החזרת ילד מאומץ להורה הביולוגי בהסכמה

בהמשך לכך נקבע בסעיף 13א(ג), כי בחלוף התקופה של 60 הימים מיום מסירת הקטין להורים המיועדים, לא יהיה בית המשפט רשאי עוד לבטל את ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ: "(ג) בקשה לביטול הכרזה לפי סעיף קטן (א) ניתן להגיש בתוך 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום ההכרזה על הילד כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(1), לפי המאוחר, ובילבד שטרם ניתן צו אימוץ; חלפה התקופה האמורה בסעיף קטן זה והילד נשאר אצל מי שקבלו לביתו בכוונה לאמצו או שניתן צו אימוץ, לא יהיה בית המשפט רשאי עוד לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ". עינינו הרואות, כי גם בהיבט זה ניטל מבית המשפט שיקול דעת והמועדים נוקשים; לנגד עיני המחוקק אותו ראציונל, אשר בעטיו איפשר את השבת הקטין להוריו הביולוגיים תוך 60 ימים ותו לא – הבטחת התפתחות בריאה של הקטין ורציפות ויציבות בחייו, תוך מניעת טלטלות.

...

לבסוף, ככל שהיועץ המשפטי סבור כי קיימת בנסיבות המקרה דנן עילה אחרת להכריז על הילד כבר-אימוץ, עליו לפעול בהקשר זה ללא דיחוי ומקובלת עליי בעניין זה עמדת חברי השופט מלצר (בפסקה 28 לחוות דעתו) כי על מנת לאפשר את הדבר ולהימנע מטלטולו של הילד שלא לצורך, יש לעכב בשלב זה את העברתו אל המערער למשך 30 ימים מהיום.

עוד מקובלת עליי עמדתו של חברי (בפסקה 29 לחוות דעתו) כי ככל שהיועץ המשפטי לממשלה לא יגיש בקשה להכרזה על הקטין כבר-אימוץ בהתבסס על עילה אחרת בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיתאם את העברת הקטין לרשות המערער בעזרת אנשי מקצוע.

ת כללם של דברים הוחלט פה אחד להיעתר לבקשה, ליתן רשות ערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

הדבר משתקף היטב בהוראות חוק האימוץ, המורות כי תנאי סף לאימוץ הנו הסכמת ההורה הביולוגי לאימוץ או להכרזה על ילדו כבר-אימוץ (סעיף 8 לחוק אימוץ ילדים), דהיינו ויתור של ההורה על זכותו לגדל את ילדו, או שמתקיימת עילה מעילות האימוץ המנויות בחוק אימוץ ילדים ומשמעה כי ההורה הטבעי אינו מקיים, או אינו מסוגל לקיים, את חובותיו כלפי ילדו (סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 143 - 144 (1996)).

מעשה האימוץ במקרה שלפנינו מביא איפוא לכלל היתנגשות מספר אינטרסים: האנטרס הראשון הוא זה של "טובת הילד", המקפל בתוכו שיקולים משיקולים שונים, כפי שעוד אעמוד על כך. אינטרס שני הוא אינטרס ההורים הביולוגיים, כאשר במקרה זה מתווספים לאם הביולוגית הדודה ובעלה וכן מישפחת האם, אשר מבקשים לאפשר לדודה לאמץ את הקטין ולגדלו כבנה יחד עם בעלה, תוך מתן אפשרות למפגשים מבוקרים עם האם הביולוגית, וכך להשיבו לחיק המשפחה ולקרבו אל שורשיה.

...

עם זאת, ואף שאין בה אשם, אין חולק כאמור היום על כך שהמשיבה אינה מסוגלת לגדל את הילד, וכי אין מנוס מלהכריז עליו כבר-אימוץ.

סוף דבר, דעתי הייתה ועודנה כי יש להותיר את ההכרזה על הילד כבר אימוץ בלא צמצום תוצאות האימוץ, כפי שנקבע בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי.

לסיכום: תוצאת פסק הדין היא שהדיון הנוסף מתקבל במובן זה שפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שאושר בבית המשפט המחוזי – יוחזר על כנו.

דעת הרוב (המשנָה לנשיא מ' נאור והשופטים א' רובינשטיין, א' חיות, ס' ג'ובראן ונ' הנדל אל מול דעתם החולקת של השופטים ע' ארבל וי' עמית) הייתה שיש לקבל את העתירה לדיון נוסף, ולבטל את הקביעה בערעור שהקטין יאומץ על ידי דודתו ובעלה.

