הזכות לחופש הביטוי והפרסום במרחב הציבורי

דברים אלה נכתבים גם על רקע הפסיקה בשנים האחרונות אשר הסיטה במעט, את נקודת האיזון בין הזכות לשם טוב, במרחב הוירטואלי, לכיוונו של חופש הביטוי, בעיקר מפני שהמשקל שהציבור נותן לפרסומים מעין אלו הוא נמוך יחסית.

בע"א 751/10 פלוני נ' דיין, סה (3)369 (2012) נקבע כי "נקודת האיזון הראויה היא, על כן, כי העניין הצבורי ייבחן ביחס לפירסום כולו, ולא ביחס לכל משפט או אמירה שבו לדעתי, אין ספק כי הפוסט נשוא התביעה עוסק בנושא שיש בו עניין לגיטימי לציבור... זאת ועוד, לצורך קביעת קיומו של "עניין צבורי", לצורך סעיף 14, אין החוק דורש כי מושא הפירסום יהיה בהכרח איש ציבור או דמוית ציבורית".

...

מכל מקום ומאחר ולא שוכנעתי כי הודעות הנתבעת בקבוצה מהווים לשון הרע, לא מצאתי צורך להכריע בטענה זו של הנתבעת כטענת סף. ובכן, לשון הרע צריכה להיות כזו שבמבחן אובייקטיבי יהיה בה כדי: "להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשות מטרה לבוז או ללעג מצדם". אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע", בעמ' 131, כתב כדלקמן: "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב ' לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.... נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול ביהמ"ש לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק.

מכאן, אני סבורה כי אין לראות בדברי הנתבעת ובהודעות ששלחה בקבוצת הוואטסאפ בגדר לשון הרע.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

. "בית משפט זה קבע פעם אחר פעם, כי על דרך הכלל, ידה של הזכות לחופש ביטוי פוליטי, תגבר על הפגיעה הצפויה ברגשות הציבור (...). העקרון המשפטי שעוצב, נידרש להיות ברור ונהיר לראשי הערים, מקבלי ההחלטות בעניינים אלו: הנחת המוצא היא, כי עמידותה וחוסנה של החברה הישראלית – איתנים די הצורך. יש לקוות, גם להניח, כי לא יזועו קירות הבית נוכח ביטויים כאלה ואחרים שנשמעים מפי בניו ובנותיו, גם אם יהיו אלה ביטויים קשים, נוקבים, מקוממים ואף פוגעניים. נקודת האיזון החוקתית, הוצבה איפוא במקום שבו 'נחצה סף הסיבולת של החברה הדמוקרטית'. בלשון אחרת נקבע, כי חופש הביטוי יוגבל רק מקום שבו עסקינן בפירסום פוגעני ה'מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית' (...). הינה כי כן, אמת המידה היא ברף גבוה, מחמירה, נחושה לספק הגנה אפקטיבית לזכות היסוד של חופש הביטוי הפוליטי, גם במקרים שהביטוי צורם לאוזן וקשה לעיכול". כן הובעה דיעה בפסק הדין בעירעור (ממנה הסתייג אחד מחברי ההרכב) כי עמדתו של המשיב מעוררת קשיים, וזאת לצד תקווה, במבט צופה פני עתיד, כי עמדה זו תישקל מחדש, באשר הזכות לומר דברים מקוממים: "היא לב-לבו של חופש הביטוי כזכות יסוד חוקתית...עם כל ההבנה ללבם של אלו שרואים בשלט של המערערת דחיית רעיון השלום והבעת אהדה לאלימות ולמלחמה, המנוגדות לטעם הטוב, שומה על כולנו לזכור כי 'חופש הביטוי לא נגזר מ'דיני הטעם הטוב'' אלא מדיני החוקה אשר מעניקים לו הגנה מפני איסוריהם ועונשיהם של בעלי שררה". ובהמשך הדברים צוין: "בבואו להפעיל את סמכותו לפי חוק העזר באופן שמגביל את חופש הביטוי, ראש הערייה איננו רשאי לפסול תכנים חוקיים מפאת חוסר התאמה בינם לבין ערכיו, גם כשערכים אלו מוחזקים על ידי רוב בני עירו. כמו שאר בעלי שררה, ראש הערייה חייב להמנע מהפעלת כוח שילטוני באופן שמתיימר להכתיב ערכים ולהנחיל לאזרחים את המידות הטובות בעיניו באורח חייהם ובשיח הצבורי. עליו לתת יחס ניטראלי וחסר פניות לכל הדיעות והאמונות ולכל התבטאות אשר מושמעת או מוצגת במרחב הצבורי – כל אימת שמדובר בהתבטאות שאינה מגיעה כדי עבירת פלילית או עוולת נזיקין ושאינה מזעזעת את אמות הספים של הסובלנות ההדדית.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי, במובן זה שעניינה של העותרת יוחזר לשולחנו של המשיב.

