החובה לפרסם הגבלות על שימוש במקום

יש לתת את הדעת כי ההוראה בחוק הקובעת את חובת הפירסום בדבר שימוש חורג קבועה בסעיף 149 ונוגעת ל"תנאים מוקדמים למתן היתר לשימוש חורג", ואילו ההוראה הקובעת כי היתר לשימוש חורג (שכלל אינו נצרך בעניינינו) יינתן לתקופה מוגבלת קבועה בסעיף 148 לחוק התיכנון והבניה.

כך נאמר ברחל בתך הקטנה בהחלטת הועדה המקומית לאשר את השמוש במקום כבית אוכל כי "אין מדובר בשימוש חורג" ולא צוין בהחלטה דבר על הגבלת הזמן של השמוש החורג בנכס כבית אוכל (החלטה מיום 29.5.2013; נספח 4 לעתירה), כך גם ראו את מדיניות שוק הפשפשים בה נכתב כי אישור השמוש במסעדה יהיה "לאחר פירסום כנדרש בחוק לגבי שימוש חורג (פירסום בלבד ולא כשימוש חורג)" (סעיף 2 למדיניות שוק הפשפשים; נספח 6 לתשובת הערייה) שוב מילים מפורשות המתיישבות עם התב"ע. ולציין כי העותרים נימנעו מלהביא את הפירסום עצמו שעליו הם מנסים לבסס את מסקנתם כי האישור התיכנוני הוגבל בזמן.

...

אין ספק כי היות המעשה 'מעשה עשוי' תורם למסקנה כי אין לבטל את הרשיון ובכך לגרום לפגיעה משמעותית למשיבים 3, 4 שכאמור הסתמכו על הרשיון אותו קיבלו לאחר אישור כל הרשויות הרלוונטיות, וגם לבעל הנכס שכזכור כלל לא צורף לעתירה; ומעל הכל אין לכחד כי העובדה שהעותרים השתהו זמן ארוך בטרם הגשת העתירה ולאחר שהמעשה כבר היה עשוי פרק זמן לא מבוטל, הכל בידיעת העותרים שפשוט לא נתנו לכך משקל ממשי והתנהלו לפי זמנם ולפי בחירתם, כל אלה מטים באופן מובהק את הכף לטובת אי ביטול הרשיון, גם אם היה נופל פגם במעשה הרשות (וכאמור לא כך הוא).

ואולם, כפי שציינתי מדובר בדיון שהוא למעלה מן הצורך והגם שקבעתי כי דין העתירה להידחות עקב אי צירוף בעל דין רלוונטי שעלול להפגע ועקב שיהוי אזי אפילו הייתי קובעת שקיים פגם בהתנהלות הרשות, הרי ביישום הדוקטרינה של בטלות יחסית אני סבורה כי אין הפגם מצדיק את ביטול ההחלטה.

עוד אומר מעבר לצורך כי לעותרים, בעלי הזכויות במקרקעין, יש פוטנציאל לממש זכויות נטענות במסגרת עילות במשפט האזרחי, אך אינני נדרשת להביע דעתי בעניין זה. לסיכום ראיתי לסלק על הסף את העתירה מהטעמים שפורטו במסגרת פסק הדין - הן מחמת אי צירוף מר כהן שהינו משיב מהותי שעשוי להיפגע מקבלת העתירה והן מחמת השיהוי שחל בהגשת העתירה.

אשר למר פאלוך ובא כוחו, אלו הצהירו כי הגיעו להבנות עם מר רוזנברג ובא כוחו באשר לחלוקת הגמול ושכר הטירחה ביניהם וכי הסדר הפשרה ממצה גם לעניין זה. אישור הסדר הפשרה אני סבורה כי לאור החלטותיה של השופטת אלמגור בתביעת רוזנברג, הן החלטת האישור, הן אישור הסדר הפשרה בין מר רוזנברג לחברת דן במסגרת תביעת רוזנברג, אין מקום להרחיב בתנאים לאישור הסדר הפשרה, שפורטו באריכות בשתי החלטות אלו.

