בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים בסוגיית ביטול הצוו הזמני – רע"א 7609/22
בעירעור שלפנינו, הלינו המערערים על שני חלקיה של החלטת בית המשפט המחוזי, קרי: חיובם בגין הפרת הצוו הזמני, ודחיית בקשתם לביטול הצוו הזמני, תוך שציינו כי הטענות בעיניין האחרון, הועלו "למען הזהירות". כמו כן, לצד העירעור דנן, הגישו המערערים, ביום 10.11.2022, בקשת רשות ערעור שהופנתה אף היא כלפי ההחלטה מיום 18.7.2022 – רע"א 7609/22, וזו נדונה לפני השופטת ג' כנפי-שטייניץ.
משאלה הם פני הדברים, אזי בשים לב לדברַי שלעיל, על אופיו הפלילי של הליך הבזיון; להוראת סעיף 6(2) לפקודה, שלפיה "לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה"; ולהדגשת הפסיקה את חשיבות שמיעתו של המשיב לבקשת הבזיון, בטרם תיתקבל החלטה בעיניינו (למשל, עניין סיירוקס, פסקה 9) – סבורני, כי לא היה מקום לכלול בהחלטה או בפסיקתה גם את התקופה שבין ה-1.2.2022 ל-17.8.2022, מפני שזו לא נכללה על-ידי המשיבים בבקשותיהם.
...
כחברי, אף אני סבורה כי חלף קנסות אלה יש לקבוע קנסות על תנאי, בהמשך לקנס המותנה שנקבע בהחלטת הבזיון הראשונה, וכי יש להחזיר את ההליך לבית המשפט קמא על מנת שיחשב מחדש את הקנסות ויכריע בשאלה אם הם יחושבו במצטבר או בחופף (פסקה 86 לחוות דעת חברי).
לצד מכלול ההסכמות הללו בסוגיות שבהן אני רואה עין בעין עם חברי, אוסיף, עם זאת, כי על מנת להגיע למסקנה בדבר קבלת הערעור בחלקו ככל שהוא נוגע לתקופות השנייה והשלישית, די בנימוק שלא התקיים דיון לגבי האפשרות לחייב את המערערים בגין תקופות אלה בקנסות באופן הצופה פני עתיד.
כשלעצמי, אני סבורה כי מדובר בנושא מורכב אשר עשוי להשליך, בין היתר, באופן משמעותי על האופן שבו נוהגים בתי הדין הדתיים בהפעילם את סמכותם לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (ראו, למשל: בש"פ 647/15 פלוני נ' פלונית (27.1.2015); בש"פ 4106/22 פלונית נ' פלוני (27.7.2022); בש"פ 329/23 פלוני נ' פלוני (20.2.2023)).