החזר דמי נסיעות לעובד שעבר לגור רחוק

שנית, נבחן את טענת התובעת, לפיה היא זכאית לגמול שעות נוספות ולהפרש דמי נסיעות בגין שלושה וחצי חודשים בהם התגוררה בשדרות ועבדה בתל אביב ונדרשה להוציא הוצאות בסכום העולה על הסכום ששולם לה על ידי הנתבעת בגין החזר הוצאות נסיעה.

דבריה של גב' אלסטר רחוקים מאד מן המצב המשפטי לאשורו, אך אי ידיעת החוק בענינים הקשורים בשכר ותנאי העסקה, אף כי מפתיעה היא, בלשון המעטה, מתיישבת להפליא עם הטעות שנפלה מלפני גב' אלסטר אשר סברה שהגדלת החזר הוצאות הנסיעה יהיה בו כדי לכסות על הפחתת השכר הנובעת מהקטנת היקף המשרה של התובעת.

בנסיבות אלה מצאנו לחייב את הנתבעת בפצוי נמוך בגין אי מילוי חובתה על פי דין, בסך של 2,000 ש"ח. החזר הוצאות נסיעה טוענת התובעת, כי עברה להתגורר בשדרות החל מ 1.6.2016 ועל כן זכאית היתה להחזר הוצאות נסיעה בסך של 795 ש"ח לחודש ואף על פי כן שילמה לה הנתבעת החזר הוצאות נסיעה בגובה 284 ש"ח לחודש ועל כן נותרה חייבת לה סך של 1,788 ש"ח (ר' סעיפים 59-56 לתצהירה).

...

לא מצאנו לדחות את תביעתה של התובעת אך ורק מאחר ולא כימתה את תביעתה, שכן הוכח ואף לא הוכחש, כי התובעת עבדה שעות נוספות ולא שולם לה, במרבית החודשים, גמול בגינן.

משכך, לא מצאנו מקום להתייחס לטענה זו. הנתבעת תשלם לתובעת 2,000 ש"ח פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה ואת גמול השעות הנוספות המגיע לה וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.

ואולם, התנהלות הצדדים בשני דיוני ההוכחות שהתקיימו, כפי שאף תועדה בפרוטוקולי הדיונים לאחר שהובהר לצדדים כי תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בפסק הדין, הביאה אותנו לכלל מסקנה, כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.

בעניינינו, במסגרת הדיון המוקדם, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה על דרך הוספת הטענה לפיה סוכם עמו על שכר נטו תוך תיקון סכומי התביעה בהתאם, ובלשון ב"כ התובע: "...מעבר לזה אבקש לתקן כי ערכי השכר הם נטו. לשאלת בית הדין מה טוען שסוכם איתו, אומר כי הוא טוען כי סוכם איתו שכר נטו מבקש שאפרט את זה בכתב תביעה מתוקן ואגיש". ואכן בית הדין נעתר לבקשתו זו שלח התובע.

דיון והכרעה התוצאה של קביעתנו ולפיה יש לראות ברכיב "חלק המעסיק" ו"חלק המעסיק רטרו" כחלק מהשכר, היא שהנתבעת לא הפרישה במהלך העסקת התובע לטובת קרן הפנסיה ולכן הרינו מחייבים אותה בתשלום סכום של 26,969 ₪ , לפי החישוב הבא - שנה שכר להפרשות אחוז ההפרשה סה"כ 2011 (החל מיוני כפוף להתיישנות) 35,580 ₪ 3.33% 1,184 ₪ 2012 61,264 ₪ 4.16% 2,548 ₪ 2013 55401 ₪ 5% 2,770 ₪ 2014 80,350 ₪ 6% 4,821 ₪ 2015 77,134 ₪ 6% 4,628 ₪ 2016 84,710 ₪ 6.25% 5,231 ₪ 2017 89,033 ₪ 6.5% 5,787 ₪ האם זכאי התובע לתשלום החזר עבור הוצאות נסיעה? לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בתשלום החזר דמי נסיעה גובה 18,982 ₪ שכן בכדי להגיע לעבודה, הוא שילם מידי יום 30 ₪ עבור נסיעה מהכפר קירה בו הוא מתגורר ועד למקום העבודה באריאל, כאשר הסעות סופקו על ידי הנתבעת רק משער הכניסה לאריאל ועד למקום העבודה, קרי מרחק של 400 מ' בלבד.

כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהוא נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית של העובד בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה (ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

...

לכן טענת הנתבעת לחוסר סמכות מקומית נדחית.

לנוכח כל האמור לעיל, מקום בו התובע לא פוטר, הרי שהוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מלאים ועדיין הואיל וצו ההרחבה הפנסיוני במשק מחייב הפקדות לטובת קופת פיצויי פיטורים, זכאי התובע לביצוע הפקדות חודשיות לקופת פיצויי הפיטורים בסכום של 25,202 ₪, לפי הפירוט הבא: שנה שכר להפרשות אחוז ההפרשה סה"כ 2011 (החל מיוני כפוף להתיישנות) 35,580 ₪ 3.34% 1,209 2012 61,264 ₪ 4.18% 2,560 2013 55401 ₪ 5% 2,770 2014 80,350 ₪ 6% 4,821 2015 77,134 ₪ 6% 4,628 2016 84,710 ₪ 6% 5,082 2017 89,033 ₪ 6% 5,341 אך מאחר וקבענו כי התובע התפטר ממקום העבודה, הרינו מקבלים את טענת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,103 ₪ ולכן מפחיתים סכום זה מהסכום של 25,202 ₪ שקבענו שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין פיצויי פיטורים.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ולאחר קבלת טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים סכום של 9,455 ₪ בגין גמול שעות נוספות.

הוצאות משפט בשים לב לתוצאה אליה הגענו במסגרתה התקבלה התביעה באופן חלקי ביותר (קצת יותר מרבע ממנה) ובשים לב לטעם שמצאנו בטענות הנתבעת אשר להרחבת חזית החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

מעבר לפרשת כתם הפרי ומעלליהם של הנתבע 2 ושל מר ישראל תמיר שהוכחו במסגרתה, ניתן ללמוד על פיקטיביות טענות התובע גם מהעובדות הבאות: מועד הגשת התביעה, שהוא כחמש שנים לאחר נתוק יחסי העבודה הנטענים; הודאת התובע לפיה שכרו שולם לו מידי הנתבע 2; אי הבאת עדים מטעם התובע להוכחת טענותיו ובראשם אי הבאתו של מר ישראל תמיר, שיש בידיו לשפוך אור על המחלוקת.

החזר הוצאות נסיעה לטענת התובע, מקום בו אין חולק כי התגורר בכפר מנדא, והיות ולא הייתה תחבורה ציבורית למקום עבודתו הוא נאלץ לנסוע לעבודה ברכבו הפרטי.

כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהוא נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית של העובד בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה (ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

...

עם זאת, יש לדחות את התביעה לגופה ומטעם נוסף; מקום בו התובע לא הכחיש כי קיבל את התשלום המופיע בתלוש השכר, והיות ומידי חודש שולם לו סך של 186 ₪ מידי חודש עבור דמי הבראה, הרי שבהיעדר הוכחה להיקף משרה או משך העסקה, נדמה כי התובע קיבל את התשלום המגיע לו בגין פדיון דמי הבראה, ודין התביעה להידחות.

על כן, דין רכיב זה להידחות.

סוף דבר - התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית כאשר בכל הקשור לנתבע 2 - מאחר והתובע הדגיש כי אינו מבקש כל סעד מנתבע זה לא דנו בחבותו של האחרון כלפיו.