היועץ המשפטי ציין כי ההליך מיתנהל בהתאם לסעיף 10 לחוק אימוץ ילדים, והצדדים להליך הם שניים בלבד – מצד אחד ההורים הביולוגיים (המשיבים), מגישי הבקשה שחתמו על הסכמה לאימוץ הקטין, ומצד שני היועץ המשפטי לממשלה.

טענותיהם של המבקשים מיתמקדות כולן בתאור הישתלבותו החיובית של הקטין במשפחת המבקשים; באי התאמתם של המשיבים לשמש כהורים לקטין; בקשייו השונים של הקטין; בנזקים שייגרמו לקטין אם ינותק ממשפחת המבקשים ויוחזר לידי המשיבים.

...

המבקשים מוסיפים ומבקשים כי יתאפשר להם להשמיע קולם וטענותיהם בפני בית המשפט בדיון נפרד וחסוי, בו ישתתפו המבקשים ובא כוח היועץ המשפטי לממשלה, מבלי שתינתן למשיבים כל הודעה או מידע על קיומו של דיון זה. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור (שהינה העתק של הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי), בתגובת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

לפיכך, נקבע שם שאין מנוס מליתן מעמד להורים המיועדים לאמץ, כיוון שללא ערעור מטעמם לא ניתן יהיה לרפא את הפגמים (ראו פסקה 46 לבע"מ 6930/04 ופסקה 22 בבע"מ 377/05).

נוכח כל האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

כך, הדין הישראלי לא היתייחס לביטול הורות זו, למעט באמצעות צו אימוץ – אותו ניתן להעניק בהסכמת ההורה הביולוגי, או בעקבות הכרזה על הילד כבר אימוץ בעילות שהמשותף להן הוא סוג של כשל הורי, אם מבחירה ואם לאו (סעיפים 8(א), 13(א) ו-16 לחוק האימוץ).

אדרבה, סעיף 11(א) לחוק קובע כי אם ההורים המיועדים לא הגישו בקשה לצוו הורות, "תוגש בקשה על ידי עובד סוצאלי". הבחנה זו של המחוקק מאשרת כי "זכות החזרה" של האם הנושאת נובעת מן המשמעות מרחיקת הילכת של הסכמתה למתן צו הורות להורים המיועדים: הפיכת האחרונים להורים "בלעדיים", וניתוק הורותה שלה (סעיף 12(א) לחוק).

...

לטעמו, הבקשה מופנית כלפי הכרעה הנטועה "בנסיבות המקרה הפרטני ובקביעות עובדתיות" – וגם אם תינתן רשות ערעור, יש לדחות את הערעור לגופו משום "שטענות המבקשת אינן מתיישבות עם ההלכה הפסוקה בעניין צווי הורות פסיקתיים"; עם חוק האימוץ, "ממנו שואב צו ההורות הפסיקתי את השראתו"; ועם המלצות הצוות המקצועי לבחינת התנאים לצו הורות פסיקתי (להלן: הצוות המקצועי).

מעמדו של ההורה מכוח צו ההורות הפסיקתי – אינו עומד אפוא על הפרק; וסכסוך חריף באופן שבו מעמדו ההורי של אחד מבני הזוג מועמד בסימן שאלה – אין לאפשר.

סיכומו של דבר, אני מצרף למסקנה בדבר דחיית הערעורים.

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל כי דין שתי הבקשות שנדונו כערעור להידחות.

בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בהסתמכו על קביעתו של השופט ת' אור בע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 185, 189 (1990), לפיה אמנם בדרך כלל הפעלת אמצעים פסולים להשגת הסכמתם של ההורים הביולוגיים למסירת הקטין לאימוץ תוביל לביטול ההסכמה, אך אין לשלול אפשרות כי יהיו מקרים שההסכמה לא תבוטל, כך למשל אם הביטול "עלול להמיט תוצאות הרסניות על הילד". יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי בטרם תנתן החלטה סופית יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעינייני מישפחה שלפניו תונח חוות דעת מומחה נוספת לעניין טובת הקטין ומסוגלותם ההורית של המבקשים.

...

יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי נסיבות המקרה מחייבות שלא לבטל את ההסכמה בשים לב לטובת הקטין – המאומץ.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב.

אשר על כן, הבקשה נדחית.