החובה להתיר יציאה לעבודה לעצור

התובע אישר כי יצא מסניף הפיצה בו עבד ישירות לרחוב הראשי לבצע פניית פרסה שמאלה.

בעדותו העיד הנתבע 2 נהג הרכב כי נסע בכביש ראשי ולפתע ראה את נהג האופנוע עוצר באמצע הכביש במטרה לבצע פניית פרסה.

תקנה 44 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 מטילה חובת זהירות החלה בבצוע פניית פרסה לרבות פניית פרסה שמאלה באופן אשר הנו מהוה סיכון.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות מטעם הנהגים והעדים מטעמם והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, עיינתי בתמונות המקום ובתמונות הנזק ושמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

לסיכום, התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו.

התביעה נדחית.

לאחר שהוגשה השגה מטעם המוכרים, הסכים שמאי מטעם רמ"י להגיע לביקור בנכס, והוא נוכח שאכן השטח שנמדד ע"י המודד מטעם הקונות אינו נכון והטעה אותו בהכנת חווה"ד לרמ"י. בעקבות הביקור, נערכה מדידה חדשה ע"י המוכרים, בגינה שולם למודדים סך של 2,950 ₪ (בנוסף לתשלום בסך של 1,638 ₪ ששולם למודד קודם, שהחל לבצע מדידה, אך הקונות עצרו את עבודת המדידה בטרם הסתימה והוא עזב את המקום ולא הסכים להשלים את המדידה.

אולם, טענה זו נדחית, שכן הטענה מתבססת על כך שלא היה למוכרים "האינפורמציה". אולם, סעיף 15 מחייב לגלות עובדות "אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". לנוכח חובתם של החוכרים, לגלות לבעל המקרקעין המידע הנוגע למצב הבניה במוחכר, היה על המוכרים, כחוכרים, לבדוק ולדעת המצב לאשורו ולכן הן על פי דין והן על פי הנסיבות, מרגע שלא גילו המידע המהותי לגבי אי ההתאמה, חטאו גם בהטעיית הקונות.

מכאן שבחוזה מכר, להבדיל מחוזים אחרים, ובמיוחד בחוזה מכר מקרקעין בסכומי עתק, ועוד יותר במיוחד כאשר מוכר מחויב על פי חוזה בינו לבין בעל המקרקעין להצהיר על מצב הבניה ביחס לדווח שנימסר לבעלים, המוכר אינו יוצא חובתו, כאשר מעביר מסמכים לצד השני.

...

בדעת רוב נקבע כי על פי לשונו ועל פי תכליתו של סעיף 16 לחוק המכר "מדובר בסעיף קוגנטי שאיננו מאפשר לזקוף 'אשם תורם' לחובת הרוכשים בגין הצהרותיהם בחוזה המכר כי בדקו את הנכס". המוכרים טענו בסעיף 19 לסיכומיהם כי פסק הדין אינו חל במקרה דנן מאחר ולא התקיימו במקרה זה יסודות סעיף 16 לחוק המכר, שכן המוכרים "לא ידעו על אי ההתאמה בממכר". אולם, טענה זו נדחית שכן בסעיף 16 לחוק המכר, המחוקק קובע במפורש שאין הוא חל רק במקרה של ידיעה בפועל, אלא גם במצב בו היה על המוכר לדעת.

אולם, גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית ע"י חיוב המוכרים לשלם לקונות הסך של 88,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד הגשת התובענה ועד מועד התשלום בפועל.

לטענת המבקש, מאז שנעצר ביום 18.5.15 חלפו כשלוש וחצי שנים וכי מאז שניתנה ההחלטה מיום 15.2.18 חלפו כעשרה חודשים והמדובר בפרק זמן המצדיק עיון חוזר והקלה בתנאי מעצרו משום חלוף הזמן ונוכח העידר הפרות מצידו ומצבן הרפואי של אישתו ואימו.

כמו כן טען כי משום הכירסום בתשתית הראייתית וחלוף הזמן הרי שמסוכנותו כורסמה אף היא ונגוזה, וכי העובדה כי הותרה יציאתו לעבודה בכל יום מחזקת מסקנה זו. המבקש הוסיף וטען כי חובת הלווי והפיקוח מקשה על בני משפחתו הקורסת תחת הנטל, וכי מדובר במיגבלה הקיימת עליו למעלה משנתיים ימים.

...

