החובה המוסרית של הבנק למניעת נזק

בפסיקה עניפה עמדו בתי המשפט על טיבה של אחריות בנק, כך למשל בע"א 6547/12 עמר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 13.4.2015), קבע כב' השופט י' עמית: "מערכת היחסים בין הלקוח ובין הבנק איננה כמערכת יחסים רגילה. מעמדם המיוחד של הבנקים נקבע והתעצב בפסיקת בתי המשפט, בין השאר, נוכח תפקידם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה, האמון שהציבור הרחב רוחש להם, תפיסתם כגופים 'מעין צבוריים' ובשל הידע והכישורים המקצועיים והטכניים המצויים בידיהם. אלו הופכים את הבנק למונע הנזק הזול ביותר, ועל כן נקבע כי על הבנק מוטלות 'חובות מיוחדות' (ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, פסקה 16 והאסמכתאות שם (29.6.2014) (להלן: עניין סולכור)...". ככלל, עסקה בנקאית הנה חוזה שבין הבנק ללקוחו, ובתור שכזה חלים עליו דיני החוזים הכלליים, וכן הדין המיוחד שבחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981.

ואילו במישור הנזיקי, על התובע בנק בעוולת הרשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), להוכיח קיומם של שלושת יסודות העוולה: חובת הזהירות של הבנק כלפי התובע, התרשלות של הבנק וגרימת נזק (א' ברק, שיקול דעת שפוטי (תשמ"ז), 452 ואילך).

במאזני "האשמה המוסרית" נוטה הכף בעיקר לחובת הבנק נוכח מקצועיותו הנדרשת וחובת הזהירות המצופה ממנו.

...

נטען כי התובעת הייתה מודעת לחשיבות של ההקפדה על נוסח הערבות, כפי שנדרשה על ידי הרש"ת במסגרת מסמכי המכרז, וניסתה להיאבק בפסילת הצעתה, באמצעות מכתבים ששיגרה לוועדת המכרזים של רש"ת. בסופו של דבר עתרה התובעת לפיצויים בסך של 815,518 ₪ בהתאם לחוות דעת מומחה, בתחום החשבונאות, שהוצגה מטעמה לבית המשפט.

סוף דבר לאור האמור ועל אף ששוכנעתי כי הבנק התרשל בהנפקת כתב הערבות אשר שימש את התובעת לצורך הגשת הצעתה למכרז, הרי שהתובעת התרשלה אף היא באופן שהטעתה את הבנק בקשר למועד תפוגת תוקף הערבות.

התובעת לא מצאה להניח מסקנה זו תחת שבט ביקורתן השיפוטית של הערכאות השונות.

אי לכך, אני דוחה את תביעת התובעת לחייב את הבנק בתשלום פיצויי קיום או כל פיצוי אחר.

על חובת הזהירות של הבנק באופן כללי נקבע בע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' צאבח מיום 11.4.94: "מערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה... מאחר שהפרט רוחש, במקרים רבים, אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין צבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן ... מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל"..

" מספר שנים לאחר מתן פסקי הדין הללו נקבע ברע"א 10815/07 גאולה עצמון נ' בנק דיסקונט לישראל מיום 13.5.08 בנסיבות דומות לענייננו: "בנסיבות המתאימות, אכן ייתכן שתקום חובה על בנק לוודא – אף שמדובר בחשבון משותף – כי פעולה מסוימת בחשבון נעשית על דעת כל השותפים לו. בעיני נראה כי חובה מסוג זה עשויה להתעורר – לא כדבר שבשגרה – אף בנסיבות שבהן אחד השותפים לחשבון נימנע מעיסוק שוטף בחשבון ומותיר זאת לשותפו; אפילו בנסיבות אלה, כאשר המדובר בפעולה בלתי-שיגרתית במיוחד, אפשר שהבנק יהא מחויב לקבל את אישורם של כלל השותפים. הדברים נאמרים בלא קביעת מסמרות, אך מתוך הנחה כי ככל שבלא קושי רב יכול הבנק לעמוד על חריגה, ובדיקה קלה מצידו תוודא את העובדות, יהא בכך משום מילוי נאות של חובותיו וגם דרך מוסרית נאותה." טוען ב"כ הנתבע כי ידיעתה של התובעת דבר פציעתו הקשה של הנתבע המונעת ממנו פעילות עסקית כלשהי וכן ידיעתה של התובעת דבר פירוק השותפות ורכישת חלקו של הנתבע על ידי אותמזגין, מטילה עליה את החובה לידע את הנתבע כי הפעילות העסקית של השותף אותמזגין בחשבון הבנק פסקה ומסגרת האשראי בוטלה.

