החזר תשלומים שנגבו עקב תיקון חיובי ארנונה באופן רטרואקטיבי

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) בעיניין בקשה למתן צו ביניים לעיכוב הליכי גביה שנקטו המשיבים (להלן:: הערייה) נגד המבקשות בשל חוב ארנונה נטען בגין שומת ארנונה מתוקנת שהוצאה למבקשות לשנים 2014 ו-2015.

עוד נקבע בהסכם הפשרה כי "בשנת 2014 יוכלו הצדדים לבחון שוב את חיובי הארנונה". בשנים 2014 ו-2015 המשיכה הערייה לחייב את המבקשות לפי הסווג המוסכם.

ביום 18.1.2015 הגישו המבקשות תביעה כספית נגד הערייה ונגד תאגיד המים העירוני בתביעה להחזר תשלומים ששלמו עבור מים (להלן: חוב המים).

במסגרת ההחלטה נקבע כי המבקשות מושתקות לכאורה מלטעון בעיניין הסווג בשל לאור פסק הדין בעיניין פרטנר תיקשורת (עע"ם 8810/10 חברת פרטנר תיקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר, פסקות ט"ו-ט"ז (5.3.2013) (להלן: עניין פרטנר תיקשורת)) שבו נקבע כי נישום המשלם חיוב ארנונה מכוח הסכם פשרה, חוזר בו מההסכם ופותח בהליכי השגה נגד חיוב הארנונה מושתק מלטעון, במסגרת הליכי גבייה מנהליים, כי חוב הארנונה שנוי במחלוקת.

עוד נטען כי מקצת מחוב הארנונה הנטען הוטל באופן רטרואקטיבי שלא כדין; וכי נסיבות המקרה שונות מעניין פרטנר תיקשורת.

...

דין הערעור – להתקבל.

סופו של דבר, העיקול שהוטל על חשבונות המבקשות יוסר.

המשיבים ישלמו הוצאות המבקשות בסך של 5,000 ש"ח. ניתנה היום, ‏ל' באדר א התשע"ו (‏10.3.2016).

תביעה זו היא להחזר כספים עבור חיובי יתר של ארנונה, ששולמו בגין הנכס בין השנים 2007-2016.

עם תיקון שטח הנכס, הוגדל השטח השכן בהתאם.

אין מקום לפסוק החזרי חיוב בגין מידע חדש ביחס לגודל השטח שהתברר בדיעבד, כאשר התובעות לא עשו דבר וחצי דבר בעיניין הזה.

עצם זה שהעירייה ביצעה סקר שטחים כולל, בהתאם להנחיות בית המשפט העליון, כפי שפורט בכתב התביעה, אינו מוביל למסקנה שהיתה התרשלות של הערייה, בעת שפעלה לגביית ארנונה בתקופה שלפני הסקר.

זאת על מנת שהרשות תוכל לבדוק את אופן השמוש בנכס ולקבוע סיווג בהתאם.

...

אני מקבל את טענת הנתבעת שמדובר בשומות חיוב חלוטות שאין לשנותן.

אני מקבל את טענת הנתבעת, כי הנטל להתחקות אחר שינוי בגודל שטח המוחזק על ידי אדם כלשהו, אינו מוטל על העירייה, כי אם על המחזיק.

אני סבור שפסק דין זה איננו רלוונטי למחלוקת דנן.

תוצאה: התביעה נדחית.

התובעות ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 13,000 ₪ בלבד.

פיתרון זה נותן מענה הולם לקושי מעשי שעלול להתעורר כאשר הזכויות המותנות לא מאושרות בסופו של דבר, שאז לכאורה עשויה הייתה לעלות טענה להחזר היטל השבחה מטעם המוכר.

