החזרת הון המניות שלא שולם

נטען שהחל בחודש אפריל 2014 שלחה אמנם הנתבעת לתובעים שקים ואולם "...באופן בו הם מחושבים היא נמנעת הלכה למעשה מתשלום בפועל. התובעים יטענו שמרגע שברור לחלוטין ששיקים אלה אינם צפויי פידיון היה על הנתבעת לשלם את שיעור דמי השמוש, שאינו שנוי במחלוקת, כל עוד לא בוטל ההסכם, קרי 25 ₪ למ"ר כשיעורו השנתי, ולכל היותר יכולה הייתה לעשות זאת תוך שמירה על זכותה לטעון כל טענה כנגד הפרשנות המשפטית בה נוקטים התובעים". הפרה נוספת שפורטה בכתב התביעה, היא החזקה שלא כדין בגגי הרפתות, ואי השבתם לידי התובעים לאחר שהתובעים הודיעו על ביטול ההסכם.

התובעים טענו לארבע הפרות מצד הנתבעת: האחת, בכך שמניותיה של הנתבעת נמכרו מקבוצת פז לקבוצת שיכון ובינוי; השנייה, בכך שלא הוקמה חברה משותפת; השלישית, בכך שלא שולמו דמי שימוש בסכום הבסיסי, אלא בסכום הגבוה שאותו יש לשלם רק כל עוד לא הוקמה חברה משותפת; והרביעית, בכך שהנתבעות לא פינו את הגגות והמתקנים לאחר מתן ההודעה על ביטול ההסכמים.

מעבר לידרוש אציין שהוצע לתובעים פעם אחר פעם, תוך כדי ניהול ההליכים בתיק זה, לפנות לגישור לשם סיוע בהשלמת המשא ומתן עם הנתבעת, ואולם הם מיאנו לעשות כן. בהסכמי המיזם הסכימו הצדדים אמנם על כך שחלקם של התובעים במניות החברה המשותפת לא יעלה על 45% מכלל הון המניות המונפק, אך לא הייתה ביניהם הסכמה על תשלום רווחים בשיעור של 45%, כל עוד לא תוקם חברה משותפת.

...

לא מצאתי מקום להיעתר לסעד האמור.

סיכום אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה, בשל כל הטעמים שפירטתי.

בשים לב לסכום התביעה ולהליכים שהתנהלו בתיק זה, ישלמו התובעים לנתבעת את הוצאותיה, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום של 150,000 ₪.

פסק דין (חלקי- במערך יחסי הנתבעת והתובעים 1, 5, 20, 21, 46, 47, 48, 53, ו-71) תביעה זו עניינה שאלת זכאותם של התובעים לקבל מהנתבעת פיצוי שווה ערך לשווי הראלי של מניות הנתבעת אשר אמורות היו להיות מוקצות להם, או לחילופין על השבה בערכים ריאליים של הכספים אשר שולמו על ידם בפועל, לצורך קבלה/הקצאה של אותו הון מניות.

(ס' 4 לסיכומי התובעים; ההדגשה אינה במקור – ה.ס.); וכן: "... רק לאחר השלב המקדמי בין הצדדים, ולאחר שהליכי הודעות לצדדים שלישיים התקדמו, מצאה הנתבעת בארכיוני המושבים פדיה ופתחיה (אך לא כפר-אוריה) מסמכים המעידים כעובדה כי היא ייחסה באופן שוטף לשתי אגודות אלו את החלק בהון מניותיה, עבורו גבתה רק ממי ששווקו לה ישירות. עם זאת, לא הובאו ראיות לצד השני (הנורמאטיבי) של אותה המטבע, לפי קביעת רשם האגודות בסעיף 22 להחלטתו: כי הנתבעת "אמורה הייתה לייחס גבייה זו למושב" חרף העובדה כי אגודת המושב לא שילמה דבר לנתבעת עבור ייחוס כזה;" (ר' ס' 33(ד) לסיכומי התובעת; ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).

...

