החזר סכום ששולם ביתר בהוצאה לפועל על פי סעיף 20 לחוק

תא"מ 13791-01-19 (להלן: "התביעה הראשית") – יסודו בבקשת הערייה לבצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1 (א)(2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 בגין אי תשלום חוב ארנונה במועד, תיק ההוצל"פ שניפתח על יסוד התביעה הראשית הנו תיק הוצל"פ מס' 525429-08-18 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ואלו הבקשות: בקשה לתיקון טעות סופר בסעיף 83 לפסק הדין כך שבמקום הכתוב שם יירשם "לאור האמור לעיל התביעה הראשית – נדחית בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". בקשה לתיקון טעות סופר בסעיף 87 לפסק הדין כך שבמקום הכתוב "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך העקרי" יירשם "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך המישני". בקשה להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 525429-08-18 ובטול כל ההליכים שננקטו בו. לעניין הבקשה הנוגעת לסעיף 83 לפסק הדין: נוסח הסעיף בפסק הדין הנו: "לאור האמור לעיל, התביעה הראשית – מתקבלת בחלקה, בעוד שהתביעה המשנית נדחית" וכאמור מעלה הנוסח המבוקש ע"י התובעים הנו "לאור האמור לעיל התביעה הראשית – נדחית בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". טענות התובעים: כעולה מפסק הדין, נימוקיו והחיובים הכספיים שקבע כב' ביהמ"ש וכן ההגדרות שקבע בית המשפט לשני ההליכים – תביעה ראשית (עבור תא"מ 13791-01-19) ותביעה משנית (עבור ת"א 7897-01-20) נראה כי נפלה טעות בסיף ואמור היה להיכתב כי התביעה העיקרית נדחית ואילו התביעה המשנית מתקבלת.

בנוסף, בית המשפט קבע כי לא נכון לחייב את הערייה בהחזר אגרה בשל היתנהלות בני הזוג פורת, כך גם בקבלת הסתירה הקיימת בסעיף 87 עדיין שילמה הערייה ביתר ויש להשיב לה סך של 445.75 ₪.

לעניין הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ: טענות התובעים: התביעה הראשית יסודה בהתנגדות התובעים לתיק ההוצל"פ. על פי פסק הדין תביעת הערייה נדחתה ועל כן מתבקש בית המשפט להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

...

ואלו הבקשות: בקשה לתיקון טעות סופר בסעיף 83 לפסק הדין כך שבמקום הכתוב שם יירשם "לאור האמור לעיל התביעה הראשית – נדחית בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". בקשה לתיקון טעות סופר בסעיף 87 לפסק הדין כך שבמקום הכתוב "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך העיקרי" יירשם "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך המשני". בקשה להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 525429-08-18 וביטול כל ההליכים שננקטו בו. לעניין הבקשה הנוגעת לסעיף 83 לפסק הדין: נוסח הסעיף בפסק הדין הינו: "לאור האמור לעיל, התביעה הראשית – מתקבלת בחלקה, בעוד שהתביעה המשנית נדחית" וכאמור מעלה הנוסח המבוקש ע"י התובעים הינו "לאור האמור לעיל התביעה הראשית – נדחית בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". טענות התובעים: כעולה מפסק הדין, נימוקיו והחיובים הכספיים שקבע כב' ביהמ"ש וכן ההגדרות שקבע בית המשפט לשני ההליכים – תביעה ראשית (עבור תא"מ 13791-01-19) ותביעה משנית (עבור ת"א 7897-01-20) נראה כי נפלה טעות בסיף ואמור היה להיכתב כי התביעה העיקרית נדחית ואילו התביעה המשנית מתקבלת.

טענות העירייה: סעיף 60 לפסק הדין מבהיר את כוונת בית המשפט ועל כן אין סיבה להידרש לבקשה בעניין זה. לשון סעיף 60 להלן: "לאחר שמיעת העדים ועיון במסמכים, שקל בית המשפט את טענות הצדדים ואת העדויות שניתנו מטעמם ומצא כי יש לדחות את התביעה הראשית ולקבל את מקצת התביעה המשנית". תשובת התובעים: תגובת העירייה מלמדת כי אין מחלוקת לגבי הצורך לתקן את טעות הסופר בסעיף 83.

