בנגוד לטענת "איני מחזיק בנכס", שלגביה ניתנה רשות מפורשת בסעיף 3(ג) לחוק הערר להעלותה גם אם לא הוגשה השגה במועד, לא נקבעה הוראה דומה לגבי טענות הנוגעות לסיווג הנכס, גודלו או השמוש בו.
סופיות השומה - יש להחיל בעניינינו את עיקרון סופיות השומה, שלפיו ביחס לתשלומים מכוח דין קמה מניעות כלפי תובע שהשתהה פרק זמן ניכר בתביעת החזר התשלומים.
ב. טענות לגוף התביעה
הנתבעת טוענת, כי חייבה את התובעת כדין בארנונה: התובעת נרשמה בספרי הערייה כמחזיקה בנכס בשטח של 1,000 מ"ר על פי דיווחים של בעל הנכס, של התובעת עצמה כשוכרת הנכס וכן על פי חוזה השכירות הקובע, כי שטח הנכס הוא 1,000 מ"ר; עד למועד הגשת ההשגה, לא פנתה התובעת לעירייה בקשר לחיובי הארנונה שהושתו עליה בגין הנכס; הערייה השיתה את חיובי הארנונה על התובעת כדין ומקום שהיה צורך בכך, היא תיקנה את החיובים החל מתחילת שנת המס שבה הוגשה ההשגה.
סעיף 287 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע את האופן שבו על הערייה לאסוף את הנתונים לצורך קביעת הארנונה בגין הנכסים שבשטחה:
"287. לענין ארנונה רשאי מי שהוסמך לכך על ידי ראש העיריה –
...
אולם, למעלה מן הצורך סבורני, כי ביחס לשנת 2012 ולחלק מהחודשים בשנת 2013 חלה התיישנות, שכן עילת התביעה להשבה היא לתקופה של 7 שנים מיום הגשת התביעה, היינו, 12.8.2020 (ראו בעניין זה: ע"א (מח' ת"א) 3765/04 עיריית תל אביב נ' ראובן (23.1.2008)).
סוף דבר
לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
