החזרים בגין סיווג נכס באופן בלתי חוקי

"אין מקום למחוק טענה מטענות הנתבעים בכתב ההגנה באשר לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי לענין זכותה של התובעת על פני זכותם של הנתבעים, הדיון בשאלות השנויות במחלוקת לא הסתיים." רע"א 42264-12-16 מיום 5.3.17 בקשת רשות ערעור על החלטתי הנ"ל נדחתה על ידי כב' השופט שחם שקבע כי בה"פ 633/99 לא נקבע "גם לא באופן משתמע" כי הסכם המכר משנת 1983 עליו נשענו התובעים (סומרין) באותו הליך אינו אותנטי ואינו תקף, וכי "דחיית התביעה יכולה להתיישב, בהקשר זה, עם קביעה כי לא הוכחו במידה מספקת טענות התובעים באותה פרשה, קביעה כזו אינה יכולה, על פי טיבה, להעמיד מעשה בית דין". רע"א 3013/17 (6.6.17) בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא ע"י כב' השופטת דפנה ברק ארז בשל העידר נסיבות חריגות המתירות "רשות ערעור ב'גילגול שלישי'". השאלות השנויות במחלוקת מאז ההליך הראשון שננקט ע"י התובעת ועד היום חלפו 28 שנים.

הבקשה לקבל ראיה זו נדחתה על ידי במעמד דיון ההוכחות, לא רק בשל המועד שבו נטענה, אלא גם משום שסוגיית סיווג הנכס כנפקד אינה עומדת עוד על הפרק, דרך המלך היא תקיפה ישירה כשהאפוטרופוס צד להליך, דרך זו מוצתה בה"פ 633/99, וככל שייטען כי התגלתה ראיה חדשה שהופכת הקערה על פיה, רשאי מי שסבור שראיה זו מקנה לו עילת תביעה, להגיש המרצת פתיחה חדשה, כפי שגם הצהיר ב"כ הנתבעים שישקול לעשות כן. אוסיף עוד ואומר כי גם אם צו הירושה שהוצא למוסא שגוי, חלקה של ארטיסיה לכאורה הוא מחצית, כך שהאפוטרופוס ולאחריו רשות הפיתוח והתובעת כבעלי מחצית הזכויות לכאורה, זכאים לידרוש הפינוי ממי שאין לו זכות בעלות, בכפוף להוכחת זכות חזקה אחרת שלו.

לענין פינוי בתנאי פיצוי יש לציין כי מעבר לטענה הכללית המופיעה בסיכומי הנתבעים כי "בר רשות זכאי להחזר השקעותיו במקרקעין" (ס' 106), לא נטענה טענה זו בכתב ההגנה, לא הוגשה תביעה שכנגד, ולא הובאו כל ראיות לענין השקעה במבנה שהביאה להשבחתו, נהפוך הוא, התובעת בחוות דעת המהנדס ביקשה להוכיח כי נגרם נזק למבנה בעקבות שינויים ופיצול לדירה נוספת, שלא על פי היתר בניה.

להוכחת דמי שכירות ראויים הוצגה חוות דעת שמאי מקרקעין מר יהושוע אבני, אשר נחקר עליה, וכן הוצגה חוו"ד מהנדס בשם יואל גרושקו, לענין הבניה הלא חוקית שבוצעה במבנה, וגם הוא נחקר בחקירה נגדית.

האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים בעבור החזקת הנכס ע"י מי מהנתבעים באופן עיקרוני יכול הבעלים לידרוש דמי שימוש ראויים ממי שהחזיק במקרקעין שלא כדין, עד שבע שנים לאחור מעת שהגיש תביעתו, אולם קביעותיו של כב' השופט שטראוס בת.א. 5980/91 המהוות השתק פלוגתא מונעות קבלת דמי שכירות לגבי כל תקופת חייו של מוחמד, עד 29.12.15.

...