להלן הפלוגתות בהן עלינו להכריע: האם נימסרה לתובע הודעה לעובד כדין? האם דו"חות הנוכחות שהגישה הנתבעת, תקינים? ככל שלא -מהי נפקות הדבר? האם תלושי השכר שקבל התובע אינם תקינים ואם התשובה לכך חיובית - האם זכאי התובע לפצוי בגין כך? ד. האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות? ה. מה הקף המשרה בו עבד התובע? ו. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי הבראה? ז. האם זכאי התובע לתשלום בגין פדיון חופשה שנתית? ח. האם זכאי התובע להחזר דמי נסיעות? האם זכאי התובע לתשלום בגין הפקדות חסרות לקרן הישתלמות? האם זכאי התובע לתשלום ימי חג? האם זכאי התובע להפרשי שכר? מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם זכאי התובע לפצוי בגין פיטורים שלא כדין/אי עריכת שימוע? יג. האם זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת? להלן נדון בפלוגתות לפי סדרן.

כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהוא נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית של העובד בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה (ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

 כמו כן צו ההרחבה בענף הבנייה קובע גובה כי התשלום המקסימלי היומי יעמוד על זה המופיע בצו ההרחבה הכללי במשק, אלא אם מקום העבודה של העובד מרוחק ב-40 ק"מ ממקום מגורי העובד, או אז, יהיה העובד זכאי להחזר נסיעות בתעריף 150% מזה הקבוע בצו ההרחבה הכללי במשק, זאת כנגד הצגת קבלות (ראו סעיף 44 לצוו ההרחבה בענף הבנייה).

מעבר לאמור, הרי שגם אם סיפקה הנתבעת לתובע הסעה מהמחסום, הרי שעדיין היה עליה לשאת בתשלום דמי הנסיעה מביתו של התובע ועד למחסום, אלא אם תוכיח כי הסכום עולה על הרף המקסימלי הקבוע בצו ההרחבה, דבר שלא נעשה על ידה.

...

דיון והכרעה מקום בו טענת התובע כי פוטר נדחתה,הרי שממילא נדחית תביעתו לתשלום חלף הודעה מוקדמת.

סוף דבר- משקיבלנו את התביעה בחלקה, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 5,000 ₪ בגין פיצוי עבור מתן תלושים שלא כדין.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לנוכח התוצאה אליה הגענו, מקום בו התביעה התקבלה באופן חלקי ביותר וכן בשים לב לעובדה שבקשר ליותר מרכיב אחד "הגדיל" התובע את סכום התביעה במסגרת סיכומיו, דבר המהווה הרחבת חזית אסורה המקשה על מהלך בירור המחלוקות, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

] בתצהירו טען התובע כי ברוב תקופת עבודתו, עד חודש יולי 2019 הוא התגורר במרחק של כמה מאות מטרים מהמסעדה ועבר לחדרה בעקבות נישואיו, על כן מעולם לא ביקש מהנתבעת החזר הוצאות נסיעה ואף לא תבע בגין רכיב זה[footnoteRef:65].

] טענת הנתבעות כי התובע ביקש להוסיף החזר בגין נסיעות ולחילופין אחזקת רכב לאחר שעבר להתגורר בחדרה עם זוגתו, לא נסתרה.

] יתרה מזו, התובע מבקש כעת להסתמך על הנתונים ממשרד האוכלוסין בעוד שמעדותו עולה שלא שינה את הנתונים במשרד הפנים בדבר מקום מגוריו,[footnoteRef:75] כך שהראיות שהובאו על ידו לא יכלו לתרום למחלוקת בין הצדדים לעניין המועד בו עבר להתגורר הרחק מהנתבעת.

...

אשר לאיפוס הוותק מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים, ולאור הראיות שהובאו לעיל לא מצאנו כי מדובר בניצול לרעה של נוביצקי.

נוכח כל האמור לא היה מקום לצירוף הנתבעת להליך ולפיכך התביעה נגדה נדחית.

סוף דבר   בנסיבות אלה, הנתבעת 1 תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, סך של 37,780 ₪, לפי הפירוט שלהלן:     הפרש פיצויי פיטורים בסך 30,384 ₪; פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 2,000 ₪;  פיצויים בגין תלושי שכר שאינם ערוכים כראוי בסך 1,000 ₪;  החזר ניכוי מהשכר בגין חלף הודעה מוקדמת בסך 4,396 ₪;    התביעה נגד נוביצקי נדחית.