החוב בבסיס המשכון אינו נכון

עיון בדו"ח גם בהיעדר חקירת החוקרים מותיר תחושה של מוטיבציה רבה מצד החוקרים לכתוב כל דבר שיקעקע את מהימנות התובע והנתבע 1 באופן שלעיתים תלוש מהאמור בו. כך למשל שעה התובע והנתבע 1 משתפים פעולה ונחקרים עדין מוצאים לנכון החוקרים לכתוב, כי הם התחמקו ממענה והגיבו באופן מסויג .באופן דומה ניתן למצוא מסקנה נחרצת בדו"ח לפיה הנחקרים לא שלטו בפרטי הנסיבות (עמ' 9 סיפא לדו"ח) ומקריאת מכלול הנתונים לא ברור על בסיס מה נסמכת מסקנה זו. בדוחות החקירה ניכר שהן התובע והן הנתבע 1 מסרו פרטים ביחס להתרחשות התאונה.

ממכלול הראיות התרשמתי שלא היתקיים אף לא אחד משלושת התנאים המצטברים שבסעיף 25 לחוק ( מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (ראו: רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, (מיום 19.5.98)).

הראציונאל שבבסיס המישכון הנו מתן בידי נותן האשראי זכות להפרע מהנכס המשמש כבטוחה, ככל שלא יקוים חיוב הממשכן כלפיו.

הזכות להפרע מהנכס הממושכן הנה כדי יתרת חובו.

...

דיון והכרעה בפתח הדיון אני מוצאת לנכון לציין, כי עסקינן בתיק שבסופו של דבר גרעינו, במישור האחריות, פשוט להכרעה, שכן מרבית הראיות שבו קשורות בטבורן לנושא של מהימנות, וזאת מעבר לשאלה הבסיסית של עמידה בנטל הוכחת הטענות המוטל על כל אחד מן הצדדים ובחינת הטענות המשפטיות.

במקרה שבפניי לא הוצגה כל אסמכתא באשר לטיבו של המשכון ולכן אני קובעת שאין בשעבוד כדי לפגוע בזכותו של התובע לקבל פיצוי ולפיכך הפיצוי שיפסק ישולם לתובע.

אכן צודקים הנתבעים והצד השלישי, כי מדובר בסכומים מופרזים נעדרי כל אחיזה שכן יש להזכיר, כי מדובר בכלי מכני הנדסי כבד המשמש לצורכי עבודה באתר בנייה ולכן לא ברור מדוע נתבע סכום של הוצאות נסיעה ומוניות שעה שממכלול הראיות הוברר בכלי שנותר באתר העבודה עם סיום יום העבודה.

עוד אוסיף שלא נראה לי הוגן לשלול מהתובע פיצוי שלפיו הוכח כי רכבו ניזוק, בעת שיש בידיו חוות דעת שמאי המעריכה את נזקיו, כאשר אין נתון הסותר הערכה זו. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 39,479 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, בצירוף אגרת משפט כפי ששולמה ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

עסקינן בתובענה אשר ניפתחה באמצעות הליך משפטי לא נכון, לאחר שזו היתיישנה, בהיעדר סמכות מקומית לבימ"ש עכו לידון בתובענה (לאור תניית שיפוט בשטר החוב נשוא תיק ההוצל"פ), תוך הכפשת שמה של המשיבה שלא בצדק, והצגת גרסה שקרית מצד המבקש, וכל זאת מתוך מטרה אחת – ניסיון סרק לחמוק מתשלום החוב נשוא תיק ההוצל"פ. הערה לעניין הטענות המקדמיות במהלך הדיון בתיק עתר ב"כ המשיבה להכריע בטענותיה המקדמיות לעניין היתיישנות ולעניין חוסר סמכות מקומית.

יחד עם זאת, המבקש עותר בתביעתו להצהיר כי אין למשיבה (אשר אין חולק כי לא הייתה צד להסכם ההלוואה או לשטר החוב שבבסיס תיק ההוצל"פ שניפתח נגדו) כל זכות כספית או אחרת לידרוש ממנו כספים כנושה בתיק ההוצל"פ וכי זכות כזו הנה בטלה ומבוטלת.