שכן כשמדובר במערכות ממוחשבות בסדר גודל כזה, לא ניתן להגיע למצב של "אפס תקלות". עוד נטען, כי משרד התחבורה הוא זה אשר קובע את המדיניות ביחס לתפעול ההסדרים הקבועים בצו הפיקוח, הוא זה אשר הכריז על השמוש בכרטיס, והוא זה אשר אישר למטרופולין לעשות שימוש במערכות שרכשה ופיתחה על מנת ליישם את הוראות הרפורמה.

ההבחנה בין פשרה להסתלקות היא חשובה לאור העובדה שהחוק, מגביל את הליך הפשרה, אך ליבראלי מאד כשמדובר בהסתלקות.

במקרה של הסתלקות, בנגוד לפשרה המהוה מעשה בי דין, אין חובת פירסום, אין חובה לפנות לקבלת עמדת היועמ"ש ואין חובת מינוי בודק.

...

בנסיבות המקרה שלפניי, ולאור אישור התובענה בעניין רוזנברג, באותן נסיבות, אני סבורה כי התובענה הראתה עילה ולו לכאורה.

בנסיבות אלו אני סבורה כי יש מקום להחיל את הכלל שאין מקום להסתלקויות מתוגמלות ולא את החריג, ומאשרת את ההסתלקות של מר פאלוך מהתובענה כנגד מטרופולין ללא תשלום גמול למבקש וללא תשלום שכ"ט לבא כוחו.

סוף דבר 31.

בתביעת רוזנברג: אני מאשרת את הסדר הפשרה בין מר רוזנברג, מר פאלוך וחברת דן, בשינויים שפורטו לעיל.

אני מאשרת את הסתלקות מר פאלוך מהתובענה נגד חברת מטרופולין ודוחה את תביעתו האישית כנגדה.

מכוח חובת תום הלב החלה במשפט הישראלי, נושה מובטח אינו רשאי להיתנגד למימוש תוך שהוא מעדיף את האנטרס הצר שלו על האנטרס של כל יתר הנושים [ר' רע"א 9025/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אלברט בן פורט, 13.10.04].

אינני מקבל את נימוקי בית המשפט קמא – אין שום מיגבלת זמן במכירת הנכס, על כונס הנכסים לפעול למקסום תמורת המכירה, גם אם המכירה תתארך במספר חודשים; באופן דומה, אין מיגבלות על שימוש במתווכים (בכפוף לאישור בית המשפט, אם המתווך גובה שכר מהמוכר) ובודאי שאין שום מיגבלות פירסום (במיוחד בתקופה הנוכחית שניתן לפרסם נכסים באתרים שונים, בחינם או בעלויות אפסיות); הנימוק השלישי אינו ברור, אך כאמור, על הכונס לפעול להשיא את מחיר המימוש לתועלת החייב והנושים.

לעניין שווי הסידור החלוף: כידוע, שווי הסידור החלוף נועד לאפשר לחייב ומשפחתו לשכור דירה מתאימה, במקום הדירה אשר ממומשת, למשך תקופה מסוימת.

...

אינני מקבל את נימוקי בית המשפט קמא – אין שום מגבלת זמן במכירת הנכס, על כונס הנכסים לפעול למקסום תמורת המכירה, גם אם המכירה תתארך במספר חודשים; באופן דומה, אין מגבלות על שימוש במתווכים (בכפוף לאישור בית המשפט, אם המתווך גובה שכר מהמוכר) ובוודאי שאין שום מגבלות פרסום (במיוחד בתקופה הנוכחית שניתן לפרסם נכסים באתרים שונים, בחינם או בעלויות אפסיות); הנימוק השלישי אינו ברור, אך כאמור, על הכונס לפעול להשיא את מחיר המימוש לתועלת החייב והנושים.