בהינתן הצהרת התובעים, לה ניתן תוקף של החלטה, על פיה בהוכחה כי הועברו למושבים כספים בגין הגבייה למניות בתקופת השיווק העצמאי, יהא כדי לאיין את התביעה, דין התביעה להידחות גם מטעם זה. אף ככל ולא היה מקום לדחיית התביעה נוכח התיישנותה ולא היה מוכח דבר ייחוס ההון בגין השיווק הפרטני למושבים, ולא ניתן היה לראות בנתבעת כמי שנגרם לה נזק ראייתי - לא ניתן היה להיעתר לתביעת התובעים ומתן הסעדים אשר התבקשו על ידם, וזאת מקום בו לא הורם הנטל הראייתי המוטל על התובעים לצורך הוכחת תביעתם, לרבות הדלות בראיות והכרסום הראייתי אשר נמצא בעת החקירות הנגדיות.

סוף דבר, תביעת התובעים נדחית.

כפועל יוצא, ההודעות לצד שלישי, עד כמה שלא ניתן באלו פסק דין, נדחות אף הן. הוצאות ההליך עסקינן בהליך משפטי מורכב, אשר נמשך כשש שנים, ואשר התקיימו במסגרתו 17 דיונים, מתוכם 13 דיוני הוכחות, נשמעו עשרות עדים ונרשמו כ- 300 עמודי פרוטוקול.

ביום 21.11.2012 הוקמה "החברה להתחדשות ובניה בישראל - בית לחם 17", שהנתבעת 1 מחזיקה ב-50% ממניותיה, והיתרה בבעלות כץ אטשטיין נכסים והשקעות בע"מ. פרויקט בית לחם 7 בוצע באמצעות חברת התחדשות בית לחם (קרית שרת חולון) בע"מ, שהנתבעת 1 היא הבעלים של מלוא הון המניות שלה (להלן יכונו החברות הנזכרות בסעיפים 4 ו-5: "חברות הפרויקט").

התובעת טענה, כי היא זכאית, בנוסף לחלקה ברווחים, גם לפצוי בגין עגמת הנפש שגרמה גרירת הרגליים והסחבת מצד הנתבעים, שפעלו על מנת להסתיר את ריווחי הפרויקטים ולא לשלם לתובעת את חלקה.

ביום 10.3.2022 היתקיימה ישיבת קדם משפט, שבה העלה כב' השופט סתיו את ההצעה הבאה: "מבלי שיש בכך כדי לקבוע מסמרות בטענות ההדדיות של הצדדים, מועלת בפני הצדדים הצעה לפיה ישלמו הנתבעים את הסכום הנידרש לפי חוות דעת המומחה (352,800 ש"ח) כאשר מוסכם כי ככל ובעתיד תוגש נגד הנתבעים תביעה בגין נושאים הקשורים לפרויקטים והנתבעים יחויבו בתשלום אשר יביא להפחתת הרווחיות של הפרויקט, יהיו הנתבעים רשאים לתבוע מהתובע את השבת החלק היחסי, תוך שהתובע לא יעלה טענה של מעשה בית דין או של סופיות הדיון בעיניין זה. בכך יסתיים ההליך ללא צו להוצאות". התובעת הסכימה להצעה.

...

לעניין אימוץ מסקנות של מומחה שמינה בית המשפט, יפים דבריו של כב' השופט ע' גרוסקופף ברע"א 8956/22 פרידמן נ' עו"ד אביחי ורדי – בתפקידו ככונס הנכסים (13.2.2023): "כידוע, מינוי של מומחה מטעם בית המשפט היא פרקטיקה מקובלת במקרים שבהם מתעוררת שאלה מקצועית ביחס לתחומים שבית המשפט אינו מחזיק במומחיות ובידע המקצועי לגביהם (תקנה 88 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; [ההפניות הושמטו - ד.ל.]). כמובן, חוות דעתו של מומחה שמונה מטעם בית המשפט אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט, אך משהוגשה חוות דעתו המקצועית, בית המשפט ייטה לאמצה, בהיעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן...". בענייננו, הסביר המומחה מדוע בחר להביא בחשבון את ההוצאות הנטענות בגין דמי שימוש ושכ"ט עו"ד. קביעותיו נסמכות על ניסיונו המקצועי ובפרט בפרויקטים מסוג זה. התובעת לא הצליחה להראות כי נפלה טעות משמעותית ובולטת בקביעה זו של המומחה, ואף אני לא מצאתי לנכון להתערב בה. אשר על כן, נדחית טענת התובעת שלפיה לא היה מקום לנכות את ההוצאות בגין תיווך ועו"ד. טענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות ביחס לנתבע 2 כאמור, בכתב התביעה טענה התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבע 2, שכן קיים חשש שהאחרון ירוקן את הנתבעת 1 מפעילות או נכסים, וכך ימנע מהתובעת להיפרע מהנתבעת 1.

