סדרי העדיפויות שקבעה הערייה שונים, ואין פגם בהנחה, כי מקום שבו אדם מוצא דרך להוציא כסף על רכישת דירה העולה על סכום מסויים (שלא הוכח, כי אינו סביר) וחזקה כי השתמש בהון עצמי, על קניית רכב, או על טיסה לחו"ל (ולא כל טיסה, אלא רק לתקופה העולה על 30 ימים או יותר מפעם אחת) – מחובתו לשלם ארנונה כיתר התושבים, גם אם לעמדת העותרים אין נתונים אלו אינם רלוואנטיים כדי ללמד על המצב הכלכלי בפועל.
העותרים מלינים על כך שבפועל, בנוסף להכנסות ברוטו כגון שכר, מתעקשת הערייה לחשב כהכנסה החזרי הוצאות שהתקבלו מגופים מוסדיים בגין הוצאות שמבקשי ההנחה נאלצו להוציא מכיסם (למשל החזר הוצאות רפואיות מחברת ביטוח); או הלוואות מסוג גמ"ח. נטען, כי גמ"ח הוא מוסד חרדי מובהק, ועל כן, רק בערד נוהגת פרשנות ששוללת מחרדים את היכולת לקבל הנחה בארנונה, אף שהמוסד לביטוח לאומי עצמו מכיר בכך.
...
יש בכך לתמוך במסקנה שהעירייה לא קיבלה החלטה המכוונת נגד קהילה מסוימת, אלא החליטה לגופו של עניין.
ר' בהקשר זה בג"ץ 2855/03 מלונות אפריקה ישראל בע"מ נ' שר הפנים, בפסקה 21 (22.4.2004):"אכן, ניתן להבין ללבם של העותרים: בתי מלון בערים אחרות קיבלו הנחות מעיריות אחרות, ולא כן בתי המלון בעיר תל-אביב-יפו, ואולם הסמכות לשקול מתן הנחות ניתנה לכל רשות מקומית בנפרד. כפי שהסבירו השרים-המשיבים בכתב-התגובה: מאחר שמצבן של העיריות בערים השונות אינו זהה, בין בהיבט הסוציו-אקונומי של תושביהן ובין בהיבט של סוגי העסקים המצויים בהן; בין בהיבט של גובה הארנונה ביחס לכל סוג בית עסק ובין ביחס להיקף השירותים המסופק על-ידיהן, ומחשש כי הטלת חובה על כל העיריות – להעניק בכל מקרה הנחה – תטיל על חלק מהעיריות נטל כלכלי כבד מנשוא במובן של אומדן הכנסות בהיקף משמעותי ביותר, שייפול כתוצאה מכך על יתר משלמי המסים האחרים בעיר, ניתן לעיריות השונות שיקול-דעת להחליט אם לאפשר את ההנחה לבתי המלון ואם כן, באיזה שיעור. התקנות נותנות משקל לאוטונומיה של השלטון המקומי. דברים אלה מקובלים עליי, ואיני רואה עילת התערבות בהחלטות העירייה. לעירייה סמכות רשות לתת, או לא לתת, הנחה, חלקית או מלאה, ואינני סבורה שהעותרים הראו עילה לכפות עליה לפעול אחרת משפעלה".
טעם נוסף התומך במסקנה, כי אין מדובר במבחנים בלתי סבירים או בלתי מידתיים נעוץ בעובדה שבצד קביעת מבחני המשנה, ועל מנת שלא להותירם נוקשים יתר על המידה, העירייה הותירה את הדלת פתוחה, בפני מי שידם באמת אינה משגת, בהפעלתה של ועדת חריגים, על מנת שמי שסבור שהוא זכאי להנחה חרף התקיימותם של הסייגים, יוכל לפנות אליה ולבקש הנחה.
על כן, בנסיבות אלו, אין די בכך כדי לקבל את העתירה, גם לא בהקשר זה.
לפיכך, העתירה נדחית.
