החזרת אסיר בטחוני לכלא בעקבות ביטול החלטת השחרור

הפקעת שיחרורו של אסיר סמכותה של ועדת השחרורים להפקיע את שיחרורו של פלוני קבועה בפרק ג' לחוק; לענייננו, רלבאנטיות בעיקר הוראות סעיף 20 – "ביטול שיחרור בשל עבירה נוספת"; וסעיף 21 – "ביטול שיחרור בשל הפרת תנאי אחר". כאמור, הוראות אלה חלות אף על אסירים ששוחררו מכוח החלטת הנשיא, בהתאם לסעיף 30(ב) שהובא מעלה, וזאת כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי הנשיא בכתב ההיתחייבות.

מכאן, סבורני שאין להעתר לבקשה ברע"ב 2610/15; אך היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטות ועדות השחרורים בעיניינם של המבקשים ברע"ב 328/15 ורע"ב 569/15; בית המשפט המחוזי נימנע מלעשות כן, ולכן, אם תישמע דעתי, תנתן רשות ערעור, והערעורים יתקבלו במובן זה שיוחזרו התיקים בעיניינם של המבקשים ברע"ב 328/15 ורע"ב 569/15 לוועדות השחרורים, אשר יפעילו סמכויותיהן בהתאם לסעיף 21, ויקבעו את התקופה הראויה – שאינה התקופה המרבית – אותה ישוב כל אחד מן המבקשים לרצות מאחורי סורג ובריח.

אך הוסיף הרב, כי ככל שבידי נשיא המדינה הסמכות לקבל או לדחות המלצת חנינה על מי שנדון למוות על ידי בתי המשפט המוסמכים לכך – הרי דינו כמלך "שהכול תלוי בענין ולא בתואר". ראוי לציין כי הלכה למעשה פסק הרב כי נכון לברך את הברכה בלי שם ומלכות לגבי נשיא מדינה שהוא לבוש אזרחי, זאת גם כדי להיתרחק מהספק של ברכה לבטלה על רקע הדיעות השונות.

ושנית, המבקשים טוענים לאי-חוקתיות של סעיף 17 לחוק שיחרור על תנאי – המאפשר לועדת השחרורים להורות על ביטול שיחרורו של אסיר בהתבסס על מידע חסוי (מטעמי בטחון המדינה או עניין צבורי חשוב אחר), שהוצג בפניה במעמד צד אחד בלבד.

...

נמצאנו למדים כי מטרתו של כתב ההקלה היא להסדיר את שחרורם של המבקשים ממאסר, אך בה בעת להגן על ביטחון המדינה ותושביה על ידי הרתעתם של המבקשים מלחזור לפעילות טרור, תמיכה בה או סיוע לה. מדובר באינטרס ציבורי מובהק: "אנו חיים במציאות קשה. ארגוני טרור רבים הם אויבים מרים של מדינת ישראל. ארגונים אלו מבקשים לפגוע בתושביה של מדינת ישראל בלא הבחנה, ואף להביא להשמדתה של המדינה. ברי, שערך חברתי חשוב הוא למנוע סיוע לארגוני טרור. ה'נותנים יד לארגון טרוריסטי, הרי הם חוצים את הקווים של הקיום הלאומי' ([בש"פ](http://www.nevo.co.il/case/17938184) 347/88‏ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' שוורץ, פ''ד מב

בנקודת הזמן הזו, כל שאנו נדרשים הוא לקבוע אם המבקשים הפרו את תנאי שחרורם – ומשהגענו לכלל מסקנה כי כך הוא הדבר, התוצאה היא שעליהם לשוב ולרצות את מלוא יתרת מאסרם.

משמצאנו כי הפרו את תנאי השחרור, הרי שהוכיח כל אחד מהמבקשים כי מסוכנותו לביטחון המדינה נשמרה – ובהקשר זה חשיבותה של חומרת ההפרה היא משנית, אם בכלל.

בשם המבקש: עו"ד ענת יערי; עו"ד אנה שכטמן קוגלר בשם המשיב 2: עו"ד פנחס גורט החלטה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' הנשיא א' טל; והשופטים ב' טולקובסקי; וש' בורנשטיין) בעת"א 16446-05-18, מיום 31.7.2018, בגדריו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב 2 (להלן: המשיב), להורות על ביטול החלטת ועדת השחרורים (להלן גם: הועדה) מיום 2.5.2018 אשר קיבלה את בקשת המבקש לשיחרור מוקדם.