...

עם זאת מסייג בית המשפט את קביעותיו הנ"ל: "חובת נאמנות זהירות זו של בנק כלפי לקוחו יש לסייגה היטב היטב שכן אילולא כן אין לדבר סוף, ברי כי אין זה מתפקידו של הבנק לשמש כשמרטף של לקוחו. חובת זהירות בלתי מוגבלת יהא בה להטיל נטל בלתי סביר על הבנק ולהביא לפגיעה חמורה בתפקודו. יתר על כן, אין לשכוח שמול חובת הזהירות של הבנק כלפי לקוחו ניצבת חובת הזהירות של לקוח כלפי הבנק ובכללה החובה הבסיסית לדאוג כי שותפו לחשבון לא יבצע פעולות אשר יש בהן לגרום לנזקים לבנק. בין חובות נוגדות אלו יש לאזן. על בעל החשבון יהיה איפוא להביא ראיות מדוע דווקא הבנק היה צריך לגלות לו על פעולותיו החורגות של שותפו תחת עירנותו שלו המתבקשת מעצם היותו בעלים בחשבון. " ראה גם דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נגד פרוסט קוסטמן ואח' מיום 9.9.93 שם נקבע: "בנק חב חובת זהירות ללקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו הינה לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין. אמצעי זהירות אלה משתנים על-פי הנסיבות. יחד עם זאת, ניסיון החיים מצדיק יצירתן של הכללות שונות. הכללות אלה הן ביטוי קונקרטי, ברמות הפשטה שונות, של השיקולים השונים שיש להתחשב בהם בקביעת רמת הזהירות. הן מתחשבות בהסתברותו של סיכון אפשרי, בהוצאות הנדרשות מהבנק ומלקוחו למניעת הסיכון, בחומרת הנזק (לבנק וללקוח), בערך החברתי של הפעילות הנעשית באמצעות הבנק וביכולתם של הבנק ושל הלקוח למניעת הסיכון או "לפיזורו"..

סוף דבר הוא כי הנני לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 24,521 ₪ בצירוף ריבית בנקאית כמפורט בסעיף 9.2 בכתב התביעה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

אלו הופכים את הבנק למונע הנזק הזול ביותר, ועל כן נקבע כי על הבנק מוטלות "חובות מיוחדות" (ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 והאסמכתאות שם (29.6.2014) (להלן: עניין סולכור).

גם אם מבחינת הבנק מגן הוא בהקפדה על נהלים על עצמו, בכך שמקטין סכוייו לשאת באחריות לטעויות, נוכח חובת האמון של הבנק ללקוחו אמור להיות לו אינטרס משותף עם הלקוח במניעת טעויות.

בחינת היתנהגות התובע לפי מבחן האדם הסביר והאשמה המוסרית בין היתנהלותו להיתנהגות פקידי הבנק מובילה למסקנה כי יש להטיל את מלוא האחריות לפתחו של התובע.

...

לאור מסקנתי בשאלת האחריות והאשם התורם, דין התביעה להדחות.

סוף דבר התובע לא הוכיח כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפיו.

אשר על כן, התביעה נדחית.

