החזרת רכוש שנתפס בחיפוש משטרתי שנועד לתקן טעות שנעשתה

בפניי בקשת המבקשת לחילוט רכב, בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, באמצעותו ביצע המשיב 2 העבירות בגינן הורשע.

מעבר לכך, ציין ב"כ המשיב 2 העובדה כי הרכב משועבד לחברת מימון וכי תפיסת הרכב והחקירה הכלכלית שנעשתה לגביו, בוצעה באופן שגוי, לאחר הגשת כתב האישום, מבלי שהדבר היה ידוע למשיב 2 ולמשיבה 1.

מאידך גיסא, הוצגה הגישה לפיה אין מניעה להשתמש בסעיף 32 ובסעיף 39 לפסד"פ, בעבירות תעבורה לצורך חילוט הרכב: כך למשל בדברי כב' הש' בנג'ו בבפ"מ (חיפה) 2657-08-09 סמנדו יחיאלוב נ. מדינת ישראל: "לגישתי לסעיף 32 לפסד"פ תחולה על עבירות תעבורה בכל הנוגע לתפיסת רכב ומניעת שימוש בו, ואין הוראת סעיף 57א לפקודת התעבורה מהוה הסדר ספציפי השולל את תחולת סעיף 32 לפסד"פ. יחד עם זאת, אציין, כי לגישתי, תחולת סעיף 32 לפסד"פ - באשר לתפיסת כלי רכב בעבירות תחבורתיות - מסוייגת רק לאותם מקרים חמורים במיוחד בהם קיימת תשתית ראייתית לסיכון חיי אדם או פגיעה ברכוש עקב נהיגה פרועה ומסוכנת". ובפסק דין שניתן בעת האחרונה בבש"פ 3434/21 יוסף אלנאשף נגד מדינת ישראל, שם ציין בית המשפט העליון, באימרת אגב, הדברים הרלוונטים לחילוט רכב בעבירות תעבורה: "... על רקע האמור, יש לברך על כוונתה של המדינה לגבש הנחיה משטרתית מעודכנת אשר תסדיר בצורה מפורטת את אמות המידה לתפיסה וחילוט של כלי רכב במקרים של עבירות תעבורה, ובכלל זאת באופן קונקריטי באירועים הנוגעים למשקל חורג של רכב מסחרי." (ראה גם: ה"ת 5615-06-09 אלקסלסי נ' מדינת ישראל; בבפ"מ 6670-06-11 מסס נ. מדינת ישראל).

"   וכך נכתב בהמשך הדברים: "במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במילחמה הקשה בקטל בדרכים." ובעפ"ת (מרכז) 46096-11-20  עפר שמור נ' מדינת ישראל, נכתבו, הדברים הבאים: "ההוראות הנוגעות לסמכותו של בית המשפט לתעבורה לידון על פי סעיף 57ב לפקודה בבקשות הנוגעות לאיסור השמוש המינהלי הניתן על ידי קצין מישטרה על פי סעיף 57 א לפקודה, ובמתן הוראות של איסור שימוש במקרה של הרשעה בעבירת תעבורה לפי סעיף 57ג לפקודה המאפשרות השבתת הרכב עד תקופה של 120 ימים, "בנוסף לכל עונש אחר", דנות בהפעלת סמכויות הרתעה שיש עימן סנקציות עונשיות; לפיכך, עסקינן בהוראות הנוגעות להליך הפלילי, המעניקות משקל בכורה לצורכי הרתעה ומניעה, גם במחיר פגיעה בזכות הקניין של בעל הרכב, ופגיעה כלכלית נלווית, לעיתים קשה.