כנגד ההחלטה הראשונה הוגשה עתירה מטעם המשיב לבית המשפט המחוזי (עת"א 3107-04-18), במסגרתה נטען, בעקרו של דבר, כי טרם קבלת ההחלטה, הועדה לא קיבלה היתייחסות מקיפה ומספקת בנוגע למצבו הנפשי של המבקש ולמסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם לעניין תנאי השהייה במסגרת הוסטל "אדוריים". בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה והשיב את התיק לועדה לשם השלמת הדיון בפניה.

כידוע, השיקול המרכזי בבחינת שיחרורו המוקדם של אסיר הוא שאלת המסוכנות הנשקפת ממנו לבטחון הציבור (ראו: רע"ב 3326/00 עדני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (21.6.2000); רע"ב 3227/13 אלעמור נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (31.7.2013)).

בהקשר זה יוער, כי המבקש לא ביסס את הטענה כי אין באפשרותו להישתלב בהליכים טפוליים בין כתלי בית הסוהר בשל מצבו הנפשי.

לסיום, יובהר, כי בחלוף פרק זמן, וככל שיחול שינוי בהערכת מסוכנותו של המבקש ובהשתלבותו בהליכים טפוליים בכלא, או לחלופין ככל שתמצא על ידי הגורמים המקצועיים מסגרת מתאימה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מן המבקש ותוכל לקולטו – יוכל המבקש לפנות פעם נוספת לועדת השחרורים בבקשה לידון בעיניינו.

...

בתשובתו טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שהיא אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, אלא ממוקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש.

כן נטען, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן היא אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה. המשיב טוען כי מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית אשר הוגשה בעניינו של המבקש עולה כי נשקפת ממנו מסוכנות אשר אינה מאפשרת את שחרורו המוקדם בתנאי תכנית השיקום, וזאת בשים לב לחוסר היציבות במצבו הנפשי לאורך תקופת המאסר.

למעלה מן הדרוש, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה.

יחד עם זאת, ובהינתן שלעת הזו לא נמצאה מסגרת סגורה המאיינת את מסוכנותו של המבקש וזמינה לקליטתו המידית, אין מנוס מדחיית בקשתו.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (הנשיאה ר' יפה-כ"ץ, סגן הנשיאה י' צלקובניק, והשופטת ג' שלו), בעת"א 12870-11-17 מיום 16.11.2017, שביטל את החלטת ועדת השחרורים מיום 31.10.2017, שהורתה על שיחרורו המוקדם של המבקש.

לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט לוקה באי סבירות קיצונית ויש לבטלו מאחר ובית המשפט שם עצמו בנעלי הועדה, ובכך חרג מסמכותו כטריבונל מנהלי.

לטענת המבקש יש להבהיר, בין היתר, מה הוא השינוי האידיאולוגי שעל אסיר ביטחוני להראות, ומה דרכי ההוכחה לשינוי זה. המבקש מוסיף עוד כי הוא מסכים שעניינו יוחזר לועדה על מנת שזו תיקבע תנאים לשחרורו.

עם זאת נקבע כי המקום להעלות טענות ביחס לסוגיית הטיפול והשיקום שלו זוכים אסירים בטחוניים בכלא אינה בגדר השגה על החלטת ועדת שחרורים (ראו: רע"ב 7174/16 ‏פלוני נ' ועדת השחרורים (‏20.11.2016); רע"ב 9720/17 אלשובכי נ' מדינת ישראל (20.12.2017) (להלן: עניין אלשובכי)).

...

כמו כן יש לדחות את הבקשה גם לגופה משלא עלה ביד המבקש להרים את הנטל ולהראות כי הוא אכן זנח את הקו האידיאולוגי שעמד מאחורי המעשים שבוצעו על ידו.

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את הבקשה.

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט שלא לאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש, ועל כן הבקשה נדחית.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נכתב מפי הועדה, כי מעיון בהחלטת הועדה הקודמת, ברור לה שכוונת המותב הקודם הייתה שהמשיב ישוחרר לאחר מילוי התנאים המפורטים בבקשה, אולם המותב הנוכחי, ולפחות היושב בראשו, לאחר שעיין בחוות הדעת של שב"כ וביתר החומר "סבור אחרת מאשר המותב הקודם. לא יהיה זה הוגן כלפי האסיר שהמותב הנוכחי ימשיך וידון בעיניינו של האסיר בנסיבות הנ"ל". בהמשך לדברים הנ"ל, הוחזר הדיון בפני המותב הקודם והתקיים ביום 5/4/17.

