הראציונאל יפה גם לבחינת מאזן נוחות בסעד הזמני. במקרה דנן לא מצאתי כי למבקש זיקה אישית ביחס לנכס מלבד העובדה ולפיה הנכס הוא מקור פרנסה עבורו...במקרה דנן אין חשש ליכולתו של המשיב לפצות את המבקש על נזקיו ככל שיקבע על ידי מותב שפוטי כי עליו לפצותו ולא מצאתי כי זהו המקרה החריג המצדיק היתערבות ערכאת ערעור בשקול דעת הערכאה הדיונית בכל הקשור לסעד זמני". גם בקשת המבקש לעיון חוזר שהגיש במסגרת בקשת רשות העירעור נדחתה.

מכל מקום, החלטות דיוניות אף אם אינן לרוחו של בעל דין אינן מקימות כשלעצמן עילת פסלות (ע"א 5112/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 6, [פורסם בנבו] (10.8.2021))".

...

טענות המשיבה: א. דין הבקשה להידחות על הסף, בראש ובראשונה בהינתן מועד הגשתה.

גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות.

לנוכח כל האמור עד כאן - הבקשה נדחית.

לצד זאת נקבע כי אין בטענות המערער כדי להקים עילת פסלות, ומכל מקום – כך הודגש – אין למותב "כל עניין אישי נגד [המערער]" והוא דן בעיניינם של הצדדים ללא דיעה קדומה ומתוך רצון אמיתי לשמוע את הצדדים, לסייע להם להגיע להסכמות, וליתן החלטות לגופו של עניין במידת הצורך.

המערער מוסיף ומלין על כך שהחלטת המותב אינה כוללת היתייחסות לטענותיו, ובפרט לסוגיית מקום מגוריו של המותב "ולשאלה האם קיים קשר בינו ובין פקידת הסעד" מהיישוב שבו מתגוררת המשיבה.

כפי שנפסק לא אחת, החלטות דיוניות אשר ניתנות לאורך ניהול ההליך – ובכלל זה החלטות הנוגעות לחקירת עדים, לקביעת מועדי דיון ולפסיקת הוצאות – אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות, והאפיק הראוי להשגה עליהן הוא בהליכי ערעור מתאימים (ראו למשל: ע"א 7632/22 מכללת אתגר הדרכות בע"מ נ' מדינת ישראל- רשות הפיתוח - רשות מקרקעי ישראל, פסקה 13 (13.12.2022); ע"א 5304/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 12 (29.9.2022); ע"א 3163/22 פלונית נ' מורג, פסקה 11 (20.7.2022)).

אף לא מצאתי ממש בטענת המערער לניגוד עניינים מצד המותב עקב מקום מגוריו או עקב מעורבותו ארוכת-השנים בטיפול בעיניינם של הצדדים (השוו: ע"א 6068/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (15.9.2022); ע"א 4028/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (20.7.2022)).

ולבסוף – בהנתן העובדה שרבות מן הטענות בבקשת הפסלות נוסחו באופן כוללני, ודומה כי לפחות חלקן אף הועלה בבקשות פסלות קודמות – לא מצאתי פגם בכך שהחלטת הפסלות מתייחסת לטענות המערער באופן כללי ותמציתי.

...

כמו כן טען המערער, בין היתר, כי המותב פעל במטרה למנוע ממנו לחקור את פקידת הסעד שטיפלה בעניינם של הצדדים ואת האפוטרופא לדין שמונתה לקטינים; דחה שלא בצדק בקשות שונות שהגיש המערער, ומנגד נעתר לבקשות רבות מטעם המשיבה; אכף את תשלומי המזונות למשיבה במטרה "להחליש" את המערער מבחינה כלכלית; והביע את התרשמותו לפיה לא מתקיים בענייננו ניכור הורי.

עיינתי בטענות המערער ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות, משלא שוכנעתי כי עלה בידי המערער לבסס חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

מן הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

ביום 07.05.2023 הגיש המבקש בקשה נוספת שהוכתרה כבהולה במסגרתה עתר למתן החלטה המורה למשיבה להשיב הקטינים למקום המגורים שלהם ערב פתיחת ההליך במושב .

ובאשר לגובה ההוצאות בהן חויב המבקש – כידוע, גם בסוגיה זו נקבע בהלכה הפסוקה, כי היתערבות ערכאת העירעור תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות משפטית בשקול הדעת של הערכאה הדיונית או כאשר דבק בהחלטה פגם או פסול מוסרי (ראו והשוו: רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd ואח' נ' פאיירפלאי בע"מ ואח', פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4)625; ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

...

לדידו, יש בהתנהלות זו מסר פסול על פיו ניתן להפר צווים שיפוטיים ובית המשפט עובר על כך בשתיקה; כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהוראות הדין ומן הכלל הקבוע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לפיו, בהעדר הסכמה בין ההורים באיזה מעייניהם של ילדיהם הקטינים, יכריע בית המשפט ולא מי מהם בצעד חד צדדי; כי נפלה שגגה במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא בנוגע לעמדתו בעניין הצעת הפשרה שניתנה ע"י בית המשפט; בהצעת הפשרה שניתנה ע"י בית המשפט טמון מסר לפיו המשיבה לא פעלה כדין משההפרה הצווים השיפוטיים שניתנו; כי ההחלטה ניתנה בלא שטובת הקטינים נבחנה כדבעי.

דיון והכרעה על יסוד תקנה 138(א)(5) ותקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בתיק שהתנהל בבית המשפט קמא, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, משלא מצאתי כי יצאה שגגה תחת ידי בית המשפט קמא ומשנחה דעתי, כי אין טעות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו וכי הם תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע.

על יסוד כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.