החזקה בלתי חוקית של סכין אי הרשעה

ההגנה, אשר היתנגדה לנטען על ידי המאשימה, ביקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן בעיניינו, ועתרה לבטל את הרשעת הנאשם ולהמנע מלהרשיעו; לתמיכה בעתירתה הפניתה לפסקי דין כדלהלן:   בע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל (22/2/01), מפי כב' הש' שטרסברג – כהן, נדון עניינם של המערער ואחר, שהורשעו על יסוד הודייתם, בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע והחזקת נשק, לאחר שחברו זה לזה על מנת לבצע שוד בקיוסקים בבאר שבע, הצטיידו ברימון, בסכינים, באלה ובכובעי גרב, הסתובבו בעיר העתיקה במטרה לחפש יעד לבצוע המתוכנן, ונעצרו כשהם עומדים בתחנה המרכזית.

בית המשפט נעתר לבקשתו החריגה של הנאשם שלא להרשיעו בדין, בהיתחשב בשרותו הצבאי המפואר, בחרטה שהביע על מעשיו, בכך שמדובר במי שהיה מורשה להחזיק כלי נשק, החזיק בנשק דרך קבע במהלך שרותו הצבאי, ונוכח הסיכוי הקלוש כי יחזור לבצע עבירה מסוג זה או בכלל, באין חולק כי אינו דמוית עבריינית.

בבחינת השיקולים הנוגעים לאנטרס הצבורי יש ליתן דגש לחומרת העבירה ונסיבותיה ולאפקט הצבורי של ההרשעה, לרבות הצורך בהרתעת היחיד והרבים; החזקה שלא כדין של נשק בכלל ותת מקלע מסוג קרלו ומחסנית בפרט היא עבירה חמורה, חותרת תחת אושיות הסדר הצבורי, ופוטנציאל הסיכון מביצועה רב. המנעות מהרשעה במקרה הנידון, עלולה להתפרש כהקלת ראש בעבירה שביצע הנאשם, ותפגע באנטרס הצבורי ובצורך לעקור מן השורש את התופעה הנרחבת של החזקת נשק לא חוקי, שהפכה למרבה הצער ל"מכת מדינה" של ממש.

...

לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג ויוצא דופן המצדיק סטייה מן הכלל של הרשעה בדין.

העונש המתאים לנאשם על אף כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים לחומרה ולקולה, אינני רואה למצות את הדין עם הנאשם.

סוף דבר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני רואה לגזור על הנאשם עונשים כדלהלן: 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה בין התאריכים 26/5/20 – 5/7/20.

על כן, יוחסה לו עבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

במכלול השיקולים, נגזרו על המבקש 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת החזקה שלא כדין; השמדת הסכין מושא העבירה; ותשלום קנס על סך 1,500 ש"ח. המבקש ערער על הכרעת דינו של בית משפט השלום ועל אי-ביטול הרשעתו.

על כן, ומאחר שהמבקש עוכב רק לאחר החיפוש על גופו, נטען כי החיפוש שנערך לו לא היה חוקי; שנית, נטען כי השוטרים היו מחויבים ליידע את המבקש בדבר זכויותיו לפני ששאלו אותו האם הוא נושא עליו דבר מה לא חוקי, לאחר החיפוש הראשוני; ומהו הטעם להחזקת הסכין, לאחר שהמבקש הוציאו מתחתוניו.

...

על כן "לא ברור איזו נפקות יש לפסילת אמרות החוץ שניתנו מטעמו, וטענה זו נדחית". בהסכמת הצדדים, הופנה המבקש לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר שיבחן הן את אפשרות ביטול הרשעתו הן את מידת העונש שיש לגזור עליו.

בדומה, אין בידי לקבל את פרשנות המבקש לפיה בית המשפט המחוזי קבע באופן עקרוני כי ניתן לוותר על זכות היידוע כדי להטיב עם חשוד.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 3.8.2020 לפנות בוקר, הגיע הנאשם לעמדת בידוק במעבר שופעט, כשבאמתחתו סכין מטבח שלהבה באורך כ-30 ס"מ, בה החזיק שלא כדין.

אשר למדיניות הענישה הנוהגת, עבירה של החזקת סכין תלויה בנסיבותיה ולכן גם מדיניות הענישה מגוונת: רע"פ 4200/12 אבו זניד נ' מ"י (מיום 27.6.2012) – במקרה זה הנאשם החזיק סכין, ונדונה עצם הרשעתו.

...

לפיכך העתירה נדחית.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 21 ימי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות בניכוי ימי מעצרו ע"פ חישוב שב"ס שיכריע, החל מיום 30.1.2023, אשר ירוצו בבית אבות עידן הזהב, וזאת על פי חוות דעת הממונה על עבודות השירות.

שירות המבחן הדגיש כי להתרשמותו הנאשם הוא לא אדם אלים ולא מחזיק בעמדות המאשרות מעבר על החוק.

