פרט האישום הראשון ייחס לכל המשיבים עבירות שעניינן ייצור, הכנה והפקה של סמים מסוכנים, לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים") בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) + 7(ג) רישה לפקודת הסמים המסוכנים בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין; החזקת כלים, לפי סעיף 10 רישה לפקודת הסמים המסוכנים בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין.
לעומת גישה זו התפתחה בפסיקה גישה אחרת, המאבחנת בין הכנה, יצור והפקה של סמים מסוכנים במקרה הכללי, לבין גידול והפקה של סמים מסוג קנביס, ולכן נקראה גם "הגישה המאבחנת" שלפיה "בעבירות הנוגעות לייצור והפקה של סמים מסוג קנביס, הכלל הוא כי ניתן להעביר את הנאשם למעצר בפקוח אלקטרוני או למעצר בית חלף החלטה על מעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים, וזאת אף במקרים בהם מדובר בנאשם מבוגר שהוא המבצע העקרי של העבירה, ואף במקרים בהם נתפסו בחזקתו כמויות משמעותיות של שתילי קנביס וסם שהופק מהם, המעידות על פעילות בעלת גוון מסחרי מובהק. זאת, בייחוד כאשר יש היתרשמות חיובית של שירות המבחן מהנאשם ומחלופת המעצר שהוצעה..." (בש"פ 8640/20 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.12.2020)).
...
בהתייחסו לכך, לא שלל בית המשפט העליון את האפשרות שלפיה יש אחיזה ל"גישה האחידה" בקרב מרבית שופטי בית המשפט העליון אולם הוסיף כי "... בחיי המעשה השוני בין הגישות אינו רב כפי שניתן היה לחשוש. כללים וחריגים לכללים דומים בעיקרם לברירות מחדל – הכלל מתווה את נקודת הפתיחה של הניתוח, אך לא את תוצאתו, הנגזרת בעיקרה מעובדות המקרה ומנסיבותיו. תחת שתי הגישות – בית המשפט נדרש לבחון את נסיבות המקרה הנדון בהתאם לאותו מערך זהה של שיקולים שהותוו בפסיקה...", וכן כי "אמנם, לפי גישה אחת הכלל הוא שיש לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר (ככל שישנה חלופה הולמת), בעוד שלפי הגישה האחרת הכלל הוא שיש להורות על מעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח. אולם, בין כך ובין כך יש מקום לבחון את עילת המעצר בהינתן נסיבות המקרה הקונקרטי. על כן במקרים רבים יישום השיקולים המנויים לעיל יוביל לאותה מסקנה, ללא תלות בגישה הננקטת...". בשים לב לאמור, ובין אם שאלת המעצר הייתה נבחת לפי "הגישה האחידה" או נבחנת לפי "הגישה המאבחנת", הורה בית המשפט העליון על בחינת אפשרות המרת המעצר הממשי למעצר בפיקוח אלקטרוני.
מן הצד האחר, מצא בית המשפט העליון להורות על שחרור מי שהואשם בעבירה שעניינה החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, על כך שהחזיק 6 ק"ג של סם מסוכן מסוג קנאביס, גם ללא שנערך תסקיר מעצר, ובכך אימץ את החלטת בית המשפט השלום והתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שקיבלה את הערר על השחרור מהמעצר (בש"פ 3812/21 מוקלד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.6.2021)).
בית המשפט העליון התייחס להיעדרו של תסקיר מעצר טרם אישור השחרור מהמעצר וקבע בעניין זה את הדברים הבאים: " יוער, כי לא נעלם מעיניי כי בסופו של דבר לא נתבקש, וממילא לא הוגש, תסקיר מעצר בעניינו של המבקש. נכון הדבר, כי על דרך הכלל, ראוי שהחלטה בדבר שחרורו של נאשם לחלופת מעצר בעבירות כדוגמת זו בה עסקינן תתבסס על עמדה מקצועית של שירות מבחן. יחד עם זאת, כידוע, אין פירושו של דבר כי בית המשפט מנוע בנסיבות המתאימות לשקול ולשחרר נאשם לחלופת מעצר גם בהיעדר תסקיר בעניינו...".
החלטות נוספות אימצו את "הגישה המאבחנת" וקבעו כי גם במקרה בו יוחסו עבירות של גידול סמים מסוג קנאביס במשקל כולל של כמעט 200 ק"ג של הסם האמור, יש לבחון שחרור לחלופת מעצר לאחר הפנייה לשירות המבחן לקבלת תסקיר מעצר, אך זאת בהינתן גם עבר פלילי מכביד (בש"פ 2257/23 עטיה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.3.2023)).
