הזמנת בעלי רשיונות לבירור לבחינה ולבדיקה

התקנות מסדירות, בין-השאר, את חובתן של הרשויות המקומיות לבצע התאמות נגישות בתחנות האוטובוס שבתחום שיפוטן, בהתאם לתכנית הנגשה הדרגתית – הנפרשת על-פני עשר שנים; כאשר האחריות להכנתה הוטלה על המפקח על התעבורה, בעלי רישיונות הקוים והרשויות המקומיות, זאת בהתייעצות עם נציבות שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

ד"ר רמות הוזמן ביום 17.4.16 לנציבות לשיחת בירור, משמצאה הנציבות כי "בחינת היתנהלותו" בעיניין תחנות האוטובוס בירושלים מגלה "כשל משמעותי בתיפקוד", נוכח העובדה שהעניק אישורים לתחנות אוטובוס שאינן נגישות (נספח 15 לסיכומים).

במסמך "סיכום ישיבת הבירור" (נספח 16) צוין, בין-השאר, כי הוצגו מימצאי הפיקוח של הנציבות שהצביעו על ליקויים בחלק מהתחנות שאותן אישר ד"ר רמות; כי ד"ר רמות הודה שאישר תחנות כמונגשות למרות שמעברי החציה הסמוכים לא היו נגישים; וכי בעקבות זאת התחייב "לבדוק תחנה תחנה לעניין מעברי החציה". בעדותו לא חלק ד"ר רמות על כך שסיכום ישיבת הבירור משקף את השיח בנושאים האמורים, אך ציין כי חלק מהשיח גם היה אודות אי-בהירות בעיניין תחנות ממוגנות – נושא שאינו קשור להנגשת הצמתים הקרובים לתחנה.

...

הסעד סעיף 20(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מורה: "מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות העניין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה, ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין". סבורני, כי יש לנקוט דרך זו במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בסעד בגין נזק לא ממוני של פגיעה באוטונומיה של הפרט, ושעה שלא ברורה היקפה של הקבוצה וזהות חבריה.

לכך יש להוסיף את השיקולים הנוגעים לסיכון שאותו נטלה התובעת בהגשת בקשות האישור והתובענות, ככל שאלו היו נדחות; בפרט כאשר התעוררו בהן גם מחלוקות משפטיות, כמו בעניין חובת הנמכת המדרכות בצמתים הסמוכים לתחנות, אשר במועד הגשת הבקשות לאישור טרם הוכרעו על-ידי בתי-המשפט.

בהתחשב בחשיבותן הציבורית של שתי התובענות, במכלול הטעמים והשיקולים שפורטו לעיל, וכן בשיעורי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו בהסדרי הפשרה בשורה של התובענות הייצוגיות הדומות, כאשר בענייננו נדרשה שמיעת ראיות והכרעה הן בשלב הבקשה לאישור והן בשתי תובענות לגופן – תשלם העייריה לתובעת הייצוגית גמול בסך 50,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 350,000 ₪ הכולל את המע"מ. סוף דבר על-יסוד האמור לעיל, שתי התובענות הייצוגיות מתקבלות.

לטענתו, משטרת ישראל התרשלה בכך שלא זימנה את אחיו, בעל רישיון לשימוש והחזקה בקנביס רפואי, אשר לטענתו הסמים שנתפסו – שייכים לו, ואשר צו החיפוש הוצא על שמו, וזאת על אף שבמהלך החיפוש הוצג לשוטרים הרישיון האמור.

היא עילת-מסגרת "ועשויה היא לפרוש עצמה על-פני מרחבים-עד-אופק...". [ראו: ע"פ 5097/10 בוגנים נגד מדינת ישראל (15/01/13) (להלן: "פס"ד בוגנים")] העדר יסוד לאשמה בפס"ד בוגנים נקבע כי: "המבחן הנידרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום ... הקריטריון המנחה כאן הוא "סיכוי סביר להרשעה" .