כמו כן, התחייבה החברה המשעבדת לא למשכן, למכור או להמחות או להעביר את הרכוש הממושכן ללא הסכמת הבנק מראש ובכתב (ניתן לראות מעיון בפלט מידע חב' הממחה כי גם נכון לשנת 2015 עדיין מופיע השיעבוד הנ"ל לטובת בנק לאומי לישראל).

...

סיכומו של דבר, על אף שנדחו טענות המבקש בכל הקשור לתוקפו של הסכם ההלוואה ו/או תוקף כתב הערבות עליו חתם להבטחת סילוק חוב המשיב לטל יסמין, לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי רכשה את זכויות קו אשראי בתיקי ההוצל"פ השונים (ובכללן תיק ההוצל"פ נשוא התביעה) מכוח הסכם המחאת זכות מחודש 12/04, לרבות טענתה כי הסבת שם הזוכה בתיק ההוצל"פ על שמה נעשה כדין.

סוף דבר מכל האמור לעיל ניתן בזה סעד הצהרתי כדלקמן: כל סכום ששולם על ידי המבקש לזכות תיק ההוצל"פ נשוא הדיון החל מהיום שבו נמחק שמה של טל יסמין כזוכה בתיק ההוצל"פ נשוא התביעה - אינו מגיע למשיבה.

המשיבה תשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ תוך 30 יום, מיום קבלת פסק דין זה. ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

המישכון לא נעשה באופן רגיל על בסיס הפעילות השוטפת בין הצדדים והחייב גם לא קיבל דבר בתמורה לשידרוג מעמד חובות העבר של המערערים כנשייה מובטחת, כאשר הדבר נעשה רק על מנת לקדם את מעמד המערערים על פני יתר הנושים.

כמו כן, משהמערערים ידעו על מצבו הכספי הרעוע של החייב כבר בשנת 2009 נוכח מערכת היחסים העסקית והחברית ביניהם, ודאי כי נכון הדבר גם לגבי שנת 2011.

...

יוצא אפוא כי החוב מכוח הסכם ההלוואה כלל לא שודרג לכדי חוב מובטח, וממילא אין כל צורך להידרש בעניין זה לסעיף 96 לפקודה.

המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי נתמכת בין היתר בעדותו של החייב כי קשייו הכספיים החלו עוד בשנת 2006, והתעצמו בשנת 2007; בכך שהמערער סיפק לחייב שירותי ראיית חשבון באותה תקופה ודי בכך כדי להביא למסקנה כי הוא ידע על מצבו הכספי של החייב; ובמערכת היחסים החברית שהתנהלה בין השניים.

יתר על כן, בהיות המערער גם רואה חשבון של החייב, נראה כי אף בנקל הוא יכול היה להוכיח ולבסס מסקנה בדבר מצבו הפיננסי של החייב באותה תקופה, כמו גם את אי-ידיעתו של המערער את מצבו הכלכלי של החייב לאשורו.

בתובענה מתבקש, בין היתר, כי בפסק הדין יוצהר שתיק הוצאה לפועל המתנהל בעיניין החברה ניפתח בשגגה או בהטעיה וכן כי כל סכום החוב בו איננו נכון.

התביעה הראשונה, עניינה בקשת סעד הצהרתי בדבר ביטול הליכי ההוצאה לפועל ונטען בה כי שטר החוב על בסיסו ניפתח תיק ההוצאה לפועל איננו יכול להוות אסמכתא לפתיחת התיק; לחילופין נטען כי שטר המישכון הוא בעל תוקף מחייב רק בקשר להלוואה הראשונה (בסך 450,000 דולר ארה"ב).

בתובענה מושא בקשה זו, התבקש סעד שיצהיר כי תיק ההוצאה לפועל ניפתח בשגגה או הטעה כאשר שטר המישכון לא הבטיח את מלוא סכום החוב הנתבע; כי שטר המישכון ניתן להבטחת ההלוואה הראשונה בלבד וכי יש לעדכן את סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם.

