החזרת הלוואה באמצעות גביית חשבון חיוב דביטורי

רק בסעיף 25 לתצהיר מתחילה מסכת העובדות הקשורה בתביעה זו: חשבונם הפרטי של הנתבעים אצל התובע היתנהל במסגרת מאושרת בת 15,000 ₪, הבנק ביטל באופן חד צדדי את מסגרת האשראי, החזיר באופן מלאכותי את תשלום ההלוואה נשוא התביעה והכל על מנת לייצר פגור לצורך הגשת התביעה.

סיכומי הנתבעת נשמעו ע"פ מפי בא-כוחה אשר ציין בראשיתם, שהמשיב כבר קיבל 90 אלף ₪ מן הנתבע 1 ולכן זכותו לטעון שחוב העו"ש יהא אשר יהא נמוך מ-90 אלף הש"ח הנ"ל ומכאן ש"ניסגר" זה מכבר ואין עילת תביעה בקשר לחוב העו"ש. באשר ליתרת החוב כפי שהעידה המבקשת בתצהירה, הרי שהוא נובע ממתן הלוואה שעפ"י מיסמכי הבנק התבקשה ונחתמה ע"י הנתבע 1 בלבד, שעה שלא הייתה כל חריגה בחשבון העו"ש והיא לא נועדה לכסות התחייבויות של החשבון נשוא כתב התביעה.

עפ"י נספח א' של כתב התביעה כשנחתם והוסכם ע"י שני בעלי החשבון (הנתבעים) די בחתימת אחד מבעלי החשבון על מנת לחייב את הבנק לכבד כל הוראה, בקשה, פעולה, הסכם או מיסמך אחר ובכלל זה גם בקשה לקבלת אשראי.

תשובת הנתבעת לסיכומי התובע הוגשה ביום 7/3/2017 וזו קובעת, כי התובע מיתעלם מן העובדה, כי עילת התביעה נולדה בשל אי כסוי תשלומי פרעון להלוואה ובהמשך לכך הפיכת החשבון לדביטורי הכל בזמן שסכומי הפרעון נגבו דרך החשבון.

...

בסופו של דבר מצהירה המבקשת, כי הבית נמכר בתמורה ל-2.45 מיליון ₪.

מן הכלל אל הפרט במקרה דנן לאור המערכת ההסכמית בין הצדדים נראה כי לבנק הייתה זכות לעכב את השיקים שהופקדו בידיו לשם גבייתם לאור החוב המותנה הצפוי מפרשת שלושת השיקים (ראו סעיף 12 להסכם "התנאים בחשבון עו"ש מיום 18.10.1998; סעיף 12 להסכם "תנאים כללים לניהול חשבונות עו"ש דביטוריים מיום 23.12.1998; סעיף 5 להסכם הנושא את הכותרת "כתב התנאות, עיקול ושעבוד כספים וזכויות (הניתן לא על ידי הלווה או החייב) אלא על ידי לקוח אחר להבטחת כל חוב של הלווה או החייב בחשבונות עו"ש, בחשבונות חיסכון, ופקדונות בשקלים ובמטבע חוץ. (כל היתרות שבחשבונות עכשיו ובעתיד)" (להלן: כתב התנאות, עיקול ושעבוד כספים וזכויות), מיום 23.12.1998)).

מכתב זה נענה בו ביום על ידי בא כוחם של טואשי ובו התבקש הבנק לפעול במרץ לגביית השיקים או שהם יוחזרו לידי טואשי, שכן כל אפשרות אחרת גורמת נזק לטואשי ולא תורמת דבר לבנק.

...

טואשי התכחשו לטופס האמור – למרות שהם היו אלה שצרפו אותו מלכתחילה לתצהירי עדות ראשית של טואשי וציינו אותו כטופס עליו חתמו בעת הפקדת השיקים – אך בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם בסוגיה זו. בסיכומו של דבר נקבע כי בנסיבות אלה אין כלל צורך לבנק לבסס את זכותו לבצע חיוב חוזר על הדינים הכלליים, ויש לקבוע כי קיימת לבנק זכות לעשות כן מקום ונפגם קניינם של טואשי בשיקים מחמת גניבה ו/או זיוף.

בסיכומו של דבר האיזון הראוי בין כל הדינים מחייב את הבנק לשמור על האינטרסים של לקוחו, וזאת בייחוד מקום ששמירה על אינטרס הלקוח עולה בקנה אחד עם שמירה על האינטרס העצמי של הבנק.

סוף דבר לו תישמע דעתי דין ערעורם של טואשי בע"א 2449/08 להידחות.

