החזר תשלום לגרר האם אפשר לקבל כסף בחזרה על שימוש בשירותי גרר

העובדה שלקוחות ספורים קיבלו את כספם בחזרה, כאשר אף לא ברור באיזה הקף כספים מדובר ולא מן הנמנע שמדובר בסכומים נמוכים מהרבה מהמקדמות ששלמו התובעות, וזאת מתוך כ- 15 לקוחות שהנתבעים טענו להם בכתב ההגנה, אינה מוכיחה במאזן הסתברויות שגם התובעות היו יכולות לקבל את הכסף אילו ביקשוהו.

בעת הפעלת שיקול הדעת האמור של בית המשפט במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, הכלל הוא שבטלות ההסכם תחייב בהשבה הדדית בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים, ואילו השמוש בסמכות להורות על פטור מהשבה או על קיום חיוב בהסכם, הנו החריג.

כדברי כב' השופט י' עמית בע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזינצקי (12.9.12) (להלן: עניין "טנדלר") בפיסקה 24: "נקודת המוצא היא חוזה בטל גורר השבה והחריג הוא הסמכות של בית המשפט לפטור מהשבה או חלק ממנה. ובנוגע לקיום, הכלל הוא הפוך – נקודת המוצא היא שחוזה בלתי חוקי הוא בטל ולכן אין להורות על קיום, והחריג הוא סמכותו של בית המשפט להורות על קיום". בעניינינו, סוגיית ההשבה במובן של חובת ההשבה שבסעיף 21 לחוק החוזים אינה רלבאנטית כאמור, מפני שהמקדמה שניתנה לנתבעים יועדה להגיע לצד ג' בעל הנכס, ולא הועלתה בכתב התביעה טענה כי הנתבעים הפרו הסכמה זו ושמרו כביכול את הכסף לעצמם.

ברם, מלכתחילה מהות ההיתחייבות העצמאית של הנתבעים הייתה לקחת אחריות אישית על החזרת המקדמה לתובעות אם העסקה לא תצא אל הפועל, וממילא נילווה להתחייבות כזו גם סיכון שהדבר יגרום לנתבע לצאת בחיסרון כיס אם מטעם כלשהוא לא יקבל בעצמו את החזר המקדמה מבריל או מבעל הנכס.

המצג בדבר מומחיות הנתבע בייעוץ בעיסקאות נדל"ן ומעורבותו הגבוהה במערך העיסקאות מפורט בדברי הנתבע עצמו, בסעיפים 16-17 לתצהירו, ששם נכתב כך: "אני הקמתי את הנתבעת 2 (להלן: 'חברת ייעוץ נדל"נית' או 'החברה') על מנת ליתן ייעוץ נדל"ני למשקיעים ופרויקטים כגון תמ"א 38 – לצורך כך שכרתי משרדים ציוד וכל הנידרש על מנת לשרת את פעילותה העסקית של החברה.

המועד הנכון שממנו ואילך יש לחייב את הנתבע לשלם גם הפרישי הצמדה וריבית, הוא המועד האחרון שבו החליטו התובעות באופן סופי לוותר על האפשרות למימוש העסקה ולקבל את המקדמות בחזרה.

...

המסקנה מהאמור לעיל הינה כי התובעת 2 הוכיחה תשלום סך של 117,500 ₪, והיא לא הוכיחה תשלום סכום נוסף של 41,000 ₪ כפי שנטען על ידה.

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובעת 1 סך של 176,000 ₪ ולתובעת 2 סך של 117,500 ₪.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעות הוצאות בסך 1,000 ₪ (כולל שכר עדותו של העד מטעמן, והוצאות התייצבות התובעות) ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ כולל מע"מ. לסיום יוער, כי לאחר השלמת ההוכחות והסיכומים נקלע גם הנתבע 1 להליכי פשיטת רגל, ופסק דין זה ניתן בהתאם להיתר של בית המשפט של פשיטת הרגל (פש"ר 909-04-17 בבית המשפט המחוזי מרכז, החלטה מיום 10.6.17) זכות ערעור – כחוק.