" הילכת בית המשפט העליון בנושא זה קובעת כך: בע"פ 7349/14 מדינת ישראל נגד פלונית, נקבע: "על כתב אישום לכלול את כל העובדות והנסיבות הרלוואנטיות לבצוע העבירה. כלל זה נועד כדי לתחום את הדיון בעיניינו של הנאשם. במיוחד קיימת הצדקה לכלל זה, שעה שמדובר בכתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון – שכן במקרים אלה הסדר הטיעון וכתב האישום שתוקן במסגרתו, משקפים את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים (ראו: ע"פ 6802/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.1.2015), להלן: ע"פ 6802/14; ע"פ 4289/14 חנונה נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (21.1.2015), להלן: עניין חנונה; ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פסקה 22 והאסמכתאות שם (14.10.2014), להלן: עניין ח'טיב). בהנתן הכלל האמור, כאשר נאשם מודה בעובדות ובנסיבות במסגרת הסדר טיעון וכתב האישום מתוקן בהתאם – שומה על הערכאה הדיונית להביא בחשבון רק את אותן עובדות ונסיבות שפורטו בכתב האישום המתוקן ושבהן הודה הנאשם לצרכי הסדר הטיעון. אל לו לבית המשפט להביא במניין שיקוליו, בבואו לגזור את הדין, עובדות ונסיבות שלא נכללו בכתב האישום שבו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון (ראו, למשל, ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה מב (17.7.2014); ע"פ 1338/10 חפוטה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (7.2.2013), והאסמכתאות שם).

הגם שמשמעות החלטה זו הנה החזרתו של הרכב לידי המשיבה 1 לא כל תנאי, אין להיתעלם מן העובדה כי הרכב היה תפוס בידי המדינה תקופה ממושכת, בתקופה זו המשיב 2 ומשפחתו לא נהנו מהרכב, אשר וודאי ואיבד מערכו.

...

בהינתן הדין כמפורט והעובדות שהוכחו בפני, לא אוכל לקבוע, במידת ההוכחה הנדרשת, כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת בעלותו הממשית של המשיב 2 ברכב או בהוכחת מסירת הרכב על ידי המשיבה 1 למשיב 2 לצורך ביצוע העבירה ועל כן בקשתה של המדינה לחלט הרכב נדחית.

דומני כי אם בנסיבותיו של תיק זה היתה המבקשת מבססת ראיותיה בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין ולא היתה מגישה כתב אישום הסותר טענותיה כנגד המשיבה 1, דין הבקשה היה חילוטו של הרכב.

לסיכום – הנני דוחה בקשת המדינה לחילוט הרכב.

עוד קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן להיתעלם מכך שכחלק מהחיפוש תפסה המישטרה עגיל שהוסר מאוזנו של המבקש (עגיל שהוחזר בנתיים).

בשולי הדברים קבע בית המשפט קמא כי בקשות במעמד צד אחד הן חריג, ונועדו לשלב החקירה הסמויה, עת חשיפת הבקשה תביא לשיבוש החקירה, ומכאן שמרגע שהרכוש נתפס, אין עוד הצדקה לשוב ולקיים דיון במעמד צד אחד, מבלי לאפשר לבעל הרכוש או לטעון לזכות להיתמודד עם טענות המדינה.

לשיטת העוררת, אין הבדל בין שעוני היוקרה לבין כסף מזומן או כל רכוש אחר, שאילמלא כן העוררת תוכל לתפוס אך ורק רכוש שלא משמש את האדם בשגרה, קרי: רכוש שצבר כאוסף או לצורך השקעה, והדבר פוגע בעיקרון היסוד של החילוט של "הוצאת בלעו של הגזלן מפיו". עוד טענה העוררת כי שגה בית המשפט קמא כשקבע שתפיסת העגיל, שהוסר מאוזנו של המשיב, אשר הייתה כרוכה בהשפלתו, מהוה שיקול נוסף להורות על החזרת שעוני היוקרה.

בנסיבות אלה, על אף שניתן אישור בדיעבד לתפיסה, ויש בכך כדי לתקן במידה מסוימת את אי החוקיות שנפלה מלכתחילה בתפיסה, אין המדובר בתיקון מוחלט של הפגיעה בזכויותיו של המשיב.