אחד המקרים היחידים בהם נקבע כי יש לתקן טעות גם תוך פגיעה בפרט הוא במקרה בן ההחלטה שנתקבלה מחמת הטעות תיגרום לרשות לפעול בנגוד לחוק, שאז גובר המשקל של האנטרס הצבורי בתיקון הטעות על פני האנטרס הפרטי בקיום ההחלטה שהתקבלה (זמיר, הסמכות המנהלית, שם, בעמ' 1397 וכן ע"א 736/87 יעקב יעקובוביץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת, פ"ד מה(3) 365, 372 (1991); עוד על השיקולים שעל הרשות להביא בחשבון בעת קבלת החלטה על שינוי חיובים (באותו עניין חיובי ארנונה) עמד כב' השופט י' אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מיתקדמת בע"מ נ' עריית טירת הכרמל, נו(2) 773 (2002), שם קבע (פסקה 22 לפסק דינו) כי: "רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האנטרס הצבורי בגביית מס אמת, גם את האנטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי" בעע"מ 1164/04 עריית הרצליה נ' **** יצחקי (פורסם בנבו, 2006, להלן: עניין עריית הרצליה) עמדה כב' השופטת ע' ארבל על השיקולים שיש לשקול כאשר בוחנים האם היה ראוי כי הרשות תשנה החלטה שקבלה (פסקה 8 לפסק דינה): "העמדה לפיה מוסמכת הרשות לתקן טעות מנהלית נתמכת בשיקולים שונים. כך, תיקון טעות מנהלית עשוי למנוע הפלייתו של אזרח שיצא נשכר מטעות כזו או אחרת של הרשות המנהלית, לעומת אזרחים שלא זכו "להנות" מהשגגה שנפלה בידה.

" והוסיפה וקבעה, בפיסקה 9 לפסק דינה, כי ככל שהטעות מקורה ברשות, וככל שאנטרס ההסתמכות של האזרח גובר, ןבפרט בעניינים כלכליים, אין לאפשר תיקון טעות (פסקה 9 לפסק דינה): "לנוכח אמות המידה שפותחו בפסיקה ובכתיבת מלומדים, לטעמי, במקרה דנן אין מקום לאפשר את תיקון הטעות שנפלה בידי המערערת. אין חולק כי במקרה שלפנינו לא נפל כל פגם במעשי המשיב, אלא הטעות, ככל שאכן נפלה כזו, כל כולה מקורה ברשות המקומית. המערערת לא הצליחה להצביע על מקור הטעות הנטענת ולא נתנה כל הסבר מדוע לא חויב המשיב ביתרת החובות כבר בעת מסירת היתר הבניה ביום 16.4.91. בנסיבות אלו, בהן מתקשה הרשות להציג את הבסיס העובדתי בדבר מקור טעותה, יטה בית המשפט שלא לאפשר את תקונה (ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז (4) 769, 789). מעת מועד מתן היתר הבניה למשיב ועד דרישת התשלום חלף כעשור. מדובר בפרק זמן ארוך, במיוחד לאור העובדה שלמשיב אין כל זיקה לנכס מזה זמן ניכר. המשיב הסתמך בפועל על החלטת הרשות בדבר חובותיו כך שסביר שאם היה מודע לחובותיו היו אלה באים לידי ביטוי בתמורה שנתקבלה בעבור יחידות הדיור. הסתמכותו זו של המשיב על החלטת הרשות המקומית מהוה שיקול נוסף שלא לאפשר את תיקון הטעות. בנוסף, החסר שניגרם לרשות המקומית כתוצאה מטעותה אינו מהוה פגיעה מהותית באנטרס התושבים האחרים בשטחה. מבלי להפחית מחשיבות השמירה על ניהול תקין של כספי ציבור, במקרה דנן מדובר בסכום נמוך באופן יחסי והותרת הטעות על כנה לא תביא לפגיעה מהותית באנטרס הצבורי." כך גם נקבע בעיניין י.ב.מ. קבע כב' השופט בך כי ניתן לחלק טעויות של הרשות לשלושה: "א. החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחרת יש בה בעליל משום חריגה מסמכות; ב. החלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית שנעשתה בהיסח הדעת; ג. החלטה, שיש בה, משום משגה במובן זה שהפקיד יישם בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המדיניות של משרדו או השתמש בשקול דעתו באופן בלתי סביר.....לגבי שני האופנים הראשונים המוזכרים לעיל, תוכלנה רשויות הציבור בדרך כלל לחזור בהן מההחלטה המוטעת או הנוגדת את החוק ולגרום למתן החלטה אחרת תחתיה; ואילו לגבי ההחלטה מהסוג השלישי, היינו זו שיש בה משום "משגה" בשקול הדעת בלבד - שאני.

...

פתרון זה נותן מענה הולם לקושי מעשי שעלול להתעורר כאשר הזכויות המותנות לא מאושרות בסופו של דבר, שאז לכאורה עשויה הייתה לעלות טענה להחזר היטל השבחה מטעם המוכר.