לאור האמור, עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה החזר מלא בגין רכישת הרכב בסך 42,000 ₪, כאשר לאחר השבת מלוא התמורה, תשיב התובעת את הרכב לנתבע.

סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע כי משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקבל.

כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הכלל הוא, כי ההשבה מתבצעת באופן נייטראלי, כך שמי ששילם כסף יקבל בחזרה את הסכום ששילם בערכו הריאלי; ומי שמסר נכס בעין יקבלו בחזרה כערכו במועד השבה, גם אם חלו שינויים בערך השוק של הנכס, פרי תנודות מחירים בשוק שאינם בשליטת הצדדים.

לאור האמור אני סבורה, כי תוצאה שלפיה, לאחר שעשתה התובעת ברכב שימוש במשך ארבע שנים והוא שירת אותה נאמנה (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 28-29; ואוסיף, כי בכתב התביעה לא נטען ולו ברמז כי הייתה ברכב תקלה כלשהיא בתקופה זו), היא תקבל תמורתו חזרה את מלוא הסכום ששילמה, כאשר ברור לחלוטין שערכו ירד משמעותית בתקופה זו – היא תוצאה בלתי הוגנת, המביאה להתעשרות בלתי צודקת של התובעת על חשבונו של הנתבע, שכאמור קבעתי כי נהג בתום לב. לאור האמור, מצאתי כי נכון לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ועפ"י ההלכה הפסוקה, לפטור את הנתבע – באופן חלקי – מחובת ההשבה, ולחייבו אך בהשבת שווי הרכב בערכו היום, בהתאם למחירון בסיס יצחק לוי.

כעולה מן המובא לעיל, הנתבע הציע לתובעת לרכוש את הרכב בחזרה ממנה במחיר מחירון עוד לפני הגשת התביעה, ואף נפגש עם בא כוחה והציע לו הצעה זו. מכאן, כי התובעת יכולה הייתה להמנע מניהול הליך משפטי, אשר מן הסתם גרר את הצדדים שניהם להוצאות מיותרות (גם אם לא היה הנתבע מיוצג) אילו קיבלה הצעתו זו. התובעת אמנם טענה, כי ניסיונותיה להגיע להסכמות עם הנתבע בטרם פנתה לעו"ד לא צלחו מכיוון שהנתבע היתחמק ממנה.

...

במצב דברים זה, הגם שלא הובא לידיעת הנתבעת כל המידע הנוגע לרכב, הרי שבפועל הפגיעה שנגרמה לה היא מצומצמת, אם בכלל, ומקובלת עליי טענת הנתבע כי הצעתו לרכוש את הרכב במחיר מחירון מאיינת לחלוטין פגיעה זו. שכן, כאמור, לא הוכח כי לרכב היה פגם מכני כלשהו, התובעת לא הביאה כל חוות דעת שמאית בעניין הנזק שנגרם לכאורה לרכב או לשוויו, ומן המסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי ירידת הערך שנגרמה לרכב היא מינורית.

לאור האמור אני סבורה, כי תוצאה שלפיה, לאחר שעשתה התובעת ברכב שימוש במשך ארבע שנים והוא שירת אותה נאמנה (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 28-29; ואוסיף, כי בכתב התביעה לא נטען ולו ברמז כי הייתה ברכב תקלה כלשהי בתקופה זו), היא תקבל תמורתו חזרה את מלוא הסכום ששילמה, כאשר ברור לחלוטין שערכו ירד משמעותית בתקופה זו – היא תוצאה בלתי הוגנת, המביאה להתעשרות בלתי צודקת של התובעת על חשבונו של הנתבע, שכאמור קבעתי כי נהג בתום לב. לאור האמור, מצאתי כי נכון לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ועפ"י ההלכה הפסוקה, לפטור את הנתבע – באופן חלקי – מחובת ההשבה, ולחייבו אך בהשבת שווי הרכב בערכו היום, בהתאם למחירון בסיס יצחק לוי.