" בפס"ד אברג'ל הובהר כי "לעיתים עלול שיקול הדעת הראשוני של התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. כמו כן, במקרים נוספים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט המשנות את התמונה הראייתית שהייתה ידועה בפתיחת ההליך. ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. ואולם, בכל המקרים האמורים לא יהיה בזיכוי הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין מלכתחילה הייתה בלתי סבירה, בהנתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות". במקרה המונח לפניי, על אף התקלות בשרשרת הסם, כמפורט בהכרעת הדין, אי הגשת הסמים או התמונות אליהן היתייחס הנאשם בחקירתו, והעובדה כי החיפוש בביתו של הנאשם נעשה ללא נוכחות עדים ובנגוד להוראות המחוקק – לא ניתן לקבוע כי תובע סביר וזהיר היה צריך להגיע למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום.

...

באי כוח המשיבה טענו כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מאחר ומקרה זה איננו נכנס בגדר סעיף 80(א) לחוק, אשר פיצוי לפיו שמור למקרים מיוחדים בהם לא היה יסוד להאשמה או בשל "נסיבות מיוחדות". כמו כן, טענו כי במסגרת סעיף זה ניתן לפצות רק בגין הוצאות משפט וימי מעצר או מאסר, ולא בגין יתר הרכיבים להם עתר המבקש, וכן הפנו לכך שסעיפים 9(א) ו9(ב) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות") קובעות הגבלה על גובה הפיצוי, ודרישת המבקש לעניין זה גבוהה מהסכום המקסימלי הקבוע.

היא עילת-מסגרת "ועשויה היא לפרוש עצמה על-פני מרחבים-עד-אופק...". [ראו: ע"פ 5097/10 בוגנים נגד מדינת ישראל (15/01/13) (להלן: "פס"ד בוגנים")] היעדר יסוד לאשמה בפס"ד בוגנים נקבע כי: "המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום ... הקריטריון המנחה כאן הוא "סיכוי סביר להרשעה" .

" בפס"ד אברג'ל הובהר כי "לעיתים עלול שיקול הדעת הראשוני של התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. כמו כן, במקרים נוספים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט המשנות את התמונה הראייתית שהייתה ידועה בפתיחת ההליך. ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. ואולם, בכל המקרים האמורים לא יהיה בזיכוי הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין מלכתחילה הייתה בלתי סבירה, בהינתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות". במקרה המונח לפניי, על אף התקלות בשרשרת הסם, כמפורט בהכרעת הדין, אי הגשת הסמים או התמונות אליהן התייחס הנאשם בחקירתו, והעובדה כי החיפוש בביתו של הנאשם נעשה ללא נוכחות עדים ובניגוד להוראות המחוקק – לא ניתן לקבוע כי תובע סביר וזהיר היה צריך להגיע למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום.

לאור המפורט, בשים לב לקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה אני קובעת כי אין מקום לקבל עתירת הנאשם בהתבסס על העילה הראשונה המופיעה בסעיף 80 לחוק.

" במקרה המונח לפניי, על אף התקלות בניהול הליך החיפוש, הרישום, החקירה והבאת הראיות, אותן פרטתי לעיל, לא שוכנעתי כי קיימות נסיבות המצדיקות פסיקת פיצויים לטובת הנאשם.

בנגוד למערכת חשמל או גז, הרי שלא נידרשת ממנו הזמנת בעל רישיון מוסמך כדי להרכיב את הברז.

יושם אל לב, כי הצעת חוק דיני ממונות קובעת בסעיף 408 תחת הכלל "הדבר מעיד על עצמו", כדלקמן: "נגרם נזק על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ולא התבררו דיין נסיבות המקרה, ואולם נראה כי הנסיבות הכלליות של המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנזק נגרם על ידי הנכס בשל סיכון שיצר הנתבע בהתרשלותו, מאשר עם המסקנה כי לא התרשל, על הנתבע הראיה כי לא גרם לנזק בהתרשלותו". ואולם, המחוקק עדיין דורש את תנאי אי הידיעה בנוסח החוק דהיום.

ודוק; תו המסומן על המוצר המהווה אישור מטעם היצרן לכך שאותו מוצר מתאים דרישות התקנים הישראליים החלים עליו והיצרן ראשי למסן את המוצר בתו תקן רק אם קיבל היתר לכך ממכון התקנים לאחר המכון השתכנע שהמוצר מתאים לדרישות התקנים וכי קיימים בידי היצרן אמצעי ייצור מתאימים, מיתקני בחינה ושיטות בקרה נאותים המאפשרים לו להבטיח את שמירת איכות המוצר בערביות ולאורך זמן ומכון התקנים מקיים בקרה שוטפת על מערכת האיכות של היצרן, תהליכי הייצור ומבצע בדיקות על המוצר הסופי על מנת לוודא שנשמרת התאמתו לתקן.

