החזר כסף בגין רכישת יחידת נופש באילת בשל הפרת חוזה

התובע טען בסעיף 3 לכתב התביעה כדלקמן- "ביום 15/08/00 וביום 23/08/00 ערבו הנתבעות 1 ו-2 בהתאמה להחזר הלוואה שמספרה 898101818 (להלן: "ההלוואה"), שנתנה התובעת לה"ה דן חביב וה"ה דן מליחי ציונה (להלן: "הלווים"), לצורך רכישת דירת מגורים.

"... הסעד במקרים שבהם הופרה חובת היידוע ניתן בהתאמה לשעור הנזק שניגרם לערב בפועל בשל ההפרה. תוצאה זו עולה במפורש מלשונו של סעיף 26(א) לחוק הערבות, המורה כי במקרה של אי מתן-הודעה יופטר הערב מערבותו "כדי הנזק שניגרם לו בשל כך". עקרון זה יפה גם לחובת היידוע לפי סעיף 26(ד), שבמובנים רבים איננה אלא מקרה פרטי של חובת היידוע הכללית יותר הקבועה בסעיף 26(א)" (עניין "חבה" (ע"א 1756/11), פסקה 37).

הנתבעת העידה שבינה לבין החייב, אחיה, לא שררו יחסי קרבה, הם מיעטו לשוחח בטלפון, וכאשר ירדה לנופש באילת, פעמיים בשנה, לא ביקרה בדירתו (עמ' 19-20), ויש בכך כדי להעלות ספק לגבי מידת השפעתה על החייבים לגבי פרעון ההלוואה.

מכל מקום, עדותה של הנתבעת בעיניין זה הנה בבחית עדות יחידה, במשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, ולא מצאתי שהיא נתמכת בחומר הראיות.

יש לציין שמכירת הדירה אושרה על ידי כב' רשמת לישכת ההוצאה לפועל באילת, שאף אישרה את חלוקת כספי המכירה (סעיף 6, ונספחים ב/1-2, ו/1-2 לתצהיר מר זילבר), וחזקה עליה שאישרה את המכירה לאחר שהוצגה בפניה חוות דעת שמאי מעודכנת לגבי שווי הדירה במכירתה ממוכר לקונה מרצון בשוק החופשי, ובהליכי מימוש מהיר.

לעניין התרופות שניתן לנקוט כלפי צד להסכם שנהג בחוסר תום לב נקבע- "... לעתים תוצאת אי-קיום החובה (לנהוג בתום לב- מ.ה.) היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת ... " (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה צבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

...

מכיוון שמדובר בהסדר לפירעון חוב פיגורים, שהיה על החייבים לפרוע על פי תנאי ההלוואה, סבורני שההסדר לא שינה את היקף החיוב הנערב.

הנתבעת טענה שאם יימצא שיש מקום לחייבה בתשלום החוב הנטען, הרי שיש להעמידו על הסכום ששולם על ידי הנתבעת 1, אסתר סיידוף, בסך של 25,000 ₪, לפי הסכם הפשרה שנערך בעניינה, בשים לב לכך שהאחרונה קיבלה התראות מהתובע במשך השנים והייתה מודעת לחובם של החייבים, אלא שאין בידי לקבל את הטענה.

התוצאה התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן- סך של 37,715.10 ₪ (סכום התביעה בסך 49,527.10 ₪ בניכוי ריבית הפיגורים בסך 11,812 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

החיוב בדמי האחזקה הוא תנאי למימושה של זכות הנופש ומהוה החזר של העלויות הכרוכות מבחינתה של קלאב הוטל באירוח הנופשים ולא כחלק מהתמורה עבור זכות הנופש.

סעיף 7.10 לחוזה אילת קובע, שאם הרוכש לא שילם דמי אחזקה במשך 5 שנים, קלאב הוטל זכאית לראות את ההסכם כבטל "וכל הסכומים ששולמו על ידי הרוכש לחברה עבור רכישת זכות הנופש על פי הסכם זה יחשבו כפצוי מוסכם מראש בגין הפרת ההסכם על ידי הרוכש". ודוק: אין בסעיף זה הוראה לפיה, המפר יידרש לשלם דמי אחזקה למשך כל תקופת "ההפרה". בסעיף 9.5 לחוזה טבריה נאמר, שחובתו של בעל היחידה לשלם לחברת הניהול את דמי האחזקה השנתיים גם במקרה שאין בדעתו לנצל את זכות השמוש באותה שנה.

הרוכש משקיע סכום כסף בהווה על מנת לקבל בעתיד נופש, "בעלי יחידות נופש נהנים במשך שבוע הנופש שלהם מכל תנאי האירוח של מלון ברמה גבוהה ללא תשלום, למעט דמי-אחזקה נמוכים לכסוי עלויות האחזקה השוטפות של המלון". טענת קלאב הוטל, שהסתמכה על "תשלום רציף של דמי האחזקה על ידי בעלי הזכויות" (פרק ב(4) לסיכומי קלאב הוטל), נדחתה בהחלטה בבקשת האישור (סעיף 19 להחלטה).

...

טענה משפטית זו נדחתה בסעיף 16 להחלטה בבקשת האישור והיא נדחית שוב.

הטענה נדחית בשנית.

סוף דבר לאור כל האמור, התובענה מתקבלת וניתן בזאת פסק דין המצהיר על כך, שכל בעל זכות נופש רשאי לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל תוך ויתור על זכותו ואינו חייב עוד לשלם דמי אחזקה.

ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בסכסוך על רקע הסכם היתקשרות לרכישת זכויות ביחידות נופש במלון "קלאב הוטל אילת" ו-"קלאב אין אילת". בחלוף מספר שנים נתגלעו מחלוקות בין בעלי זכות נופש ובין קלאב הוטל באשר לאופן חישוב דמי האחזקה, שנגבים מדי שנה מבעלי זכות הנופש.

בנגוד לחברי קבוצה שהפסיקו לשלם את דמי האחזקה, סוגיית ההשבה נוגעת לקבוצת אנשים ששלמו לקלאב הוטל לאורך השנים ולאחר חישוב הפרשים בין שנים שבהן שילמו כספים בחסר לעומת שנים שבהן שילמו כספים ביתר, נמצא ששלמו כספים ביתר.

'); וסכום ההחזר לבעלי זכויות הנופש ששלמו דמי אחזקה ביתר יעמוד על 100%, וזאת בהתאם להמלצת בית המשפט הנכבד בע' 84 בפסקה השלישית להחלטה בבקשה לאישור הסדר פשרה ('כמו כן, ובאשר לגביה ביתר, הסדר הפשרה צריך להיטיב עם חברי קבוצה אשר שילמו דמי אחזקה ביתר לאורך השנים, לא הפסיקו לשלם תשלומים אלה לקלאב הוטל ומעוניינים בהמשך ההיתקשרות עם קלאב הוטל', וראו גם עמ' 75 סיפא להחלטה).

תקופת 5 השנים הקבועה בהסכם הנופש יוצרת איזון בין זכותה של קלאב הוטל לגבות פיצוי מוסכם מבעל זכות נופש שהפר את הסכם הנופש ובין זכותו של בעל זכות הנופש להפסיק לשלם עבור שירות שאינו עושה בו שימוש.

...

באשר ל"הודעה מטעם המועצה הישראלית לצרכנות" סבורני, כי יש לדחות את הטענות.

משקיבלו הצדדים להסדר את ההמלצות האמורות בהחלטה ואת המסקנות האופרטיביות לאיזון הסדר הפשרה, לא מצאתי לקבל את טענות המועצה ותחת זאת סבורני, שיש לאשר את ההסדר.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלהלן: ניתן בזאת להסדר הפשרה תוקף של פסק דין.

הרקע לתובענה הקונכיה קיבלה ביום 20.1.94 אישור ל"תוכנית במסלול מענקים" על פי החוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959 (להלן: כתב האישור") לשם הקמת מלונית בת 15 יחידות נופש בעיר אילת (להלן: "המלונית").

שווי הרכישה כפי העולה מהסכם המכירה עמד על 1,950,000$.

משכך, פנה הבנק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובקש לממש את השיעבוד של דנה צדף כלפיו ובמסגרת ההיא מונה בא-כוח הבנק ככונס נכסים על הנכס, משיב 2 לבקשה זו. טענות הצדדים לטענת המבקשת כספי תמורת הרכישה על ידי דנה צדף כיסו את חובות הקונכיה לבנק ולכן השיעבוד לטובתו פקע.

לפיכך, בנסיבות בהן הקונכיה הפרה את תנאי כתב האישור שניתן לה לקבלת מענקים וזנחה את התוכנית עת היתקשרה בעיסקה למכירת הנכס נשוא המענקים, המבקשת פעלה והגישה לבית המשפט את בקשתה למימוש איגרת החוב על מנת לקבל החזר המענק שעמד נכון ליום 15.6.11 על סך של 5,449,876 ₪, במסגרתה ביום 1.8.11 מונה בא-כוחה ככונס נכסים למימוש איגרת החוב.

...

יוצא, אפוא, כי לאחר מכירת הנכס לדנה צדף, מיצה הבנק את פוטנציאל הגבייה מהנכס, ולא נותר למעשה משני השעבודים שרבצו עליו באותה שעה – הן השעבוד לטובת הבנק והן השעבוד לטובת המבקשת - מאומה.

סופו של יום, אפוא, לא זו בלבד שבקשת המבקשת להכריז על בכירות השעבוד לטובתה נדחית, אלא שבקשתה העיקרית לאכוף את איגרת החוב מטעמה נדחית אף היא.

התובעים התקשרו עם הנתבעת בהסכמים לרכישת זכות לשימוש ביחידות נופש אשר הקימה הנתבעת באתר הסמוך לבית המלון "קלאב-אין" שבניהולה בעיר אילת.

אי ביצוע התחייבותכם כלפי מרשי לבנות, להשלים ולמסור להם את יחידות הנופש שרכשו מכם עד ליום 31.12.99, מהווה הפרה יסודית של ההסכם".

הנתבעת השיבה במכתבה מ – 12.8.01 כי היא דוחה את הודעתה על ביטול ההסכם ואת דרישתה להחזר סכומי הכסף אשר שולמו.

משנהגה כך הנתבעת הרי שהפרה החוזה הפרה יסודית, ולפיכך קמה לתובעים זכות לידרוש ביטולו של החוזה כקבוע בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970: "7.הזכות לביטול (א)הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

לתובעים הוצעו חלופות שונות על דרך פשרה במהלך ניהול ההליך – ואף עם סיומו, כגון, שימוש ביחידת נופש גדולה יותר או שימוש ביחידת נופש באתר "קלאב-הוטל" שבעיר אילת, אולם הללו לא נאותו לאלו אלא דרשו השבת כספם.

...