סוף דבר, אני קובעת כי כפוף להחזרת הרכב לנתבע במצב תקין, ישלם הנתבע לתובעת סך של 25,000 ₪.

בפני בקשה לאישור הסדר פשרה בהתאם לסעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק התובענות הייצוגיות"), בבקשת המבקשים ,אשר במוקדה הטענה כי המשיבה, חברת לוקר אמבין בע"מ (להלן: "המשיבה"), המספקת שירותי תאי איחסון לתלמידים בבתי ספר (להלן: "לוקרים"), והגובה בין יתר רכיבי התשלום בעדם גם פקדון כספי אותה עליה להשיב עם סיום השמוש בלוקרים, אינה פועלת לתזכר את לקוחותיה בדבר זכאותם להחזר הפקדון עם תום השמוש בלוקרים.

בנגוד לנטען על ידי המבקשים, טוענת המשיבה כי היא פועלת לעדכן את לקוחותיה בדבר האפשרות לקבל חזרה את ההחזר הכספי במגוון דרכים: פירסום ההטבה באתר האנטרנט שלה; אזכור ההטבה במהלך ההיתקשרות; תידרוך עובדי המשיבה בדבר חשיבות ציון ההטבה בפני הלקוחות ותליית מודעות בעיניין זה ברחבי מוסדות החינוך לקראת סוף שנת הלימודים.

זאת ועוד, בכל הנוגע לטענה כי תשלום עבור שכירת הלוקרים במענה הטלפוני האנושי גוררת תשלום נוסף, גם כאשר הלקוח כבר שילם בעבר עבור המנעול, נטען כי המדובר בתקלה טכנית, אשר ארעה כלפי מספר לקוחות מצוצמם (להלן: "התקלה הטכנית"), וכי הסכום הכולל שנגבה ביתר בגין תקלה זו עומד על הסך של 34,850 ₪.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסדר הפשרה המתוקן ונותן לו תוקף של פסק דין.

המשיבה תשלם למבקשים את הגמול בסכום של 25,000 ₪ לכל מבקש ושכר טרחה לבאי כוחם בסכום של 277,500 ש"ח בצירוף מע"מ. הגמול ישולם למבקשים עם מתן פסק הדין המאשר את ההסדר.

הנני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום".

כך, בסעיף 4.7 לתקנון מקס נקבעה ההוראה כדלקמן: "כעבור פרק הזמן הנקוב בטופס הזמנת ההטבה, פוקע תוקף ההטבה תמורת פינוק, ולא תוכל/י להשתמש בו (לא במוצר/שירות ששולם עבורו מחיר מלא, ולא במוצר/שירות שהיתקבל ללא תשלום) או לקבל החזר כספי כלשהוא בגין הסכום ששולם על ידיך בעת רכישת ההטבה תמורת פינוק". ובסעיף 6.1 נכתב: "הטבה שפג תוקפה אינה ניתנת לשימוש על ידי הלקוח ולא יינתן זכוי כספי בגינה. כאמור, בהטבת 1+1 פוקע הן המוצר/שירות ששולם בגינו במחיר מלא והן המוצר/שירות שניתן ללא תשלום, בלא כל זכוי כספי אחר. " עוד הובהר בסעיף 6.2 לתקנון כי לא ניתן ליצבור זכאות לפינוקים מחודש לחודש.

זאת ועוד, לטענת מקס בעניינינו טוענת למעשה המבקשת כי יש לאפשר ללקוחות לממש את השובר בלא הגבלת זמן וגם לאחר תום התוקף של השובר, יכול הלקוח להחליט לבטל את השובר בלא הגבלת זמן, לקבל את הכסף בחזרה ואף את הפינוק (השבה המנוגדת על פניו לעקרון ולפיו לא ניתן ליגרור פינוק מחודש לחודש), שאם לא כן יקבע כי התנאי מקפח.

זאת הואיל ולא ניתן להעלות על הדעת לקוח אמיתי שראה ששובר מסוים מוגבל בתוקף, אבל חשב שאפשר יהיה לעשות שימוש לאחר תאריך התוקף או לקבל את הכסף בחזרה.