נוכח קביעה זו, ובהעדר הכרעה בשתי הטענות החלופיות של הנתבעים, הוחזר התיק לבית משפט קמא, שיכריע "בשאלה האם הוכח שהמנוח מכר בחייו לאביו של מוחמד את הנכס אשר בחלקה 75 (שאז יש לדחות את התביעה), והיה אם לא ישיב עליה בחיוב (ידון) בשאלה אם עומדת למחזיק בנכס הגנה מן ההגנות שלהן טען" (פסק הדין ניתן ביום 15.4.1996).

לפיכך אני נעתרת לסעד הפינוי ומורה על פינויים של הנתבעים מהמקרקעין נשוא התובענה.

סוף דבר עיקרם של הדברים שנקבעו לעיל הם כדלקמן: התובעת היא הבעלים של המקרקעין ובעלותה לא נסתרה.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: · אני מורה על פינוי כל הנתבעים מהמקרקעין נשוא התביעה (גוש שומה 30125 חלקה 75).

בתובענה ובבקשה לאישורה נטען כי הנתבעת סיווגה לצורך חיוב בארנונה נכסים המשמשים בפועל כבתי מלאכה, באופן שגוי ולא חוקי כ"עסקים".

אשר לפצוי לתובעים המייצגים ושכר טירחת בא כוחם ציינו הצדדים כי הגיעו להמלצה מוסכמת לפסוק סכומים כדלקמן: 30,000 שקלים כגמול לכל אחד מהתובעים (בתוספת השבה לעניין נכסיהם), ו-200,000 ₪ כשכ"ט עו"ד בצרוף מע"מ. כן נקבע כי הערייה תשיב לתובעים (באמצעות בא כוחם סך של 18,000 ₪ בצרוף מע"מ, בגין החזר הוצאות חוות דעת המומחה שצורפה לתביעה.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הסדר הפשרה שלפניי ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, וכי סיום ההליך בדרך זו היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין וקובעת כדלקמן: אני מאשרת את הסדר הפשרה שלפני ונותנת לו תוקף של פסק דין.

כיון שההסדר אינו קובע מועד אחרון לתשלום ע"י העירייה, אני מורה כי על העירייה לזכות את הנישומים שחוייבו ביתר באמצעות זיכוי מחיוב הארנונה עד ליום 30.5.19, או לחלופין, לשלם להם תשלום כספי ישירות עד ליום 1.7.19.

אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות.

בתביעה הועלו שני נושאים: הראשון, כספי-ארנונה ששולמו ביתר עקב סיווג שגוי של הדירה שבבעלות התובע; השני, אופן חישוב שטח הנכס לצרכי ארנונה, ו"השבת מצב" בגין פירוק ריצוף בחצר הבית והמרתו בדשא סנטטי.

בשנת 2019 פנה התובע לנתבעת בדרישה לבחון בשנית החזר כספים שנגבו ביתר עקב סיווגו השגוי של הנכס.

...

סבורני כי הנסיבות בענייננו שונות.

בהיעדר טענה לשינוי נסיבות כלשהו, ולמקרא כלל החומר שבתיק, המסקנה היא כי ההודאה של הנתבעת בגביית ארנונה ביתר מתייחסת לכלל השנים הרלוונטיות.

התובע לא הניח לפניי תשתית עובדתית ומשפטית למתן סעד בבית משפט זה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 28,000 ₪.

התובע טען כי פנה פעמים רבות לנתבעת בבקשה לשנות את סיווג הצריכה וכן לקבל את ההחזרים בגין החיוב העודף.

על פי מכתבה של הנתבעת מחודש דצמבר 2020 (נ/2), נציגה ביקר במקום, ומצא כי אכן פנייתו של התובע מוצדקת והסיווג שונה בהתאם כך שהיה ברור גם לנציג כי הנכס משמש למגורים , כך שגם אם קודם לכן בחרה הנתבעת שלא להשיב לתובע את תשלומי היתר (למשל לאחר שהשיבה לתובע ביום 11/10/20, נספח ג' לכתב התביעה) , היה עליה לעשות כן לפחות ממועד זה. עצם מתן התשובה כי שונה הסווג אינו מספיק, היות וחלקה השני של הפניה, החזרת חיובי היתר, לא טופל על ידי הנתבעת בנגוד לסעיף 33 לספר אמות המידה של הנתבעת.