אמנם, מקריאת פסק הדין אכן ניתן להבין את כוונת בית המשפט אך על מנת ליצור בהירות ואחידות קובע בית המשפט כי מתקבלת בקשת התובעים לתיקון זה. על כן, בית המשפט מוצא לנכון לתקן את טעות הסופר שנפלה בסוף פסק הדין כאשר האמור בסעיף 83 יהיה: "לאור האמור לעיל, התביעה הראשית – נדחית, בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". לעניין הבקשה הנוגעת לסעיף 87 לפסק הדין: נוסח הסעיף בפסק הדין: "באיזון בין השיקולים קובע בית המשפט כי הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות מופחתות בסך 5,850 ₪, וכן הוצאות משפט הכוללות החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך העיקרי והחזר הוצאות עדיהם ככל שנפסקו על־פי הוכחות תשלום בכתב. בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק החזר אגרה בגין שפע הבקשות שהגישו התובעים". כאמור מעלה הנוסח המבוקש הינו: "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך המשני". טענות התובעים: נראה כי נפלה טעות סופר בסעיף 87 לפסק הדין.

כך למשל כתב בית המשפט בסעיף 6 לפסק הדין: "בטרם סקירת הראיות מצא בית המשפט להעיר כי ניהול הליך בראיות ובטענות בהיקף שכזה ותביעת סכומים שכאלה בגין חיוב.. בסך של 976 ₪ אינו אלא "פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו." כאמור בתקנה 4 לתקסד"א 2018..

עילת התביעה : על פי פרק ד לכתב התביעה הרי שעילת התביעה הכספית כי "רשלנותו של הנתבע העולה גם כדי הפרת ההסכם עם התובע למתן שירות אמין אחראי ומיידי והנזקים הכספיים אשר נגרמו לו בשל כך . בהסתמך על הרשלנות הנטענת והפרת הסכם שכר הטירחה לשיטת התובע , תובע הוא את "החזר שכר הטירחה שנגבה בפועל על ידי הנתבע – בסך של 57000 ₪ , כן תבע הוצאותיו לשכר טירחה לצורך הגשת התביעה דנן ושירותים משפטיים בסך של 20,000 ₪ ופצוי כספיים בסך של 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש שגם לה טען התובע לשיטתו .

הגנת הנתבע - אגב דיון בהגנת הנתבע אתייחס לטענות התובע כנגד הנתבע שבאו ביתר פירוט בתצהיר עדות ראשית נגדו להבדיל מעילת התביעה כפי שצוטטה בכתב התביעה : הנתבע התגונן במספר טענות סף לאמור כי התביעה דנן הוגשה כתביעה קנטרנית וטורדנית , כי הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

בעקבות זאת , נקט הנתבע בהליכי הוצאה לפועל לגביית המחאות אלה.

לאמור : " הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות כפי שאני אפרט כרגע: מבלי שהנתבע מודה, באיזה מן הטענות, ותוך ששני הצדדים שומרים על מלוא זכויותיהם וטענותיהם, הנתבע ישלם לתובע את סכום הקרן של התביעה השיטרית בסך של 72 אלף ₪ באופן הבא: סך של 15,000 ₪ ישולמו לתובע עד ליום 1.4.2020. סך של 21,000 ₪ ישולמו לתובע עד ליום 1.5.2020. סך של 36,000 שקלים יופקדו בקופת בית המשפט עד ליום 30.5.2020. מוסכם כי ההכרעה בגוף הסיכסוך, בעיניין השרות המשפטי, שנתן התובע לנתבע, תהיה במסגרת התביעה, להלן התיק הנוסף, במספר 35316-05-19. הצדדים יודיעו למוטב זה, עם קבלת ההכרעה בתיק הנוסף, ובהתאם לתוצאותיו יהיו זכאים הצדדים להגיש טיעונים בכתב בסוגיית ההוצאות בגין ההליך בתיק הזה. התובע, עו"ד איתן קואלי, מתחייב בזאת, כי ככל שההכרעה בתיק הנוסף תהיה, כי עליו להשיב לנתבע שכ"ט בתיק הנוסף, הרי שעליו להשיב את שכר הטירחה בתיק דנן, כמובן לאחר מיצוי ההליכים בתיק הנוסף, וכמו כן יושב לנתבע הסכום שיופקד בתיק בית המשפט.