...

יתרה מכך, לאחר שבחנתי את התנהלותה של מקס בתקופה בה הוחלו מגבלות בשל נגיף הקורונה, לא מצאתי בה כל פגם.

אשר לכך, הרי שמתוך טענות המבקשת עולה כי אמנם, בסיכומו של דבר, הסכימה מקס להשיב לה את כספה - הגם שפנייתה הייתה לאחר תום תוקף השובר והגם שהשובר נרכש מלכתחילה בתקופת המגבלות ועם אופציית משלוח.

סוף דבר; הבקשה לאישור תובענה ייצוגית – נדחית.

לאחר מספר תגובות שונות, התחייב הנתבע לבצע את ההשבה כאשר יקבל חזרה את הכספים ששילם לכפר הנופש.

הנתבע סרב להפצרותיו להשבת התמורה ששילם, היתחמק ממענה ולבסוף התחייב להחזיר את הכסף רק לאחר שיקבל החזר מכפר הנופש.

סעיף 14ג(א) לחוק קובע את חובתו של העוסק לגלות לצרכן מספר פרטים: שמו, מס' זהותו וכתובתו של העוסק באר ובחו"ל, התכונות העיקריות של הנכס או השרות, המחיר ותנאי התשלום, המועד ודרך האספקה, התקופה בה תהיה ההצעה בתוקף, פרטי האחריות לנכס, פרטים בעיניין זכות הביטול (כולל זכות הביטול המיוחדת לאזרחים ותיקים).

לטעמי, נוכח הפרשנות המרחיבה של החוק, שתכליתו הגנה על הצרכן, פירוש שבמקרה של חילוקי דיעות, או במקרה של פירושים אפשריים אחדים, צריך לפעול לטובת הצרכן, חובת העוסק לגלות לצרכן את כל הפרטים המנויים בחוק, לפחות, היא מנדטורית וחלה על הצרכן, ללא קשר למסירת מיסמך גילוי, שבא להוסיף על החובה ולא לגרוע ממנה.

הפרת השנייה אינה גוררת בהכרח את הראשונה ולהיפך.

לשון הסעיף מחזקת מסקנה זו, שהרי נאמר: "על אף הוראות סעיף קטן א". לו ביקש המחוקק להותיר את הדרך פתוחה לפסוק הן פיצוי רגיל והן פיצוי לדוגמא לא היה משתמש בלשון הנ"ל. בחוק נקבע: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שניגרם לצרכן כתוצאה מבצוע ההפרה:

...

לשון הסעיף מחזקת מסקנה זו, שהרי נאמר: "על אף הוראות סעיף קטן א". לו ביקש המחוקק להותיר את הדרך פתוחה לפסוק הן פיצוי רגיל והן פיצוי לדוגמא לא היה משתמש בלשון הנ"ל. בחוק נקבע: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן כתוצאה מביצוע ההפרה:

לאחר ששקלתי את מלוא נסיבות העניין, לרבות ביטול העסקה כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה והוראות הממשלה בעקבותיה, העובדה כי בעת הביטול סביר היה שהנופש לא יוכל לצאת אל הפועל, העובדה כי התובע ביטל את הנופש לא מפאת אי גילוי פרטי הביטול אלא מחמת המצב כאמור, העובדה כי למרות שלא גולו פרטי זכות הביטול ידע התובע לבטל את העסקה במועד התואם לזכותו כחוק, סכום העסקה (הוא היקפה של ההפרה), נסיבות ההפרה (אי קבלת הכספים מכפר הנופש עד לאחר הגשת התביעה) וההיקף הכספי של עסקי העוסק, אני מחליטה להעמיד את גובה הפיצוי שעל הנתבעים לפצות את התובע בשל אי קיום החובה להחזיר לו כספו, גם לאחר שהכספים ששילמו לכפר הנופש הוחזרו, על סך 4,000 ₪.

מחמת אותם שיקולים ונסיבות שמניתי בסעיף 41 לעיל, אני מחליטה לפסוק לזכות התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.