כפי שיודעת הנתבעת לידרוש מצרכניה לשלם את חשבון החשמל במועד, תדע גם להשיב לצרכניה את התשלום אותם גבתה ביתר, תוך זמן סביר, לפי החוק ולא תמתין חודשים עד לבצוע ההחזר.

סעיף 31 א' הדן בפצוי המיוחד קובע כי- (א) נקשרה עסקה בין עוסק לצרכן והעוסק הפר, בקשר לאותה עסקה, הוראה מההוראות המפורטות להלן, רשאי בית המשפט לפסוק, בשל אותה הפרה, פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 10,000 שקלים חדשים: (2ב1) טען צרכן כי עוסק גבה ממנו סכום עודף – והעוסק לא השיב לצרכן את סכום ההחזר המגיע לו לפי הוראת סעיף 13ד1; סעיף 31 (ב) מבהיר כי "לא תוגש נגד עוסק תביעה לפיצויים לדוגמה לפי סעיף קטן (א), אלא לאחר שהצרכן שלח או מסר בקשה לפי אותו סעיף קטן, בכתב, לרבות באמצעות תיקשורת אלקטרונית; לעניין פסקה (2ב), די אם הצרכן מסר הודעת ביטול לפי סעיף 14ט(א), למעט פסקה (1) שבו; ולעניין פסקה (4), די אם הצרכן ביטל את העסקה כאמור בסעיפים 14א(ג), 14ג(ג) ו-14ג1(ג)". הנתבעת טענה כי התובע לא פנה אליה בכתב באופן מפורש בנוגע לתביעת הפצוי המיוחד בהתאם לסעיף 31א' על פי דרישת החוק.

...

לפיכך אני סבורה כי הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרת סעיף 13 ד 1 לחוק, בהתאם לסעיף 31 א' לחוק, הינו בסך של 2,500 ₪.

בנוסף, התובע זכאי גם להחזר האגרה ששילם בסך של 132 ₪ וכן להוצאותיו בסך של 500 ש"ח. דרישתו של התובע לתשלום נוסף של 1,000 ₪ לא הוכחה ולא פורטה כנדרש ולכן דינה להידחות.

הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 3,132 ₪, תוך 30 יום מהיום.

לטענת המבקשת, הסווג "ביניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" משתייך לסיווג "נכס אחר" והעלאת התעריף, ללא קבלת אישור השרים, הוא שינוי בלתי חוקי.

נטען שאין מקום לחלוקת פיצוי באופן שאינו שוויוני מסיבות החיצוניות להסדר הפשרה בתיק, וככל כשאין סיבה מוצדקת להבחנה (למשל, נזק שונה), אין הצדקה לחלוקה לא שויונית.

לאחר ששקלתי את השיקולים המנויים בסעיפים 22-23 לחוק, וביניהם התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה והפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים המתקבלים בהחזר, כשבמקרה דנן מדובר בהשבה ישירה של כ-45% מהכספים לכל אחד מיחידי הקבוצה, החשיבות הציבורית של ההליך בהיתחשב בטענות לאי חוקיות בפעולת הרשות ולהיקפי הגבייה מהנישומים, הטירחה והסכון שלקחו על עצמם המבקשת וב"כ בהיתחשב באי בהירות המצב המשפטי, ובשים לב לפסק הדין בעיניין ע"א 2046/10 שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012) – מצאתי כי הסכומים והאחוזים המומלצים ראויים ויש לאשרם.

...

ההסדר אליו הגיעו הצדדים כולל את כל ההליכים בעניין שינוי התעריף לרבות ההליך דנן, הערעורים המנהליים (שהוסכם על מחיקתם) ותובענות ייצוגיות מאוחרות שהוגשו (שנמחקו, וב"כ התובענות המאוחרות צורפו כב"כ להליך דנן (ר' החלטתי מיום 17.11.2021)).

סוף דבר הסדר הפשרה מאושר, למעט לעניין "סכום ההשבה הפתוח" שיועבר לקרן כמפורט לעיל.