אשר לתביעה השטרית – שנדונה בפני כבוד השופט **** הורוביץ – לנוכח תנאי הסכם שכר הטירחה שבהחלט נוכחתי שהיווה תוצאה של משא ומתן בין הצדדים הרי שהנתבע – עו"ד קוהלי זכאי למלוא שכר טירחתו על פי הסכם שכר הטירחה , ולא זאת אף זאת אלא שגם מהיבט אחר ובשים לב לעמל הרב שהשקיע בייצגו את התובע עד אשר התובע החליט חד צדדית להפסיק את הייצוג , זכאי הוא למלוא שכר טירחתו , ועל התובע דנן לכבד את כל ההמחאות שמסר לנתבע דנן כאמצעי לתשלום שכר הטירחה על פי ההסכם בין הצדדים .

...

בשים לב להסכם שכר הטרחה שנקב בסכום גלובאלי – ובשים לב לעובדה שהתובע הוא שהפסיק את הייצוג שלא בעילה ראויה – לאמור לא הופר הסכם הייצוג גם לא נוכחתי ברשלנות מקצועית מצד הנתבע , הרי שדין התביעה שבפני להידחות!.

מסקנתי היא שהתובע נקט על דרך שימוש לרעה בהליכי בית משפט , תוך שהטריח את הנתבע בהליך זה בגיבובי עובדות והקלטות לא רלבנטיות שבעיקר לא הקימו לו כל עילה ! לאור מסקנותיי אלה אני פוסקת שהתובע אינו זכאי להחזר שכר טרחה ששילם לנתבע לא כל שכן לפיצוי בגין הוצאות התובע או פיצוי בגין "עוגמת נפש" נטענת !.

התוצאה היא שדוחה את התביעה שבכותרת .

התביעה הוגשה כתובענה על סכום קצוב ללישכת ההוצאה לפועל על בסיס שני הסכמי שכר טירחה שצורפו כנספח, כמו גם העתקי המחאות שחוללו אם כי התביעה לא הוגשה כבקשה לבצוע שטר אלא כתביעה על סכום קצוב, כאמור.

אומנם בחודש נובמבר 2019 הוא כותב לה כי הסכומים שהיא מבקשת כשכר טירחה אינם תואמים את המציאות במיוחד לאור מה ששילם ומה שניתן לו בסוף ממנה, אולם הוא לא מיפרט וזונח טענה זו. עם זאת, ניתן מנגד לומר כי גם אם על פניו הטענות לפיהן ההסכם השני כולל את הראשון לא נטענו בתצהיר משלא הוזכר ההסכם הראשון ולא הוזכר כי יש לבצע הפחתה בשל שירות שלא ניתן, הרי שמקום בו ציין רק את ההסכם השני כמחייב אותו ולא ציין את ההסכם הראשון הגם שהיה מונח לפניו בתיק ההוצאה לפועל, ניתן לומר כי אין לו נפקות מבחינתו משהוא נבלע בהסכם השני וההסכם השני הוא הרלוואנטי.

אבהיר בעיניין זה כי היה מקום למחוק את הסעיף כי אכן הוא מתייחס לייצוג בהליך כולו בערכאה ראשונה, גם אם לדבריה מדובר בסעיף סטנדרטי משעולה כי לפי קו זה אין גם משמעות לאופן סיום ההליך אם במו"מ למשל שיעניק לה את אותו הסכום ומדוע לא השאירה רק את הסעיף שמדבר על עבודתה הספציפית? הרי ספק אם במקרה בו היה זוכה בהוצאות ושכר טירחה הייתה אומרת כי הסעיף המקנה לה באופן בלעדי תוספת לשכר הטירחה שישלם גם מה שיקבל כהחזר מבית המשפט הוא סעיף סטנדרטי שיש להיתעלם ממנו.