...

על כן, בנסיבות אלו שלא הוכח במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי הצינור פגום והוא הוא אשר יצר את הנזק על היקפו הנטען, אין מנוס מדחיית התביעה.

לכך יש להוסיף, כי גם מקום בו כפות המאזניים מעויינות (50%-50%), התביעה הייתה נדחית כאמור עת איני סבורה כי נטל השכנוע הוא על הנתבעת במקרה דנן, כפי שנומק, כך שלו כפות המאזניים היו מעויינות התביעה הייתה מתקבלת.

בנסיבות העניין, התובע ישלם לנתבעת את ההוצאות הריאליות בגין עלות השתתפותו בחוות דעת המומחה בסך של 3276 ₪.

  ראיות לכאורה כאמור עליל, לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ולאחר שעיינתי בתיק המישטרה אני קובעת כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה ואף למעלה מזה, להוכחת המיוחס למשיב, ביניהן – דו"ח הזמנה לדין, טופס הודעה לנאשם, דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות, מיזכר, כשלוןן חלקי במבחני הבצוע, פלטי בדיקת ה"ינשוף" ואף דברי המשיב עצמו, שהודה בשתיית כוסית וודקה עובר לנהיגה.

בע"ח 26972-12-10 חימי נ' מדינת ישראל, נאמר: "כאמור, הטעם העומד ביסוד הפסילה המנהלית הוא כפול: בראש ובראשונה, העברת מסר הרתעתי לציבור והשנייה, טפול מיידי במסוכנות של הנהג אשר חטא בבצוע העבירה". בע"ח 17389-05-14 פירו נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט מודריק: כי "נהג הנוטל הגה לידיו, לאחר ששתה אלכוהול בכמות העולה על המידה המינימאלית המותרת, מסכן בזדון ובעיניים פקוחות את הבריות. כאשר מתברר שיש ראיות לכאורה כנגד נהג כזה, אין זה ראוי להניח בידו לשוב ולנהוג, כל עוד משפטו מיתקיים". המחוקק הביע דעתו לגבי המסוכנות הנשקפת מעבירה של נהיגה בשיכרות, בעונש החובה שקבע בצידה.

באשר למשך הפסילה, הרי שסעיף 50 (ב) לפקודת התעבורה, מורה:" עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רישיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל – בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". לא תתכן מחלוקת כי לבית המשפט סמכות, אם מצא לנכון לעשות כן, להורות על פסילה לתקופה ארוכה יותר מ- 6חודשים ובנסיבות המקרה שבפני, נוכח הישנות העבירה, אני סבורה כי יש לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו של המשיב, על ידי פסילה לתקופה ממושכת, גם בשלב זה.   מכל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת פסילתו המנהלית של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעיניינו וקוצבת את משך הפסילה לתקופה של 12 חודשים ממועד תחילת הפסילה המנהלית.

...

  ראיות לכאורה כאמור עליל, לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ולאחר שעיינתי בתיק המשטרה אני קובעת כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה ואף למעלה מזה, להוכחת המיוחס למשיב, ביניהן – דו"ח הזמנה לדין, טופס הודעה לנאשם, דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, מזכר, כשלוןן חלקי במבחני הביצוע, פלטי בדיקת ה"ינשוף" ואף דברי המשיב עצמו, שהודה בשתיית כוסית וודקה עובר לנהיגה.