לעניין הסעד האופרטיבי לעניין הסעד האופרטיבי קבע כב' השופט עמית בעיניין אלוביץ' את הדברים הבאים: "הגעתי למסקנה כי תפיסת חפצי האומנות והתכשיטים של המבקשים לקתה בפגם כפול: התפיסה נעשתה מלכתחילה שלא כדין, תוך חריגה מצו התפיסה שניתן על ידי בית המשפט לבקשת המישטרה, ולמרות שהמשטרה התכוונה והתכוננה מראש לתפוס את חפצי האומנות. גם בדיעבד, המישטרה לא חזרה לבית המשפט בבקשה לקבל הוראות לגבי המשך החזקת חפצי האומנות והתכשיטים שנתפסו...

...

באשר לשעונים, יש לשוב ולהפנות לדברי כב' השופט עמית אשר קבע כי "קשה להלום כי בית המשפט היה מתיר בצו, במסגרת חקירה, חילוט של תכשיטים אישיים ושעונים". כלומר, המסקנה מעניין אלוביץ הינה שככלל אין מקום להוציא צו תפיסה של שעונים אישיים לצורך חילוט "רכוש בשווי", וזאת במובחן מרכוש שהושג בעבירה.

במקרה דנן, כאשר משקללים את אי החוקיות שדבקה בתפיסת הרכב, ותוך התייחסות לאופן האישור בדיעבד במעמד צד אחד, ושקלול האינטרס הציבורי שלא לסכל בעתיד אפשרות של חילוט, סבורני כי לא היה מקום להורות על שחרור הרכב ללא הפקדה כלל, אלא יש להורות על השבת הרכב, בתנאים הכוללים, בין היתר, הפקדה בסך מחצית מהמקובל, קרי: 15%.

סוף דבר אשר על-כן, אני מורה כי בנוסף לתנאים שקבע בית המשפט קמא לשחרור השעונים והרכב, יתווספו שהתנאים הבאים: לשחרור השעונים: התחייבות עצמית בסך של 282,410 ₪.

מעובדות החלק הכללי בכתב האישום המתוקן בהסדר (ללא הסכמה עונשית), עולה כי הנאשם שימש מנהל רשת סמים שהפצתם בוצעה בסיוע אפליקציית "טלגראם" תחת נהולו של חננאל סלימן (להלן – חננאל), וזאת תחת השם "קרליטו סופראנו". במסגרת הרשת, העסיק חננאל את הנאשם וחברי רשת נוספים – סלבי כהן גדול ותהילה זריהן.

עבור כל ביצוע עסקה עבור חננאל, החזיר לו הנאשם סכום שבין 50 ל-60 ₪ בגין כל גרם בעסקת סם, כשההפרש בסך כ-30 ₪ ניכנס לכיסו.

באישום הרביעי מצוין, כי ביום 6.2.2018 במסגרת חפוש ברכבו של הנאשם, נתפסו במשענת היד ובשקית במושב האחורי סמים מסוג חשיש במשקל 49.23 גרם נטו וקנאביס במשל 2.24 גרם נטו.

מחד, ב"כ המאשימה טענה כי יש להטיל על הנאשם מאסר שלא יפחת מ-3 שנים, קנס, התחייבות, פסילה ופסילה על-תנאי, וכן חילוט הרכוש ששמש לבצוע העבירה.

מאידך, הסנגור טוען, כי ניתן להסתפק בעונש של"ץ נרחב וצו מבחן, וזאת לנוכח נסיבות חייו של הנאשם, שכל חייו תפקד באופן נורמאטיבי; היותו אדם התורם לחברה, נשוי ואב ל-3 אותם הוא מפרנס; היותו האדם שחשף בהודעותיו במישטרה את הרשת וסייע לרשויות החוק בהקשר זה; הרתמותו לתהליך טפולי ושיקומי וההרשעה שגרם לו ההליך הפלילי.

זאת, מתוך תפיסה שגויה כי מדובר ב'סמים קלים', ובהנתן הטכנולוגיה המאפשרת מכירה והפצה קלה ו'סטרילית' של סמים.