אומנם יוצא שבעבור התשלום הראשון שילם ביתר אבל הוא לא ביקש החזר – דבר שלא ברור כשלעצמו עת לא נטען כי מדובר בהוצאות הכרוכות בתביעה ולא שכ"ט; הנתבע חתם ביודעין בהסכם השני כי ישלם סך של 5500 ₪ עבור התיק בבית הדין האיזורי לעבודה הגם שכבר חתם על הסכם בעלות של 21500 ₪ עבור אותו תיק ולא סייג זאת או הביע מחאה והתובעת לא טוענת כאמור לתוספת עבודה אלא ליתרה לא ברורה שלא הוכחה בעוד הוא טוען כי היה צריך לשלם רק את הסכום האמור עבור כל התיק, שלמעשה גם הוא יתרה מההסכם הראשון אם רואה בו כבטל, רק שהוא מייחס את כלל התשלומים ששולמו בהסכם הראשון להסכם השני בשל כישלון תמורה לכאורה אולם לא טען זאת בתצהירו כלל ועיקר.

...

גם אם שמטה זאת בתצהיר בסיומו במסגרת פירוט העבודה, מעבר לכך שלא חלק על כך שכן טיפלה בבקשה לביטול עיקול (עת לדבריה בסופו של יום הסכום הופחת משני מיליון למיליון) היא לא נחקרה בנקודה זו שלא ציינה בפירוט עבודתה, והנתבע זנח את הגשת הסיכומים חרף האורכות שניתנו לו. סיכומו של דבר, אין חולק כי החלה עבודה ורק לאחר מספר חודשים נחתם ההסכם השני ואין מדובר בהסכם פתיחת עבודה ותחימתה אלא הסכם מסכם עבודה.

סוף דבר.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 29665 ₪ הנושאים ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל וכן 2000 שכ"ט עו"ד נוכח כך שכאמור התובעת תרמה לאי הבהירות ותולדתה של התביעה (מעבר לכך שברור הוא כי באחריות הנתבע לשלם) וכן 1000 ₪ הוצאות משפט.

משהלה לא סר לדרישתה, ביום 8.3.2020 הגישה התובעת ללישכת ההוצאה לפועל בקשה לבצוע תביעה על סכום קצוב, כאשר סכום התביעה עמד על 947 ₪, בשים לב לכך שקרן החוב עמדה על 877 ₪ הכוללת הפרישי ריבית והצמדה ועליה הוספו 70 ₪ החזר הוצאות מסירת ההתראה.

לטענתו, הגם שהתובעת ציינה את סכום ההחזר, היא לא ציינה מתי היא החזירה את כל עלות הביטוח, וכן לא הציגה אסמכתות (אלא רק הוצגה תרשומת פנימית לפיה כל התשלומים ששולמו עד 5.18 הוחזרו ב15.5.18, ואילו התשלומים ששולמו לאחר מכן הוחזרו בו ביום ששולמו).

על פי קו זה, הרי שבהתאם לפירוט התנועות לחשבון, עולה כי זוכה רק בסך של 495 ₪ (ראו זכויים החל מיום 1.4.18 ועד ליום 2.4 כשאין לכלול בחשבון גבייה וזיכוי החל מחודש אפריל 2018 של 263 ₪ סה"כ ולכן גם לפי רישום זה אין החזר של 1079 ₪).