מהמקובץ עולה כי בעניינינו מתקיימת קביעת כב' הש' דנינו ב-ענין אבו מדיעם לגבי קיומה של "מקבילית כוחות" בין שני התנאים שנקבעו ב-הילכת כתב,  "במובן זה שככל שמעשה העבירה... קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". גם ב-ענין קיזר קבע כב' הש' ברסלר-גונן כי ניתן להעזר ב"מקבילית הכוחות" וכי "ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקריטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי האיזון בין האנטרס הצבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת עבירות החזקת הסכין, האיומים וההיזק לרכוש במזיד - לבין אינטרס הנאשם, נוכח הנסיבות הייחודיות של הנאשם, תרומתו לחברה הן בשירות הצבאי והן בעבודתו באבטחה, החשש שהרשעה תיפגע בעבודתו, בהיתחשב בעברו הנקי, בשרותו הצבאי, בקיום אורח חיים תקין ויצרני, ומעל הכל - ההודאה והבעת החרטה על מעשיו - מצאתי שיש להורות על ביטול הרשעת הנאשם.

...

לצד זאת ניתן לטעמי להיעזר באמות המידה ואבני הבוחן שנקבעו בתיקון 113 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובכלל זה הערכים החברתיים, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה הנוהגת, כדי לקבוע אם מתקיים התנאי השני, קרי האם סוג העבירה, בנסיבות ביצועה, ושיקולי ענישה אחרים מאפשרים ביטול ההרשעה - ואפנה תחילה לבחינה זו. סוג העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי ענישה אחרים, לרבות הפסיקה הנוהגת מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות הם שמירה על הקניין, תחושת הביטחון ושלוות הנפש וכי מידת הפגיעה בערכים החברתיים לא מבוטלת.

הגם שמקובלת עלי טענת המאשימה, כי ההיזק לרכוש בוצע זמן לא רב לאחר שאיים על המתלונן וכי יש להתחשב לחומרה בכך שמדובר בעבירה מתוכננת, נסיבות האירוע הן לא מהחמורות, בהינתן שלא נגרמו נזקי גוף, כפי שאירע במקרים אחרים שנדונו בפסיקה.

  גם ב-ענין אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו, כי ניתן לבחון פגיעה בשיקום "בפריזמה מרוככת יותר" וכי די בקיומה של "הסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להתקבל לעבודה או לקבל רישיון "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי" כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בביטול הרשעה, וכלשונו - "עת משתכנע בית המשפט כי סוג העבירה אינו מחייב את הרשעת הנאשם, יש בכוחו לבחון את הפגיעה בשיקומו של הנאשם בפריזמה מרוככת יותר, במובן זה שגם אם לא מוכח נזק קונקרטי או אף מידת וודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי, אלא אך 'השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי'..., הרי העולה מהמקובץ יניב מסקנה כי בנסיבות מקרה נתון, על מאפייניו, יהא בכוחו של בית המשפט לשקול את ביטול ההרשעה".    סוף דבר עולה מן המקובץ כי עלה בידי ההגנה להראות שבעניינו של הנאשם שבפניי מתקיימים שני התנאים שנקבעו ב-הלכת כתב.

מהמקובץ עולה כי בענייננו מתקיימת קביעת כב' הש' דנינו ב-ענין אבו מדיעם לגבי קיומה של "מקבילית כוחות" בין שני התנאים שנקבעו ב-הלכת כתב,  "במובן זה שככל שמעשה העבירה... קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". גם ב-ענין קיזר קבע כב' הש' ברסלר-גונן כי ניתן להיעזר ב"מקבילית הכוחות" וכי "ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקרטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי האיזון בין האינטרס הציבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת עבירות החזקת הסכין, האיומים וההיזק לרכוש במזיד - לבין אינטרס הנאשם, נוכח הנסיבות הייחודיות של הנאשם, תרומתו לחברה הן בשירות הצבאי והן בעבודתו באבטחה, החשש שהרשעה תפגע בעבודתו, בהתחשב בעברו הנקי, בשירותו הצבאי, בקיום אורח חיים תקין ויצרני, ומעל הכל - ההודאה והבעת החרטה על מעשיו - מצאתי שיש להורות על ביטול הרשעת הנאשם.

אשר על כן אני קובעת כדלקמן:   אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, בהתאם לסעיף 192א ל-חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

כללי הנאשם הודה והורשע בכתב אישום מתוקן המייחס לו העבירות הבאות: נהיגה פוחזת ברכב לפי סעיף 338 (א)(1) לחוק העונשין התשל"ז 1977 (להלן: "החוק"), החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין ו-נהיגה ללא רישיון נהיגה – מעולם לא הוציא לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה.

...

בית משפט קמא גזר על המבקש 15 חודשי מאסר ו -36 חודשי פסילה, ערעורו נדחה.

ערעורו נדחה בבית המשפט העליון.

לאור כל האמור אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בנסיבות תיק זה נע בין 9 חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודת שירות ועד 24 חודשי מאסר בפועל ומפסילה של 12 חודשים ועד לפסילה בת 30 חודשים.