דין ערעורו של הבנק בע"א 4109/08 להידחות, ודין ערעורם של טואשי בע"א 4052/08 להתקבל חלקית, כפי שפורט בפסקה 41.

החייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק, החשבון הפך לדביטורי, אולם למרות דרישות חוזרות ונישנות מצד הבנק, לא מילא החייב אחר התחייבויותיו לשלם לבנק את החוב.

לפיכך, מבקש הבנק לחייב את הנתבעת בסכום זה, בצרוף ריבית בשיעור המקסימלי שהיה ושיהיה נהוג אצל הבנק מעת לעת ביחס לחשבונות קשיי גבייה ללא מסגרת אשראי, שתחושב ותצטבר אל הקרן בכל רבע שנה, החל מיום 21.6.16 ועד למועד התשלום בפועל וכן לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. טענות הנתבעת בתצהיר התומך בבקשת הרשות להיתגונן, המשמש ככתב הגנה, טענה הנתבעת כדלקמן: הבנק "השמיט" מכתב התביעה את העובדה כי קודם לנטילת ההלוואה נשוא כתב התביעה, ביום 8.10.13, נטל החייב הלוואה אחרת, בסך של 70,000 ₪, לצורך רכישת רכב משומש ("כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה בשקלים חדשים שנערך ביום 08/10/2013" – נספח א' לכתב ההגנה, להלן: "כתב הערבות מיום 8.10.13").

זו הצהירה, בנגוד לנטען על ידי הנתבעת, כי על מנת להבטיח את התחייבות החייב להלוואה, נתן הבנק את הסכמתו, בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי, להעמדת הלוואה וזאת בכפוף לחתימת ערב.

...

טענה זו נזנחה על ידה בסיכומים ומכל מקום דינה להידחות נוכח סתירות שנמצאו בגרסתה של הנתבעת אף בעניין זה: בדיון מיום 23.4.17 נשאלה הנתבעת אילו תוספות הוספו לכתב הערבות ועל כך השיבה: "ה-90,000 ₪ לא ראיתי". הנתבעת התבקשה להסביר כיצד ייתכן הדבר, שהרי סכום החוב הנערב מודפס וענתה: "אין לי מושג, תשאל את החייב" (עמוד 2 שורות 8-12 לפרוטוקול).

לסיכום – הנתבעת חתמה על כתב הערבות שהינו תקף ומחייב אותה בתשלום חוב החייב בגין ההלוואה כלפי הבנק.

לסיכום על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ופוסק בזאת כדלקמן: על הנתבעת לשלם לבנק סך של 113,667 ₪ בתוספת ריבית בנקאית מירבית הנהוגה בבנק התובע מעת לעת ביחס לחשבונות קשיי גבייה ללא מסגרת אשראי, אשר תתווסף בכל שלושה חודשים, מיום 01.07.16 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

שעורי הריבית האלה חרגו משעור ריבית הפיגורים הנגבית, על-פי דין, בגין פגור בתשלומי הלוואות הצמודות למדד, שהרי זאת לדעת: שיעור הריבית בגין משיכת יתר בחשבון חח"ד אינו מוגבל על-ידי חוק הריבית, תשי"ז1957-, ועל-ידי צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל1970- (להלן: צו הריבית), הקובעים את שיעור הריבית המאקסימאלי לגבי הלוואות שהוצמדו למדד.

באותה פרשה מצדיק בית המשפט את התוצאה גם בנימוקים נוספים: "יתרה מזו, אם בתום לב מדובר, הרי רעיון זה מחייב לא רק את הבנק, אלא גם את הלקוח-הלווה. האחרון התחייב להחזיר את ההלוואה הצמודה באמצעות שורה של תשלומים קבועים מראש. ואמנם התשלומים בוצעו במועדם המוסכם ובאמצעות חיוב חשבון החח"ד. כעת, לאחר זמן, בא הלווה בטענה כי דרך פירעון זו אינה חוקית, כיוון שיש בה משום עקיפת חוק הריבית. נישאל: ומה בדבר פירעון החוב?! אם הלווה סבר כי דרך הפירעון אינה כדין בשל חיובי הריבית בחשבון החח"ד, היה עליו להודיע זאת מיד לבנק כדי שגם זה יוכל לשקול את המשך צעדיו. כמובן, איש לא יכול היה לעצור בעד הלקוח מלפרוע את תשלום ההלוואה במזומן ולמנוע על ידי כך את חיוב הריבית על הפגור" (סעיף 25 לפסק-הדין).