מבלי לפגוע בשמאי שהכין את השומה, אני סבור שעל מנת לוודא את שווי הנכס, היה על בית משפט קמא להורות לנאמנת לשכור שירותיו של שמאי מטעמה, על מנת להפיג כל חשש בקשר לאובייקטיביות השומה.

התוצאה הערעור מתקבל.

אלא שהאם, שאינה עומדת עם הקטינים על קיום זמני השהות ואינה רואה באב דמוית משמעותית עבורם שיש ליתן לו ולהורותו מקום בחייהם, משתמשת בסרוב של הקטינים ככלי להצדיק הפרת חובתה כהורה משמורן וגם, מעודדת בעקיפין את הקטינים להפר החלטות שיפוטיות.

ראו רמ"ש 55946-11-16 פלוני נ' פלונית, מיום 5.3.19 סעיף 693 לפסה"ד. בהמשך, סעיף ואילך, נאמר שם כי בארגז הכלים של בית המשפט, בין היתר, הטלת סנקציות מכוח סעיף 66 א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז 1967- , היינו, הגבלה על קבלת דרכון; עיכוב יציאה מן הארץ; הגבלה על שימוש בכרטיסי חיוב והגבלה על קבלת/החזקת/חידוש רישיון נהיגה.

לאור המועד הקבוע, המומחית תגיש עידכון עד ליום 1.2.21 מותר לפירסום בהשמטת פרטים מזהים, תקוני הגהה ועריכה.

...

אני דוחה את עמדת האם.

האם תפקיד סך של 2,500 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 15 יום, בהמשך אבחן מתן הוראות לגבי סכום זה. נוסף על כך, אני מורה כי החל מהיום בגין כל מפגש שלא יתקיים, אם לא יהיה לכך אישור בית המשפט מראש, תשלם האם לאב, בגין בזבוז זמנו והמתנתו, סך 500 ₪ וסך של 300 ₪ בגין כל שיחת טלפון שלא תתקיים אלא אם האב פגש את הקטין או הקטינה עימם לא שוחח באותו יום.

הבה נבין, כי נוהל הנשיאה ואף הפסיקה אשר ניתנה טרם פירסום נוהל הנשיאה, מסבירים כי עסוקם של בתי המשפט הוא בניתוק קשר, או באפשרות קרובה לוודאי בדבר נתוק קשר, אך לא בניכור הורי במובנו הפסיכולוגי.

כל אחד חפץ לקדם את מטרותיו, בלא כל מיגבלה על השמוש בכוח הדיוני.

בכלל, הרעיון "להלך אימים" על הגורם השפוטי או לנסות לעשות כן, אינו בשבחו של מי שנוהג כך. ככלל, מערכות המטפלות בשופט עצמו במקום בבעיה נועדו לספק מגננה לצדדים, כאשר למשל חוטא בית המשפט בשרירות, או נוהג שלא כפי הראוי וכפי המתחייב בכללי האתיקה.

אולי אומר ההפך וכבר אמרתי זאת, גם בית המשפט המחוזי – בימינו, נשים אינן "מכונות האכלה", הן אינן "מכונות כביסה", הן אינן כלי שרת ואינן כדי לכפות עליהן להיות "בייבי-סיטרים". לנשים הזכות לנהל קשרים חברתיים ולצאת לבילויים, כאשר מן הצד השני מוטלת על האבות החובה לטפל בילדיהם, בדיוק כפי האימהות, ולאמהות אין אפשרות לגזול מן האבות זכות זו. אין לי כל חפץ ורצון לעסוק בסרבנותו של האב בעבר להנשא לאם.

...

האפוטרופא לדין לקטינה לא כך המליצה לעת הזו, וסבורני אף אני כי מוקדם מדי לכך.

סבור אני כי בסופו של יום, לכשתתברר התנהגות כל אחד מיחידי ההורים, יכול גם יכול וזמני השהות ישתנו מן הקצה אל הקצה, ודי לחכימא.

אני מתיר פרסום החלטתי זו, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.