נסיבות הקשורות בבצוע העבירה, לפי סעיף 40ט' לחוק העונשין – בין הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה יש לשקול את אלה, לעניין קביעת המיתחם: אין ספק שמדובר ברצף מתוכנן, שיטתי, מאורגן ו"מקצועי" של מעשים, שנועדו – כל כולם – להפצתם של סמים לקהל רחב ככל הניתן, מתוך רצון להשיא רווחים עד כמה שניתן – אלו הן נסיבות לחומרה, שבאות לידי ביטוי גם במשך המעשים והחזרתיות שבהם; הנאשם היוה "מנהל" לכל דבר ב"ארגון עבודה" מסודר, כשהיו לו תפקידים מוגדרים; הוא היה כפוף ל"מנהל" ממנו קיבל את "חומר הגלם", ולו הזרים את הרווחים תוך שהוא משלשל יתרה קבועה לכיסו; מדובר באדם בוגר, נשוי ואב לילדים, שהתפתה לדבר מחמת בצע כסף, תוך שהוא רותם את כישוריו כאיש מכירות (כפי שעולה מקורות חייו) לצורך כך, ועושה כן ב"הצלחה" מרובה, אם לשפוט מכתב האישום; על הנזק מעבירות סמים עמדתי, ואילמלא חשיפת הפרשה (טרם המעצר), המעשים היו נמשכים ובהקף נרחב.

...

לנוכח כל האמור, סבר שירות המבחן כי יש להטיל על הנאשם מאסר לריצוי בעבודות שירות יחד עם צו מבחן, להמשך מעקב אחר הטיפול בו. יצוין, כי סברתי באותו מועד, כי לא ניתן לסיים את התיק, ללא מיצוי התהליך הטיפולי, ועל-כן דחיתי את הדיון והזמנתי תסקיר נוסף.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, החל מיום 8.9.2019 , אשר ירוצו ב"בית אבות בולגרי" בראשון לציון, וזאת על פי חוות דעת הממונה על עבודות השירות.

אני מורה על השמדת הסמים וחילוט הטלפונים שבתיק אשר שימשו לביצוע עבירה.

או אז, התובע ניכנס לחצר הנתבע על מנת לבדוק מה קרה ולעזור לבנימין, ואז "התחיל בינינו, הוא דחף אותי, אני דחפתי אותו". בהודעתו במישטרה (הודעה שנייה מיום 17.3.2016) התובע מסר, כי הוא דחף את הנתבע כ"תגובה למה שעשה לו".

משמע, מצד התובע לא נעשתה כל פעולה אקטיבית בשלב זה. הוא לא ניסה לתפוס את הגזע, לא ניסה להחזיקו.

יתרה מכך, כעולה מעדות התובע, עדות שלא נסתרה כלל על ידי הנתבע, ואף יצרה עלי רושם אמין ומהימן, התובע פגש את הנתבע במועד מתן ההצעה לשכן, הנתבע שאל לסיבת המצאותו בחצר והתובע ענה לו כי הדבר נועד לצורכי מתן הצעת מחיר לכריתת העץ שקרס ולפינוי הגזם, והנתבע לא הביע כל היתנגדות לכך.

הערה בטרם סיום: הנתבע בסיכומי טענותיו ניסה לירמוז לכך, כי עמדה לו הגנה מכוח הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין), ובאותו הקשר ראיתי להעיר שתי הערות: ראשית – לאור הודאת התובע בעובדות כתב האישום המתוקן והרשעתו בעבירות שפורטו לעיל, פשיטא כי לא תישמע מפיו כל טענה לפיה הוראות חוק המקרקעין מאפשרים לו לעשות שימוש סביר בכוח לצורך סילוק התובע מחצרו.

שנית - סבורני כי ההשוואה בין הוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין לבין העניין דנן, היא מוטעית ומטעה.