עוד בעיניין המסוכנות, היפנה ב"כ המשיב לביטול תנאי שיחרורו, כולל אפשרות ליציאה לעבודה לאחר הרשעת המשיב ולקיומו של מצב זה בו הנו משוחרר המשיב ללא תנאים מגבילים, משך מספר חודשים עד להכרעת בית המשפט העליון בעירעור שהגיש המשיב ודחייתו.

ועדת השחרורים הכוללת בתוכה חברים שהנם מתחום השקום והטיפול, קבעה שדי בתוכנית שהוצגה כדי להוות תוכנית המשך לטיפולים שניתנו עד כה לעותר וזאת לאחר שעיינה גם היא בתסקירי שירות המבחן (בשגגה נאמר בהחלטתה כי מדובר בטיפולים שקבל בכלא).

אכן, אופי העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך כלל, כדי להביא למסקנה שאין האסיר ראוי לשיחרור, אולם ישנן סוג עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד, עשויים, כשלעצמם, להעיד על מסוכנות ועל חשש מפגיעה בבטחונו של הציבור.

...

אכן, אופי העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך כלל, כדי להביא למסקנה שאין האסיר ראוי לשחרור, אולם ישנן סוג עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד, עשויים, כשלעצמם, להעיד על מסוכנות ועל חשש מפגיעה בביטחונו של הציבור.

אני סבור, גם אם בדוחק, כי לא ניתן לומר שהחלטת הוועדה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני המחייבת התערבות, במיוחד לאור התנאים הנוספים שהוצעו על ידי חברי – כולל איזוק אלקטרוני, והמקובלים עלי.

ג'ורג' אזולאי, שופט סוף דבר הוחלט פה אחד לדחות את העתירה.

בנספח 1 להחלטה צוין כי "המשוחרר לא יעשה כל מעשה הפוגע בבטחון מדינת ישראל או בבטחון האיזור, ובכלל זה יימנע מכל פעילות טירור או אלימות, תמיכה בפעילות כזו וסיוע לה, בכל דרך שהיא, בתוך תקופת התנאי". העותר נעצר ביום 18.6.2014 ולמחרת נחקר תחת אזהרה בחשד לחברות ופעילות באירגון עוין חמאס, בהפרת הוראה חוקית ובכך שהפר את תנאי שיחרורו מהכלא במסגרת עסקת שליט.

לגופה של ההחלטה, טען העותר כי לא הפר את תנאי השיחרור המוקדם, וכי ההחלטה להשיבו לריצוי גזר הדין בשל קבלת כספים מעמותות שתומכות באסירים משוחררים אינה פוגעת בבטחון המדינה ואינה מידתית.

כאמור, בא כוח העותר אף טען כי בבסיס ההחלטה לבטל את שיחרורו המוקדם של העותר עומדים שיקולים זרים; ואולם, בעיניין סכאפי קבענו בהקשר זה כי: "גם הטענה בדבר שיקולים זרים אינה מגלה עילה להתערבות. טענות העותר בהקשר זה, מבוססות על דברים שפירסמה לימים חה"כ איילת שקד, בדבר הזיקה בין ארוע חטיפת שלושת הנערים לבין מעצר מחבלים משוחררי עסקת שליט. כפי שהבהירו המשיבים, ברקע לעיתוי הגשת הבקשות לביטול השיחרור על תנאי שתי נסיבות מרכזיות: הראשונה, ריבוי הפרות תנאי השיחרור; השנייה, שינוי בנסיבות הביטחוניות אשר הצדיק עמידה על תנאי השיחרור, שהנו טעם עינייני בבסיס הפרת הסמכות" (שם).

...

לבסוף, ובכל הנוגע לטענת העותר כי החלטת ועדת העררים התבססה, בין היתר, על ראיות מנהליות שלא עמדו לפני ועדת הבחינה, הרי שוועדת העררים ציינה בהחלטתה במפורש כי "בשים לב למסקנתנו הברורה על רקע המידע המקורי ולנוכח מהות המידע החדש, לא מצאנו להזדקק למידע חדש זה לצורך ההחלטה הנוכחית" (בעמ' 4 להחלטה).

משכך, אף דינה של טענה זו להידחות.

העתירה נדחית אפוא.