מסוכנות המשיב נלמדת גם מהעבירה המיוחסת לו, אשר בהקשר לה נאמר בבש"פ 10865/06, ישעיהו נגד מדינת ישראל, על ידי כבוד הש' לוי: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".   בבש"פ 6085/10 בן שטרית נגד מדינת ישראל, קבעה כבוד הש' פרוקצ'יה: "סמכות פסילת רישיון נהיגה למשך תקופת הליכי המשפט נועדה לשמש אמצעי, בין אמצעים שונים, למלחמה בתאונות הדרכים והקטל בכבישים, הפוגעים לאורך שנים בחייהם ובשלומם של בני הציבור. הסיכונים האורבים לציבור מנהיגה רשלנית ופרועה בכביש, ובמיוחד מנהיגה במצב של שכרות, מחייבים עשיית שימוש במלוא האמצעים שהחוק נותן בידי הרשויות על מנת למנוע בעוד מועד מימושם של סיכונים ממשיים לשלום הציבור, בין היתר, בדרך של הגבלת נהיגה של נהגים שמסוכנותם מדברת בעד עצמה". בב"ש 92071/08 קוזיאל נגד מדינת ישראל, נאמר: תכלית הפסילה המנהלית היא לאיין מסוכנות של מי שהיה מעורב בביצוע עבירה חמורה על פקודת התעבורה ותקנותיה, ונהיגה בשכרות הינה אחת העבירות החמורות בפקודת התעבורה.

באשר למשך הפסילה, הרי שסעיף 50 (ב) לפקודת התעבורה, מורה:" עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רישיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל – בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". לא תיתכן מחלוקת כי לבית המשפט סמכות, אם מצא לנכון לעשות כן, להורות על פסילה לתקופה ארוכה יותר מ- 6חודשים ובנסיבות המקרה שבפני, נוכח הישנות העבירה, אני סבורה כי יש לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו של המשיב, על ידי פסילה לתקופה ממושכת, גם בשלב זה.   מכל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת פסילתו המנהלית של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו וקוצבת את משך הפסילה לתקופה של 12 חודשים ממועד תחילת הפסילה המנהלית.

עיון במסמך המפרט את תנאי התוכנית (נספח 2 לבקשת האישור) מגלה כי התוכנית מקנה זכות לזמן דיבור בקוו סלקום (זמן אויר בארץ) ללא הגבלה, וכן למשלוח הודעות sms ללא הגבלה, אך בכל הקשור לחבילת הגלישה הסלולארית הכלולה בחבילה, מוגבלת היא לגלישה בנפח GB3 למחזור חיוב.

נקבע כי אין בפסק הדין האמור כדי למנוע ממשרד התיקשורת לבצע את האסדרה שהוא מבקש לבצע בעיניין זה. נדחתה טענת בעלי הרישיון לפיה הקביעה בדבר חיוב יחסי חלה רק על החיוב החודשי הבסיסי בתוכנית ולא על חיובים אחרים בגין שירותים שונים הגם שהם נגבים באופן מתמשך, כגון חיוב בגין שירות תיקונים, המשולם על פי רוב באופן חודשי וללא קשר לניצול הלקוח את השרות דוקא בחודש זה או אחר.

תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין סלקום טוענת כי בירור טענת המבקשת טעון בחינה קונקרטית, בין היתר בסוגיות הבאות: נידרש לברר את הוראות ההסכם הקונקרטיות של המנוי, נידרש לברר את מועד התנתקותו של כל חבר בקבוצה, ונידרש לבדוק מי מחברי הקבוצה הוא "צרכן" שכן רק לגבי אלו חלות הוראות חוק הגנת הצרכן.

...

גם העובדה כי המבקשת השתמשה בשם נעוריה בתביעה אינה מביאה למסקנה בדבר אי הולמות הייצוג.

נוכח האמור לעיל, והתרשמותי כי ב"כ המבקשת מייצג כהלכה את ענייני הקבוצה, אני קובע כי מתקיימות גם הדרישות שבסעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות בדבר ייצוג וניהול עניינם של כלל חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב. סעדים צו עשה סלקום טענה כי היא כבר מיישמת את הוראות משרד התקשורת בהחלטתו מיום 11.1.17 בדבר חיוב יחסי (תיקון מס' 88 לרישיונה שנכנס לתוקף בפברואר 2017), ולכן אין מקום למתן סעד עתידי נגדה בדמות צו עשה.

סיכום מהטעמים המפורטים לעיל אני מאשר את בקשת האישור בהתאם למפורט להלן: חברי הקבוצה: כל לקוחות סלקום שהתנתקו משירותי רדיו טלפון נייד שקיבלו ממנה, החל מחודש אוגוסט 2014 ועד וכולל חודש ינואר 2017, וחויבו במלוא התשלום בגין מחזור החיוב במהלכו התנתקו, למרות שהיו מחוברים לשירותים רק בחלקו של אותו חודש.