שכן, חוק המקרקעין "מעדיף באופן ברור פיתרון סכסוכים בדרכי משפט". לא נעלם מעיניי כי החוק "מכיר בצורך, בגבולות צרים, לאזן כראוי בין ההכרה בצורך הטבעי של האדם למנוע בכוחות עצמיים היתנכלות זרים לרכושו לבין אינטרס כלל הציבור להמעיט ככל האפשר בשימוש בכוח להגנה על שלום הציבור. איזון זה מאפיין את הכרת המשפט בצרכים האנושיים של האדם, ובהם הצורך להגיב תגובה טבעית ומיידית לשלילת חזקה בנכס הנעשית בסמיכות ממש למעשה ההיתנכלות", אולם "ההכרה בעשיית הדין העצמית מוגבלת ומתוחמת לגדרות צרים בלבד. היא מצטמצמת למי שמחזיק בפועל וכדין בקרקע שנושל מחזקתה. מחזיק שלא כדין אינו רשאי כלל להזקק לכוח כדי להחזיר אליו את החזקה, ולשם כך עליו לפנות לערכאות המשפט ולקבל סעד משפטי. גם הזכאי להחזיק בקרקע אשר לא החזיק בה בפועל לא יהא רשאי לעשות דין לעצמו (ויסמן, במאמריו הנ"ל [11], בעמ' 61). מיגבלה שנייה להפעלת כוח עצמי על-ידי מחזיק כדין קשורה במשך הזמן שחלף מאז מעשה הפלישה, המוגבל כאמור ל-30 יום" (ההדגשה של הח"מ ואינה במקור) [ראו: רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון (19.11.2003) עמ' 839].

התובע לא חיפש ריב ומדינים עם הנתבע, הוא אך ביקש להרגיעו ולהבין מדוע תקף את בנימין.

...

שנית - סבורני כי ההשוואה בין הוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין לבין העניין דנן, היא מוטעית ומטעה.

לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש להשית על התובע אשם תורם כלשהו.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע 1 פיצויים בסך של 111,319 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של ₪ בגין הוצאות משפט.

ת"פ 15805-07-16 (התיק השלישי) – בתיק זה תוקן כתב האישום פעמיים והנאשם הורשע ע"פ הודאתו בבצוע עבירות של החזקת סם לצריכה עצמית ובשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שבמהלך פברואר 2016, רכש הנאשם הירואין במשקל 3.064 גרם נטו בלוד.

לאחר שעוכב ונעצר ע"י שוטרים הסכים לבצוע חפוש בתחנת המישטרה בלבד.

הנאשם במסגרת דבריו לפני גזר הדין, תיאר את הקשיים שחוה, אך דיבר באופן ברור על הטעויות שעשה והביע עליהן חרטה, אותה אני מקבל כהבעת חרטה אמיתית וקבלת אחריות.

הוא גם פגע בערך שילטון החוק שעה שניסה לשבש את תפיסת הסמים.

אשר לשיבוש, מדובר במעשים חמורים שנועדו למנוע מן המישטרה לאסוף את הראיות המרשיעות ויש לראות זאת בחומרה.

בסה"כ ירצה הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל בנכוי ימי מעצרו בכלל התיקים ע"פ חישוב שב"ס שיכריע; 6 חודשי מאסר וזאת על-תנאי למשך 3 שנים מהשחרור, שלא יבצע הנאשם כל עבירת רכוש וסמים מסוג פשע וכן שבוש מהלכי משפט; 3 חודשי מאסר וזאת על-תנאי למשך 3 שנים מהשחרור, שלא יבצע הנאשם כל עבירת רכוש וסמים מסוג עוון; 500 ₪ פיצוי לכל אחת מהמתלוננות בת"פ 61107-06-23 – עדות תביעה 8,7,4 ולמתלוננת ע"ת 1 בת"פ 54586-08-23 – בסה"כ 2,000 ₪.

ככל שקיימות יתרות זכות ואין עיקולים ניתן להשיב למפקיד.

...

הנאשם במסגרת דבריו לפני גזר הדין, תיאר את הקשיים שחווה, אך דיבר באופן ברור על הטעויות שעשה והביע עליהן חרטה, אותה אני מקבל כהבעת חרטה אמיתית וקבלת אחריות.

מאידך גיסא, הנאשם קיבל אחריות מלאה למעשים, בסופו של דבר חסך בזמן שיפוטי במספר רב של תיקים, והתרשמתי שכוונתו להשתקם כנה.

גזירת הדין נוכח כל האמור גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בכלל התיקים; מפעיל את המאסר המותנה של 5 חודשים בתיק התנאי, חודשיים במצטבר והיתר בחופף.