ברי כי אם יתברר שקבל החזר ביתר, עליו להשיבו ולו מכוח עשיית עושר ולא במשפט (ועולה שאלה מדוע בכלל ביצע הכחשת עסקה גם ביחס לחיוב עתידי לאחר ביטול הפוליסה אם קיבל זכוי ואז השאלה היא האם ידע על הזיכוי באופן פוזיטיבי משרק הדבר מצוין בתצהיר התובעת הנשען על רישום פנימי שלה) ולשם כך יש להדרש או לנתונים המלאים מחברת הסליקה שלה או לרישומים של התובעת תוך הצגת אסמכתות (משהאסמכתא שהיא מצרפת לתנועות חשבון היא עותק מחשבונית החזר לדבריה שהועברו לנתבע וסומן כנספח ג' אולם לא ברור כיצד הועברה החשבונית לנתבע משכולן נושאות תאריך של יום הגשת תצהיר העד ומצוין סוג הוראה: "החזר ממסרים עתידיים" ו"גורם משלם" אולם אין כל ראיה כי חשבונית זו או העברה זו הגיעה לנתבע ולו באמצעות הסוכן משהמכתב לא ממוען כלל למי מהם ובל נשכח כי המצהיר לא התייצב לדיון כפי שהתחייבה הנתבעת כך שלא ניתן לחקור אותו על התצהיר לרבות אי הדיוקים בתאריכים או סכומים וכן על הוראות התשלום שצרף כנספח ג') או לדפי החשבון של חברת האשראי של הנתבע – דבר שבנקל ניתן לקבל בדרך בה יבחרו לבור, בשים לב לכך שעל התובעת הראיה ומקום בו מרימה את הנטל בדבר הזיכויים שהעניקה לו, עליו לסתור זאת.

...

סיכומו של דבר, כל סכום העסקה הוא 2893 ₪ והזיכוי שנשלח לתובעת מויזה מקס הוא בסך של 2104 ₪.

סוף דבר.

המזכירות תואיל להמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים/הצדדים.

עוד טוענת הנתבעת כי שכר זה ששולם עבור הסעות כאמור, והסתכם לסכום של 113,500 ₪, הוא שכר עבור העסקה בשעות נוספות, וכשבית הדין חישב את השכר החודשי הרגיל של התובע על סמך נתוני טופס 106, היה עליו לנכות תוספת זו (כשהיא מגולמת על פי מס שולי של 20%, כמפורט בתלושי השכר).

דהיינו גובה 'שכר היסוד' המופיע בתלושי השכר החל מחודש 5.2017 זהה לחיבור רכיבי ה'שכר' ו'שכר הסעות', המופיעים בנספח 1 לתצהיר הנתבע (ר' למשל תלושי שכר בגין חודשים 3.2018, 9.2018, 3.2019); (ב) פרט לרכיב 'שכר יסוד' מופיע בתלושי השכר רכיב 'החזר הוצאות' התואם את טענת הנתבעת בדבר התשלום להוצאה לפועל; וכן (ג) אין בתלושי השכר רכיב נפרד בגין עבודת ההסעות.

עיון בתחשיב השעות נוספות המופיע בסעיף 44 לפסק הדין מעלה כי נפלה בו טעות חישוב ונכללו בו ביתר מספר חודשים אותם יש להפחית מהסכום שנפסק, כמפורט להלן: בתחשיב נקבע כי התובע זכאי לתשלום עבור 60 שעות נוספות חודשיות (לפי חלוקה של 50 שעות בשווי 125% ו- 10 שעות בשווי 150%) "לכל חודש ל-7 שנים נוכח תקופת היתיישנות." עם זאת, עיון בתחשיב מעלה כי התקופה שנלקחה בחשבון היא מיום 30.6.2013 ולא מיום 26.10.2013, נוכח מועד הגשת התביעה.

...

נוכח האמור, אנו דוחים את טענת הנתבעת כי יש לקזז את תמורת ההסעות מגמול השעות נוספות שנפסק לתובע ואין אנו מקבלים את גרסת הנתבעת בנדון.

..יתרה מכך, ככל שלמבקש התיקון הסבר מתקבל על הדעת למחדלו, וככל שהתיקון המבוקש לא יגרום למשיב עיוות דין, הרי שהנטייה היא לראות בבקשה להארכת המועד ככזו המקיימת את הדרישה ל"טעמים מיוחדים", ולפיכך מוצדק להיעתר לה" (ר' ע"ע 32576-07-18 מוראד אבו הויד - זורגניקה בע"מ (4.6.2019)).

סוף דבר טענת התובע כי יש לקזז את תמורת ההסעות מגמול השעות נוספות שנפסק – נדחית.