" והוסיפה וקבעה, בפסקה 9 לפסק דינה, כי ככל שהטעות מקורה ברשות, וככל שאינטרס ההסתמכות של האזרח גובר, ןבפרט בעניינים כלכליים, אין לאפשר תיקון טעות (פסקה 9 לפסק דינה): "לנוכח אמות המידה שפותחו בפסיקה ובכתיבת מלומדים, לטעמי, במקרה דנן אין מקום לאפשר את תיקון הטעות שנפלה בידי המערערת. אין חולק כי במקרה שלפנינו לא נפל כל פגם במעשי המשיב, אלא הטעות, ככל שאכן נפלה כזו, כל כולה מקורה ברשות המקומית. המערערת לא הצליחה להצביע על מקור הטעות הנטענת ולא נתנה כל הסבר מדוע לא חויב המשיב ביתרת החובות כבר בעת מסירת היתר הבניה ביום 16.4.91. בנסיבות אלו, בהן מתקשה הרשות להציג את הבסיס העובדתי בדבר מקור טעותה, יטה בית המשפט שלא לאפשר את תיקונה (ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז (4) 769, 789). מעת מועד מתן היתר הבניה למשיב ועד דרישת התשלום חלף כעשור. מדובר בפרק זמן ארוך, במיוחד לאור העובדה שלמשיב אין כל זיקה לנכס מזה זמן ניכר. המשיב הסתמך בפועל על החלטת הרשות בדבר חובותיו כך שסביר שאם היה מודע לחובותיו היו אלה באים לידי ביטוי בתמורה שנתקבלה בעבור יחידות הדיור. הסתמכותו זו של המשיב על החלטת הרשות המקומית מהווה שיקול נוסף שלא לאפשר את תיקון הטעות. בנוסף, החסר שנגרם לרשות המקומית כתוצאה מטעותה אינו מהווה פגיעה מהותית באינטרס התושבים האחרים בשטחה. מבלי להפחית מחשיבות השמירה על ניהול תקין של כספי ציבור, במקרה דנן מדובר בסכום נמוך באופן יחסי והותרת הטעות על כנה לא תביא לפגיעה מהותית באינטרס הציבורי." כך גם נקבע בעניין י.ב.מ. קבע כב' השופט בך כי ניתן לחלק טעויות של הרשות לשלושה: "א. החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחרת יש בה בעליל משום חריגה מסמכות; ב. החלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית שנעשתה בהיסח הדעת; ג. החלטה, שיש בה, משום משגה במובן זה שהפקיד יישם בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המדיניות של משרדו או השתמש בשיקול דעתו באופן בלתי סביר.....לגבי שני האופנים הראשונים המוזכרים לעיל, תוכלנה רשויות הציבור בדרך כלל לחזור בהן מההחלטה המוטעת או הנוגדת את החוק ולגרום למתן החלטה אחרת תחתיה; ואילו לגבי ההחלטה מהסוג השלישי, היינו זו שיש בה משום "משגה" בשיקול הדעת בלבד - שאני.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה.

עוד טענה הנתבעת כי אף היא זכאית להנחה של 70% משעור חיובי הארנונה וכי התשלומים שביצעה בשנת 2012 הוא תשלום ביתר המזכה אותה בהחזר כספי בסך 1,582 ₪.

הנתבעת טענה לזיכוי נוסף המגיע לה בגין גביית יתר בשנת 2005 אשר התובעת הכירה בו רק בשנת 2013.

לבסוף טענה התובעת, כי על פי הוראות החוק הרלוואנטיות, ככל שלא פרע הזכאי להנחה את חיוב הארנונה המופחת עד לסוף אותה שנת מס – בטלה ההנחה שניתנה והתובעת רשאית לגבות את יתרתה.

סעיף 6.4 בצוי הארנונה קובע: "כל ההנחות מתחדשת באופן קבוע )נכות, סיעוד, הבטחת הכנסה, השלמת הכנסה, מזונות, גמלאים) וניתנות רק החל מהגשת בקשה ראשונה בכתב ואילך, בצרוף כל המסמכים הנדרשים" (ראה גם תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים).

הנתבעת מציגה מיסמך שמצאה, לטענתה רק סמוך לפני הגשת כתב הגנה מתוקן מטעמה אשר הוגש לאחר שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה, לפיו התובעת הנפיקה אישור זכאות לפטור מתשלום ארנונה למר מרקדו דבר המעיד על הליך ניסיון לשינוי המחזיק (נספח טז לכתב ההגנה המתוקן).

