להמנע מלהפריע לעותרים ולמפגינים אחרים להקים אוהלי מחאה בשטחים צבוריים בעיר, ולהמנע מלפנותם אך מן הטעם שהוקמו ללא היתר"
לטענת העותרים, זכות ההפגנה היא זכות יסוד המוכרת בצד חופש הביטוי כזכות חוקתית על חוקית; זכות ההפגנה ניתנת למימוש במרחב הצבורי; כיכר רבין, שד' נורדאו, שד' רוטשילד הם מרחבים צבוריים מרכזיים בעיר וראויים לקיום פעולות מחאה ורבות אוהלי מחאה; הערייה אכן התירה הקמת מאהל מחאה בגן וולבלסקי בסמוך לתחנת הרכבת ואף הובטח כי הערייה תספק שירותים כימיים, ברזיות, הגברת תאורה ופינוי אשפה, אלא שלטענת העותרים, מיקומו של מאהל זה "במעבה גינה גדולה" אינו עולה בקנה אחד עם רציונל חשיפתה של המחאה לקהל רחב ככל האפשר; לחופש הביטוי מעמד בכורה ועל כן יתפרשו חוקים מגבילים בצמצום; אין לראות בפקודת העיריות ובהוראות חוק העזר מקור הסמיכה מפורש המאפשר לעירייה להתנות הקמת אוהלי מחאה באישור מראש או לפגוע בחופש הביטוי; כל הפגנה מעצם טיבעה משנה שגרת חיים ויוצרת הפרעה או מיטרד בצורה כזו או אחרת, אולם אין בכך די כדי לפגוע קשה בחופש הביטוי וליצור משטר רשוי מראש; פסיקת בית המשפט במקרים דומים מלמדת כי לא נידרש היתר מראש ולא ניתנת סמכות אוטומאטית לפנות אוהלים אלא רק לאחר עריכת איזונים ובחלוף הזמן.
ובעע"מ 3829/04 ישראל טויטו יו"ר עמותת "מכל הלב" נגד עריית ירושלים הנ"ל, לצד ההכרה בזכות ההפגנה כאחד הבולטים בזכויות כבוד האדם וחרותו הודגש גם:
"הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן ...... חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שקולי השמירה על הסדר והביטחון הצבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים צבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור...... ובכלל זה הגנה על זכות הציבור להשתמש בשטחים צבוריים לתכלית לה נועדו, בלא הפרעה ובלא מפגע, תוך שמירה על רמת תברואה נאותה ועל חזות אסטתית נאה ונקייה של רחובות עיר לרווחת כל תושביה" (כב' הש' א. פרוקציה)
ובהמשך :
"הנושאים החברתיים הם מחובותיו של הציבור, אך אין משמעם שיכולים המוחים והטוענים לפעול מחוץ לגדרי הדין. כשם שבעניין הפגנות נקבעו כללים המבקשים איזון אשר מתבטא הן במקום עריכתן של ההפגנות והן בדרך עריכתן, כך אי אפשר שכל גורם יקבע לעצמו כללי היתנהגות ברשות הרבים כדי לבטא מחאתו, בודאי לאורך ימים. אילו ננקטה מדיניות סלחנית עוד יותר מזו שכבר ננקטה, והרשות אכן נהגה אורך רוח רב, היתה אנארכיה גמורה, שהרי אילו ניתן לכל גורם צבורי או מעין צבורי לנטות אוהל ללא הגבלה ברשות הרבים במקום כחפצו, לא היה לדברים סוף. הרגישות הראויה מוצאת ביטויה ביחס אנושי, סבלני וסובלני לביטויי המחאה, אך באה שעה להעמיד חוק על מכונו".(כב' הש' א. רובינשטיין).
...
לסיכום טוענים העותרים כי "המשיבה מינתה עצמה ללא כל הסמכה חוקית, כרשות רישוי למחאה, והדבר נוגד מושכלות ראשונים בהלכות דמוקרטיה".
לטענת עיריית תל אביב, העתירה אינה תוקפת החלטה ספציפית אלא מדיניות, מדובר בעתירה כוללנית ודינה להדחות אך משום כך; נוכח פסיקת בית המשפט לעניין פינוי אוהלים ולאור ניתוח סמכותה על פי פקודת העיריות וחוקי העזר, הקמתו של אוהל, קל וחומר של קבוצת אוהלים או "עיר אוהלים" בתחומה של העיר מחוייבת בקבלת היתר מראש; על פי סעיף 235 לפקודת העיריות מוסמכת העירייה למנוע ולהסיר כל מכשול והסגת גבול ברחוב, ולצורך זה אף אינה נדרשת לחוקי עזר; חוק העזר קובע כי יש לקבל היתר מראש בהתאם לתנאי העירייה לכל הנחה, הקמה, הבלטה ברחוב ומעל הרחוב וכן מאפשר לראש העירייה לסלק כל דבר נמצא ברחוב בניגוד לחוק העזר; הפסיקה קבעה כי הקמת אוהלים במרחב הציבורי דורשת היתר כדין ומשלא הוקמו כדין הם מהווים מכשול המצדיק פינויים; במדינת חוק אין אדם יכול לעשות דין לעצמו, זכות המחאה אינה היתר להפרת דין ותפיסת שטח; חופש הביטוי והזכות להפגין אין פירושה כי סמכויות העירייה נסוגות או הופכות משוללות יסוד, אלא יש לאזן את זכות חופש הביטוי אל מול אינטרסים אחרים כבדי משקל; הנחת העותרים, כי יש לשקול את האינטרסים בדיעבד בהיותם כבר בשטח, משוללת יסוד; מתן היתר להקמת אהלים בהם מותרת לינה ללא הגבלת זמן מהווה מפגע החורג באופן משמעותי מהפגיעה הסבירה הנסבלת לטובת חופש הביטוי והזכות להפגין; העירייה פועלת להגשמת חופש הביטוי והזכות להפגין בתחומה ככל שניתן מתוך שיקול דעת ועריכת איזונים מתאימים.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים והשלמת טיעון עלפה נמצא כי דין העתירה להדחות.
העתירה אינה תוקפת החלטה ספציפית אלא "מדיניות" ככלל, הנטענת על יסוד מספר מצומצם של אירועים שחוו חלק מהעותרים, עת ניסו להקים אוהל ללא היתר.
העתירה על כן נדחית.