מנגד, ההלכה הכירה בחובות הדדיות של הלקוח כלפי הבנק, הן במישור החוזי והן הנזיקי המאפשרות חלוקת הנזק בין הצדדים בהתאם לאשמה המוסרית של כל צד לחוזה.

למרות שניתן לקבל את עמדת כב' השופט ח' כהן בע"א 550/66 הנ"ל כי חובה מוסרית למנוע נזק מרעיך אינה מהוה עילה לתבוע נזקים, במקרה הנידון מחדלו של התובע גרם נזק לעצמו ולכן ניתן להטיל עליו אחריו גם במסגרת חובת הקטנת הנזק.

...

בע"א 6916/04 הנ"ל, פיסקה 40, אישר בית המשפט העליון את קביעתו הבאה של בית הדין לחוזים אחידים בנוגע להיקף תנייה המחייבת לקוח לעיין בחשבונות הבנק הנשלחים אליו: "…נכון הדבר, שקיומה של חובת גילוי הנו תנאי הכרחי להקמת מניעות במקום שזו מושתתת על שתיקה. מאידך, אנו סבורים, שלאור המעבר הנזכר בפסיקה מדוקטרינת המניעות לעקרון של חלוקת האשם, אין במתן גושפנקה חוזית לחובת העיון (של הלקוחות – י"א) בחשבונות הבנק ודיווח על משיכות בלתי מורשות, כדי להקים, ככלל, השתק החוסם את תביעתו של הלקוח נגד הבנק. ככל שתוחל דוקטרינה זו גם כיום (וכאמור, ספק בעיננו אם הדבר ייעשה), הדעת נותנת שהדבר ייעשה בנסיבות חריגות של התרשלות חמורה ביותר מצד הלקוח, כפי שנעשה בפסיקה בעבר, גם בלא להתבסס על תנאי המקים חובה כזאת מכוח החוזה." לפיכך, לא מצאתי בסיס לטענת המניעות שהעלה הנתבע.

בהעדר אפשרות לקבוע את שווי הזכיה, אני מורה כי יש לחשב את השווי בהתאם למחירון הרכב ב"לוי יצחק", על משתניו המסויימים, נכון למועד פסק הדין.

סוף דבר עד למסירת ההודעה לבנק נמשכו 100,100 ₪.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע 94,090 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

מכל מקום לשיטת הבנק, בהתאם להוראות המפקח על הבנקים שניתנו מכוחו של צו איסור הלבנת הון (חובות זהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טירור תשס"א-2001) (להלן: "הוראות המפקח על הבנקים", "צו איסור הלבנת הון" בהתאמה) מחובתו היה לעשות כן. לטענת התובע מדובר במסמכים שהומצאו לבקשת הבנק בעבר ואבדו לו לנתבע.

גם אילו הוכחה זכותו של הבנק לפעול כפי שפעל, הרי שהיה על הבנק להוכיח דבר מסירת ההודעה לתובע בדבר ביצוע העברת הכספים ובדבר נקיטת אמצעי זהירות למניעת חילולם של שיקים שנמסרו לפרעון תחת הסתמכות על כספים המצויים בחשבון.

לטענת התובע הסבה לו היתנהלות הבנק נזק של פגיעה בשמו הטוב מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (לעיל ולהלן: "חוק איסור לשון הרע"), כמו גם נזק של מניעת רווח בגין הפרת הסכם עם ספקים ופגיעה במוניטין.

אציין כי לא נוכחתי בדבר תחולתה של אי איזו מן ההגנות המנויות בחוק לטובת הבנק במקרה זה. בפרט לא הוכחה תחולת ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, אשר על פיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום"; התובעת לא הוכיחה כי מחובתה היה לפעול כפי שפעלה ביחס לבצוע העברת הכספים מכוחה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית.

...

לסיכום לאור האמור לעיל נחה דעתי כי דין תביעתם של התובעים 1,3 להתקבל בחלקה.

דין תביעת התובעת 2 להידחות.

הנתבע ישלם לתובעים 1,3 יחד ולחוד סך של 10,000 ₪.