...

לפיכך, השילוב של ההגדרה הרחבה כל כך של המונח 'הסכומים המובטחים', של הדגש החוזר ונשנה על סכומים 'מגיעים ושיגיעו', ושל ההבהרה כי החובות המובטחים הם ללא הגבלה בסכום, מוביל לכאורה למסקנה כי המשכון עשוי להבטיח גם הלוואה נוספת אשר עתידה להינתן על ידי הבנק לחברה, אפילו בקשר לרכישת נכס מקרקעין אחר.

לסיכום הפרק בהחלטה לעיכוב הליכים העוסק בסיכויי התביעה קבעתי: "מכל המקובץ, עולה לכאורה כי סיכויי החברה לשכנע את בית המשפט כי אין מקום למימוש הנכס באשדוד בגין חובות הנובעים מההלוואה השנייה וההלוואה השלישית אינם רבים, והדברים נאמרים בזהירות המתבקשת בשלב זה של ההליך הנוכחי... ". (סעיף 37 להחלטתי בבקשה לעיכוב הביצוע).

סוף דבר אשר על כן, יש לקבל את הבקשה ולדחות את התובענה על הסף.

תשובתו, "לא. זה לא נכון כי הרעיון היה שיחזירו את הכסף מה שיותר מהר לבנק...". הוא נישאל ברמה החשבונאית אם יש חוב לשני גורמים, האחד המחויב בריבית של 6.3% לשנה והשני ב־40% לשנה, האם נכון שבהיבט זה הקדמת התשלומים לגפני היטיבה עם התובע, תשובתו "זה חשבון, אוקי... כן. ברמה החשבונאית אתה צודק" (עמוד 39, שורות 2–16) (ר' גם תשובתו בעמוד 40, שורות 8–15).

יתרה מזו, רום מציין כי בחוזה שנחתם בין אבולניק לבין גפני ביום 3.11.04 הצהיר התובע ברחל בתך הקטנה כי נכון למועד חתימת ההסכם נותר לו חוב כלפי הזוכה (גפני) ולא רק זאת אלא שעל פי אותו הסכם הוא הודה כי סכום החוב עולה על ערך המקרקעין הממושכנים (ר' בהרחבה סעיפים 12–19).

לדברי התובע הוא מעולם לא נתן הסכמה למכירת שטרי המשכנתה על ידי הבנק לגפני או בכלל ולא ידע על כך. הוא הפנה לסעיפים 7 ו־8 לחוק ההתיישנות, לדבריו הוא עשה כל אשר לאל ידו במשך שנים רבות לקבל מידע ומסמכים מעו"ד רום ולאחר שזכה בהמרצת הפתיחה התברר לו שלא נותר לו כל חוב לגפני וכי מכירת שלושת המגרשים מושא התביעה על ידי גפני בהוצל"פ נעשתה לא על בסיס חוב שלכאורה נותר התובע חייב לו, כי אם "על בסיס הסכום ששילם לכאורה גפני לבנק והנקוב בשטר העברת המשכנתה" (שם, סעיף 44) (שם בהרחבה, סעיפים 34–47; ראו גם סעיפים 28–37 לכתב התשובה לכתב הגנת הנתבע 2 וסעיפים 28–39 לכתב התשובה לכתב הגנת הנתבע 1).

...

נוכח כל המובא לעיל באתי לכלל מסקנה כי אבולניק מחייבות אותו, פועלות לחובתו ומונעות ממנו, מלהתכחש לאמור במסגרתן (ר' קדמי לעיל, עמודים 1396-1381) (ר' גם ת"א (ת"א) 13518-03-15 אפל נ' צ'רני ואח' (פורסם בנבו, 15.12.19), פסקה 140).

סוף דבר בהינתן כל האמור בפסק הדין, מצאתי להורות על דחיית התובענה.

התובע ישלם לנתבע 2 (גפני) בגין שכר טרחת עורך דין סך כולל של 80,000 ₪, ולנתבע 3 (רום) בגין שכר טרחת עורך דין סך כולל של 125,000 ₪.