החזר דמי היתר ששולמו על ידי התובעים

נימנה את חלקם: ראשית, 342(ד) לחוק, קובע מפורשות שהעובד הוא זה שזכאי, בנסיבות המפורטות בסעיף, לידרוש את החזר דמי הביטוח ששולמו ביתר – "היה המבוטח עובד אצל מעבידים שונים... (1) היה הסכום שנוכה מהכנסתו החודשית הכוללת של המבוטח מכל מעבידיו (בסעיף זה – הנכוי בפועל), נמוך מהסכום שהיה על כל מעבידיו לנכות מהכנסתו החודשית הכוללת, אילו שולמה לו על ידי מעביד אחד (בסעיף זה – דמי ביטוח מתואמים), יהיה העובד חייב בתשלום ההפרש שבין הנכוי בפועל לבין דמי הביטוח המתואמים; (2) היה סכום הנכוי בפועל גבוה מסכום דמי הביטוח המתואמים – יהיה העובד זכאי להחזר ההפרש שבין סכום הנכוי בפועל, לבין דמי הביטוח המתואמים". זהו גם ההסדר לפי תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים), תשנ"ז-1997 – "מבוטח העובד אצל מעבידים שונים שנוכו משכרו דמי ביטוח בסכום העולה על דמי הביטוח המתואמים, יגיש למוסד בקשה להחזר דמי הביטוח, בטופס שקבע המוסד, בצרוף אישור מכל אחד ממעבידיו של העובד, הכולל פרטים על שכרו החודשי, התקופה שבעדה שולם השכר וסכומי דמי הביטוח שנוכו ממנו". הזכאות להחזר דמי הביטוח מוסדרת גם בסעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי.

...

לאור האמור לעיל מקבלים אנו את טענת בא-כוח המוסד, כי אין יריבות בין המערער לבין המוסד, ודוחים את הערעור נגד המוסד".

סוף דבר התביעה נדחית.

בהסכם שנחתם בין הצדדים הוסכם שהתובעת תטפל עבור הנתבעים בהחזר דמי היתר ששולמו על ידי הנתבעת אגב עסקת מקרקעין שביצעה בגוש 6417 חלקה 178 וכן תטפל בקבלת שטר מכר מרמ"י עבור הנתבעת, כך שזכויות הבעלות בקרקע יוקנו לה. זאת בתמורה לשכר טירחה על בסיס הצלחה בשיעור 25% בתוספת מע"מ מגובה ההחזר שיתקבל.

...

תימוכין למסקנה זו מצויים בטענת התובעת עצמה, לפיה ההחזר שבוצע לנתבעת על ידי רמ"י ביולי 2014 בוצע בעקבות עבודת התובעת ולא בעקבות עבודתה של גב' פרנקו, שפעלה בעניין ההחזר בשירות הנתבעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 35,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

כמו כן, מאחר ובית המאפה נשכר על ידי התובעת, חויב הנתבע בגין עלויות הקשורות להפעלת העסק, אשר שולמו על ידי התובעת, ואשר החיוב לגביהן חל, ע"פ המוסכם, על הנתבע.

נטען כי מאחר ועמדה לזכות הנתבע יתרת זכות בגין תקופת העבודה באושר עד, המסתכמת בסך של כ-350,000 ₪ והחזר דמי הזכיון בסך של 140,000 ₪, אביב עשתה כל שלאל ידה לרמות את הנתבע ולמנוע ממנו קבלת כספו והעברת הכספים שהיתה חייבת לו. נטען כי מר שי סלמן ומר ברוך גלעד, מינהלי התובעת, שהיא חברה בת של אביב, פנו לנתבע וטענו בפניו כי יש להם בית מאפה מיוחד שהם ממליצים לנתבע להפעיל אותו ולעבור אליו וכי הם מתחייבים לנתבע כי בסניף זה הוא יתעשר.

מאחר שהתובעת לא טירחה לערוך עם הנתבע הסכם כלשהוא בכתב עם הנתבע לפני תחילת הפעלת העסק, ומאחר שבין החברה האם של התובעת, אביב, לבין הנתבע היה הסכם בכתב ביחס לעבודתו של הנתבע בסופרמרקט אושר עד, כשהתובעת נכנסה בנעליה של אביב בעת הפעלת העסק, אני מקבלת את טענת הנתבע, כי הוסכם בין הצדדים בעל פה שאותו פרמטר של רווח גולמי של 40%, המופיע במפורש בהסכם עם אביב, יחול גם על העבודה בעסק ועל עלות המכר בו. לפיכך, יש לקזז מסכום החוב בכרטסת את ההפרש בין היחס שמתקבל לפי הכרטסת – 67.6%, בין המכירות (1,987,639 ₪) לעלות המכר (1,343,643 ₪), היינו להפחית סך של 7.6% מהמכירות, ומתקבל סך של 151,060 ₪ + מע"מ. לעניין דמי הזכיון, הוכח כי הנתבע שילם מראש סך 300,000 ₪, המתייחס ל-60 חודשים (חמש שנים), היינו 5,000 ₪ לחודש, ומאחר שהפעיל את הסניף באשדוד ואת העסק בתקופה מיצטברת של 46 חודשים, יש להחזיר לו את יתרת עלות הזכיון ל-14 חודשים שלא נוצלו, בסך 70,000 ₪.

...

יתר הטענות לגבי נכונות הכרטסת נדחות על ידי, מאחר שהוכח כי בטרם הגשת התביעה היתה לנתבע נגישות מלאה לכרטסת, היה לו רו"ח של העסק שפעל מטעמו, וכל הטענות שהועלו על ידו בקשר להתחשבנות רוכזו במכתבו לנאמן על הסדר הנושים של התובעת מיום 28.10.19, ובהן אין אף זכר לטענה על החיובים בגין הסחורה, הן מבחינת מחירים והן מבחינת כמויות, ואין כל טענה על העברת כספים במזומן לתובעת, שלא נרשמו בכרטסת.