לעניין זה האחרון קבע בית המשפט המחוזי כי נתקיימה הסכמה בין הצדדים לפרעון ההלוואה באמצעות חיוב החשבון הדביטורי וכי הסכמה זו ניתנה גם למקרה בו יהא החשבון מצוי ביתרת חובה: "משנפסק, ועניין זה הובהר חזור והדגש גם כאן, כי בין הצדדים שררה הסכמה פוזיטיבית לאופן פירעון ההלוואות, הרי יש ליתן להסכמה זו את הנפקות העולה. דהיינו, כל חיוב של החח"ד שבא לשם פירעון ההלוואות (כלומר חשבון ההלוואות זוכה במקביל) יחשב לפירעון מלא בסכומו הנקוב, בין אם מצב חשבון החח"ד היה ביתרת חובה ובין שהיה במצב של יתרת זכות..." [ההדגשה שלי].

...

המסקנה המתחייבת מקביעתו של השופט קמא כי ההלוואות נפרעו במועדן, היא אחת: חיוב המשיבים בריבית בשל משיכת היתר מחשבון החח"ד. למשיכת יתר זו נתנו, כאמור, המשיבים, את הסכמתם, ועל כן מחויבים הם בריבית הכרוכה בה. הגיונה הכלכלי של העסקה אליבא דבית המשפט קמא, לא די בקיום יסוד ההסכמה, אלא יש לבחון גם האם יש בעסקה הגיון כלכלי, והאם פעל הבנק לטובת הלקוח.

סוף דבר המסקנה מכל אלה היא, כי נתקיימו התנאים לקיום העסקה שבמסגרתה נטלו המשיבים הלוואה שאינה צמודה למדד וכפופה לשיעורי הריבית הנוהגים בבנק בחשבונות החח"ד, לשם פרעון ההלוואות הקודמות, הצמודות למדד.

דין הערעור, אפוא, להתקבל.

מסקנתי היא אפוא כי גם אם בסעיף 19(ד) הוסכם על פירעון ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי ומתן הלוואה בריבית חופשית, הרי שהסכם זה הוא שלא כדין ואין לו כל תוקף (שם, בסעיף 11 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר).

עם קבלת ההלוואות צמודות הערך הוחתמה המשיבה על "כתבי התחייבות להחזרת הלוואה". ההוראה המרכזית לעניננו מצויה בסעיף 16 (בחלק מכתבי ההיתחייבות ההוראה מופיעה בסעיף 17 סיפא), בו נקבע: הבנק רשאי בכל עת לחייב כל חשבון שלנו בכל סכום המגיע ושיגיע מאתנו בכל אופן שהוא, ולזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון.

יצוין כי בהסכם ההלוואה הרביעית מיום 16.3.88 (שם הסעיף ממוספר כסעיף "6") נוסף המשפט הבא: "במקרה שהלוואתנו זו הנה צמודה יהיה האמור בסעיף זה כפוף לשעור החוקי המאקסימאלי שיהיה קיים מפעם לפעם". עוד נקבע בכתבי ההיתחייבות (סעיפים 14 או 15) כי אם תפגר המשיבה בתשלום סכום כלשהוא מסכום ההלוואה מעל ל- 7 ימים, יהיה הבנק רשאי להעמיד לפירעון מיידי את סכום ההלוואה ולחייב בסכום ההלוואה את חשבון המשיבה וזו התחייבה לשלם את כל הסכומים המגיעים לבנק בכל אופן שהוא, והבנק רשאי לאחוז בכל האמצעים שימצא לנכון לגביית סכום ההלואה ובמיוחד לממש את הבטוחות בכל דרך שהחוק ירשה, על חשבון המשיבה.

...

כן נדחה הערעור שכנגד מטעם המשיבה בעניין "גניבת מדד". המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכר טירחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. השופט ת' אור: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, בערעור ובערעור שכנגד.

עם זאת, נוכח מסקנתי כי יש לקבל את ערעור הבנק בסוגיה של פרעון הלוואות צמודות מן החשבון הדביטורי מטעמים אחרים, איני רואה צורך להרחיב את הדיון בנקודה זו, ולהכריע בה. גם בשאלה העקרונית, האם הסדר כאמור של פרעון הלוואות צמודות בדרך של קבלת אשראי מן החשבון הדביטורי כאשר חשבון זה במצב חובה מהווה עקיפה של ההסדר שבחוק הריבית, הרי שלשיטתי לא מתעורר צורך להכריע בנסיבות הענין בשאלה לא קלה זו. לפיכך, אוכל להשאירה בצריך עיון.

כאשר לחייב יותר מחוב אחד לנושה שלו, שוני בין חובותיו מבחינת טיבם עשוי לבסס מסקנה בדבר כוונה של החייב כי התשלום ייזקף לחוב מסויים ולא לאחר.