בסיכומי הנתבעים, מנגד, "נזכרו" הם לראשונה לטעון כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה בהקשר של הרמת מסך ההתאגדות ולכן דין התובענה נגד הנתבע 2 להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שהתובעת זכאית לתשלום חלקה ברווחי הפרויקטים, וזאת בכפוף לשיעור שנקבע בהסכמים, ובהתאם לקביעת המומחה באשר לרווחים המצטברים בכל אחד מהפרויקטים.

באותו הסכם שנחתם בין הנתבעים, גובשו ביניהם הסכמות חדשות לפיהן, אורן ירכוש מחצית מהון המניות המונפק של חברת אקסיליון בתמורה ל- 100,000 ₪ ויעמיד ערבות אישית להבטחת התחייבויותיה של חברת אקסיליון והחברה, מצידה, התחייבה לשלם לאילן בונוס בסך של 3 מש"ח (סעיף 32 ונספח 10 לתצהיר אורן).

בחקירתו הנגדית נישאל התובע מדוע הוא, להבדיל מאורן, לא שילם תמורה כלשהי ומדוע לא הציע לשלם והשיב "קודם כל, גרשו אותי מהחברה לפני התאריך הזה. סילקו אותי. גרשו אותי, לא הייתה כל אפשרות לשלם, כלום." ובהמשך, כשנשאל מדוע בכתב התביעה לא הציע לשלם כסף עבור המניות, אלא ביקש לקבלן בחינם, השיב באופן מיתחמק "כפי שאמרתי, כתב התביעה נוסח על-ידי עורכי-הדין שלי, כנראה זה מה שהם מצאו לנכון לכלול בו." (עמ' 72 לפרוטוקול, ש' 25-8).

...

לסיכום, כאמור לעיל, הנטל להוכחת קיומם של יחסי שותפות מוטל על הטוען זאת, זאת בפרט מקום בו לא נערך הסכם שותפות בכתב (ע"א 7065/15 לוי נ' נחלת א.מ בניה וייזום בע"מ (נבו 28.1.2018)).

המשקל המצטבר של כל המפורט לעיל מוביל למסקנה, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, ולפיכך אין לראות את מערכת היחסים שבין הצדדים ככזו שהקימה יחסי שותפות, כמשמעה בפקודת השותפויות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה.

בחקירתו בפנינו התובע נישאל כיצד שילם לנושים בהליך פשיטת הרגל שלו והוא השיב כך: "איזה נושים? היה לי נאמן וכל חודש שלמתי אלף שקל לנאמן" (עמ' 3 ש' 1 לתמליל).

עדותו זו של התובע לא מתיישבת עם עדות הבן אסף, אשר על פי גירסתו לא שילם לתובע פצויי פיטורים (עמ' 10 ש' 6 – 8 לתמליל).

סעיף 32(9) לפקודת מס הכנסה מגדירה בעל שליטה בחברה כך: "בעל שליטה" - מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א) ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה; (ב) בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם; (ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; (ד) בזכות למנות מנהל; "קרובו" - כמשמעותו בסעיף 76(ד); סעיף 76(א) לפקודת מס הכנסה קובעת כי חברת מעטים היא חברה הנמצאת בשליטתם של חמישה בני אדם לכל היותר ואיננה חברת בת או חברה ציבורית.

...

משקבענו כי התובע היה בעל שליטה בחברה - פרק זה לא חל עליו ולכן תביעתו לדמי אבטלה – נדחית.

בנסיבות אלה, התובע לא פירט טענותיו בענין זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה ולכן תביעתו בגין רכיב זה נדחית גם לגופא.

סוף דבר: התביעה נדחית.