גם הטענות לאי פניות לנתבע לגבי יתרת החוב המצטברת נדחות על ידי לאור כך שמדובר בגרסה מול גרסה, ושמהימנות העדים אינה מביאה להעדפת גרסת הנתבע על זו של ברוך גלעד בנקודה זו, ולנוכח התקופה הקצרה יחסית של הפעלת העסק, שנה.

בנוסף, אני סבורה כי קיימת רשלנות חוזית של התובעת כלפי הנתבע, המצדיקה הפחתה מסויימת של יתרת החוב דנן.

כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבע 1 עותרת התובעת לחייבו בתשלום החזר דמי השכירות ששולמו על ידה (סך של 52,650 ש"ח); לפצותה בגין הפגיעה ברווחיה במחצית הראשונה של שנת 2021 (בסך של 143,000 ש"ח); להחזיר לה את עלויות התאמת המושכר לצרכיה (סך של 44,086 ש"ח), להחזיר לה את עלויות התאמת המושכר אליו נאלצה לעבור בעקבות פינויה מהמחסן (בסך של 12,020 ש"ח), לפצותה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה (בסך של 10,000 ש"ח) ולהשיב לה את ההוצאות שהוציאה בגין ייעוץ משפטי שנדרשה לקבל (בסך של 2,340 ש"ח).

אם בכך לא די – בחקירת הנתבע 1 התברר כי אף טענת הנתבע 1 לפיה הוא "מטפל" בהשגת היתרים למחסן התבררה כבלתי נכונה, עת נאלץ להודות כי הוגשה על ידו בקשה להכשיר את שטח המחסן כאיזור חקלאי, ולעשות בו שימוש חקלאי, היינו כלל לא להכשירו כמחסן לשימוש מסחרי – ואף בקשה זו לא אושרה כך שממילא לא היה בה כדי להניח את דעתה של התובעת לפיה שכירת המחסן יכולה להיות מוכשרת על ידי הנתבע 1 (בעמ' 20 ש.13-21 לפרוטוקול ובעמ' 21 ש.2-7 לפרוטוקול).

דמי שכירות עודפים ששולמו על ידי התובעת במחלוקת בין הצדדים באשר למועד בו נדרשה התובעת להתחיל לשלם את דמי השכירות ומועד עזיבתה את המושכר, אני קובע כי התובעת קיבלה חזקה במושכר בסוף חודש ינואר 2021 כך שעל יסוד הסכמת הצדדים היא נדרשה להתחיל לשלם את דמי השכירות החל מאמצע חודש פברואר 2021, משהנתבע 1 נתן לתובעת "גרייס" של שבועיים להתארגנות (בעמ' 17 ש. 16 לפרוטוקול).

...

לפיכך, אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת סך של 44,086 ש"ח בגין ראש נזק זה. ד.4.

לפיכך איני נעתר לדרישה זו. אשר לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, הרי שמדובר בסעד שהנו נתון להערכה בשיקול דעת בית המשפט במסגרתו יש להביא בחשבון את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת, באמצעות נציגה, בעליה היחיד ומנהלה, אשר נאלץ לעזוב, במפתיע ובהתראה קצרה, את המחסן בו תכנן לעבוד משך מספר רב של שנים, ובו השקיעה מממונו, וכיתת רגליו, בלחץ של זמן, בניסיון למצוא מקום שכירות חלופי, אליו נאלץ להעביר את עיקר פעילותו העסקית.

לפיכך, אני מעמיד את שיעור נזקי התובעת בראש נזק זה על סך של 5,000 ש"ח. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בהתאם לתחשיב זה, נדרשה התובעת לשלם לרמ"י דמי היתר בסך של 28,010,973 ₪ בתוספת מע"מ. 75% מסכום דמי ההיתר שולם ביום 29.8.12, ולגבי 25% מדמי ההיתר ניתנה על ידי התובעת לרמ"י ערבות בנקאית צמודה למדד בתוספת ריבית, אשר ניפרעה על ידי רמ"י ביום 25.8.14.

יש לבצע, איפוא, את חישוב הסכום שעל רמ"י להשיב לתובעת בגין דמי שימוש חורגים שנגבו ממנה (להלן: "סכום ההחזר"), כדלקמן: לסכום של 10,694,144 ₪ בתוספת מע"מ סכום דמי השמוש החורג נכון ליום 18/7/11 שהיה על התובעת לשלם לפי חוות דעת המומחה, יתוספו הפרישי הצמדה וריבית מיום 18.7.11 ועד 28.8.12, ודמי השמוש החורג המשוערכים נכון ליום 28.8.12 יסתכמו בסך של 11,009,005 ₪ בתוספת מע"מ. ביום 29.8.12 שילמה התובעת סך של 9,744,710 ₪ (75% מדמי השמוש החורג) בתוספת מע"מ. יתרה לתשלום – 1,264,295 ₪ בתוספת מע"מ. לסכום יתרה זו יש להוסיף הפרישי הצמדה וריבית עד 25.8.14, והסכום המשוערך מסתכם ב-1,325,413 בתוספת 18% מע"מ ובסה"כ 1,563,987 ₪.

...

סיכום אני מחייב את רמ"י לשלם לתובעת סכום של 3,570,008 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

לפיכך אני מחייב את רמ"י לשלם לתובעת 10% מסכומי האגרות (אגרת פתיחה והמחצית השנייה של האגרה) ששילמה התובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

באשר לשכר טרחת עורך דין, אני מחייב את רמ"י לשלם לתובעת סך כולל של 40,000 ₪.