מאז שניתנה החלטתי מיום 15.2.18, ובמשך כעשרה חודשים, מצוי המבקש בתנאי מעצר בית, במסגרתן הותרה לו יציאה לעבודה במשך שישה ימים בכל שבוע לפרקי זמן ארוכים בכל יום.

אני סבור כי נוכח חומרתן של העבירות המיוחסות למבקש, הכוללות עבירות של ניסיון רצח ורצח, אף בשים לב למידת עוצמתה של התשתית הראייתית לאישום הרביעי, הרי שמתקיים הכרח להבטיח את תכליות המעצר.

בהתאם לכך, אני סבור כי אין בפרק הזמן שחלף מאז שהוקלו תנאי המעצר להפחית באופן ניכר מעוצמת עילות המעצר ולהצדיק הקלה מרחיקת לכת נוספת בדמות ביטול מעצר הבית וחובת הליווי והפיקוח.

הנאשם הצליח להניע את הרכב תוך כדי שימוש במפתחות לא תואמים שמצא ברכב, ונהג ברכב עד שנעצר במחסום סמוך לירושלים.

כעבור מספר חודשים התאפשר לו לצאת לעבודה בפקוח, ובמהלך חודש יולי 2018, הוקלו התנאים, והנאשם נותר במעצר בית לילי.

הנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום, ללא הסדר טיעון, והוסכם, בין היתר לנוכח החובה לעשות כן לנוכח גילו של הנאשם, כי יישלח לשירות המבחן להכנת תסקיר.

...

הודאתו אינה בגדר נטילת אחריות ממשית, וגם הימשכות ההליכים מלמדת שההודאה לא חסכה משאבים וזמן, ובסופו של דבר מצאנו עצמנו בחזרה במשבצת הראשונה.

שמעתי את דברי הסניגור, ואולם הנאשם הוכיח לאורך תקופה ארוכה, כי הוא אינו משתף פעולה עם הגורמים האמונים על הסיוע לו, ועל-כן למרבה הצער, אינני מקבל את תירוציו זאת הפעם בעניין בדיקות השתן האחרונות.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל לריצוי בניכוי מלא של ימי מעצרו בתיק זה ע"פ חישוב שב"ס שיכריע; 12 חודשי מאסר, שלא ירוצו אלא אם יעבור הנאשם כל עבירת רכוש כלפי רכב, למעט היזק במזיד לרכב, וזאת בתוך 3 שנים משחרורו; 4 חודשי מאסר שלא ירוצו אלא אם יעבור הנאשם כל עבירה של נהיגה בפסילה, או נהיגה ללא רישיון או נהיגה ללא ביטוח תקף בתוך 3 שנים משחרורו; קנס בסך 4,000 ₪, אשר יקוזז במלואו מההפקדה בתיק המעצר, או חודש מאסר תמורתו אם לא ישולם.

על רקע זה נקבע כי מעצר בפקוח אלקטרוני, לצד פקוח אנושי וערבויות כספיות גבוהות, כמו גם הגבלות נוספות, יוכלו לאזן כראוי בין רמת הסיכון הנשקפת מהעורר לבין החובה לשקול את התאמתה של חלופת מעצר.

מנגד, המדינה מסרה כי אם הנאשם חוזר בו מהסכמתו למעצר בפקוח אלקטרוני, יש לעצרו מאחורי סורג ובריח.

עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להתיר לעורר לצאת לעבודה ולעשות שימוש בטלפון חכם, "שכן טרם בשלה העת לשינויים נוספים בתנאים וביתר שאת משבוטל המעצר בפקוח אלקטרוני". הערר שבפני מכוון כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובו מבקש העורר להתיר לו לצאת לעבודה בפקוח, וכן להשתמש בטלפון חכם בפקוח.

...

מנגד, המדינה טענה כי דין הערר להידחות, בשים לב להדרגתיות המתחייבת בבחינת בקשות מסוג זה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה הגעתי לכלל דעה, ולא בלי התלבטות, כי דינו של הערר להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן.

לצד האמור לעיל, דינה של הבקשה להתיר שימוש בטלפון חכם – להידחות.

בהתחשב באופי המעשים המיוחסים לעורר, שבוצעו בחלקם הגדול באמצעות טלפון נייד בדרך של התכתבות ומסירת מידע בהודעות טקסט, לא מצאתי להיעתר לבקשתו זו בעת הנוכחית.

סוף דבר: הערר מתקבל באופן חלקי כמפורט בפסקה 17-16 לעיל.