עוד העידה הגב' שרונית הלל כי אמרה לנתבעת: "תגיעי להסדר, נעדכן את ההנחה.... הסברנו 3,000 פעם.... היא לא יכולה לקבל את ההנחה, אני לא יכולה לעדכן את ההנחה, בעקבות חובות שיש בנכס. זה מה שהיא יודעת וזה מה שאמרתי,... לא אמרתי שום דבר אחר מעבר לזה." ואכן אין איש מנציגי התובעת ואף בית המשפט עצמו אינו יכול לפעול בנגוד לתקנות ההסדרים וצו הארנונה ולפטור את הנתבעת בדיעבד מתשלום חלק מחיובי הארנונה כאשר רובץ חוב ארנונה בנכס בגין שנים קודמות.

...

לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה היה מקום לעדכן את ספרי התובעת בפרטי המחזיק, מר מרקדו בהתאם להסכמי השכירות שהוצגו ולזכות את חיובי הארנונה בשנים 2012-2014 בפטור מלא.

סוף דבר הוא כי התביעה מתקבלת והנני מורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל בתיקי הוצאה לפועל 518780-01-15 ו- 01-09027-14-9 כסדרם כנגד הנתבעת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה לידי בא כוחה.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ הנפסקים על הצד הנמוך בהיותה של הנתבעת נתמכת על ידי המוסד לבטוח לאומי.

לאור העובדות המפורטות בכתב התביעה וטענות המבקשות בדיון שהתקיים בתביעה זו, הוציאה העיריה למבקשות ביום 18.5.15 שומת ארנונה מתוקנת, לפיה סווג כל שטח הנכס בסווג "עסק". המבקשות הגישו השגה על החיוב ובה טענו כי העסק משמש כבית אבות.

תחת הכותרת "הטלת עיקול כאשר "החוב" הנטען בדרישות התשלום שנוי כולו במחלוקת" מפנות המבקשות לפסק דינו של כבוד השופט א. רובינשטיין בעע"מ 8810/10 חברת פרטנר תיקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (5.3.13) שם הוא קובע כי: "הרשות המקומית אינה מוסמכת לנקוט הליכי גביה מינהלית לפי פקודת המסים (גביה) לפני שחלף המועד להגשת השגה על החיוב, או אם ננקטו הליכי ערעור לפני שניתן פסק דין חלוט באשר לסכום השנוי במחלוקת. נקיטת הליכי גביה כנגד רשויות מקומיות לפי פקודת המסים (גביה) תיעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ואם הנישום נקט אחד מן ההליכים הללו......". ואולם בהמשך נאמר כי : "בנידון דידן מבקשות המערערות כאמור לסגת מהסכמי הפשרה שכרתו, ובלשונו של בית המשפט קמא "החליטו ביום בהיר אחד כי הסכמיהן עם המשיבה אינם מחייבים אותן יותר. השומות שהוצאו על פי אותם הסכמים קודמים אינן מעניינן יותר והן אינן משלמות יותר את חיובי הארנונה אלא בשיעור הנראה מתאים יותר וראוי בעיניהן". קשה להלום היתנהלות זאת.

בכל מקרה- כפי שנאמר על ידי כבוד השופט רובינשטיין "קשה להלום היתנהגות זאת" של המבקשות , שמבקשות לחזור מהסכם הפשרה עליו, ואפילו תבעו החזר תשלום עבור מים באופן רטרואקטיבי רק לאחר שהגיעו להסכם עם המשיבות באשר לסיווג הנכס לצרכי ארנונה, ומה להם כי יבואו אל המשיבות בטענה כי הוטל עליהן חיוב רטרואקטיבי? מכל האמור – אני מורה כי העיקול שהוטל על ידי המשיבות ישאר ברשום עד הכרעה בעתירה.

...

בכל מקרה- כפי שנאמר על ידי כבוד השופט רובינשטיין "קשה להלום התנהגות זאת" של המבקשות , שמבקשות לחזור מהסכם הפשרה עליו, ואפילו תבעו החזר תשלום עבור מים באופן רטרואקטיבי רק לאחר שהגיעו להסכם עם המשיבות באשר לסיווג הנכס לצרכי ארנונה, ומה להם כי יבואו אל המשיבות בטענה כי הוטל עליהן חיוב רטרואקטיבי? מכל האמור – אני מורה כי העיקול שהוטל על ידי המשיבות ישאר ברישום עד הכרעה בעתירה.

אני קובעת דיון מוקדם בעתירה ליום 20.3.16 שעה 1000.