אני סבור כי מן הראוי שההחלטה הנוכחית לא תסתמך אך על החלטה קודמת מושא העתירה הקודמת.

לא ראיתי כיצד שיקוף כזה נעשה בעצם שעתוק של ההחלטה הקודמת, כשבולט החסר בהתייחסויות מתבקשות ולו לאמירות בתי המשפט מאז ועד כה. סוף דבר לאור המקובץ, לא ברור אם נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים והעתירה מתקבלת בחלקה, מבלי שיהיה בדברים כדי להביע עמדה לגופו של עניין כנזכר או לכבול את שיקול דעתו של המשיב.

לשיטת המבקש, אף אם קיימת בעניינינו פגיעה בשמו של המשיב בשל הצגתו בסרט בקטע בן 4 שניות, היא מתבטלת אל מול הפגיעה הקשה בחופש הביטוי הכרוכה בהשמדה של עותקי הסרט והאיסור המוחלט על הקרנתו לעולמי עד. הסוגיה השנייה, לעמדת המבקש, היא קביעת שופטי הרוב כי פירסומה של דיבה מהוה עוולה נמשכת באופן הדוחה את מירוץ ההתיישנות למועד שבו העוולה חדלה מלהתבצע, בהתאם לכלל החל ביחס לעוולות נמשכות הקבוע בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

ואולם, גם אם יש מי שיסבור שמדובר בהצגת גישתו הכללית של השופט שטיין ביחס ל"תחרויות" מסוג זה, החורגת מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, אין לראות באמירתו זו משום קביעת הלכה חדשה הנוגעת לאיזון הנידרש בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב.

לעמדתו, "אחריותו של [המבקש] לפירסום כאמור נובעת מהחיבור שבין מעשהו המקורי – הצבת סרט הכזבים והצגתו במרחב הצבורי – למחדלו המתמשך אשר בא לידי ביטוי בהעדר כל ניסיון מצידו להביא להסרת הסרט מהאתר" (פסקה 69 לחוות דעתו).

...

ביחס לעילת התביעה האישית קבע השופט עמית כי "שילוב צילומו של המשיב בסרט, בעיצומה של סצנה שבה מתואר מעשה ביזה של אדם מבוגר באיומי נשק, אינו יכול להתפרש בנסיבות המקרה כצילום אילוסטרציה גרידא והוא מהווה לשון הרע כלפי המשיב". בכל הנוגע לשאלת התיישנות תביעת המשיב, קבע השופט עמית כי הגם שנפלו שגיאות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, המסקנה כי התביעה לא התיישנה עומדת בעינה.

מנגד, השופט שטיין סבר כי אין כל דרישה שפרסומים יקיימו את תכונות החזרה והרציפות כדי שייחשבו עוולה נמשכת, והגיע למסקנה כי "פרסומו של לשון הרע [...] מהווה עוולת נזיקין נמשכת כל אימת שהפרסום ממשיך להיות נוכח במרחב הציבורי ומפרסמו לא מסירו משם ואינו טורח לתקנו" (פסקה 61 לחוות דעתו).

בהתאם למסקנה זו, ובשים לב לכך שהמבקש לא פעל להסרת הסרט מהמרחב הציבורי, קבע השופט שטיין כי עסקינן בעוולת נזיקין אחת שהחלה בשנת 2002 ונמשכה עד עצם היום הזה, ומשכך עילת התביעה של המשיב לא התיישנה (פסקה 68 לחוות דעתו).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הסירטון צולם במרחב הצבורי והוא מהוה תעוד בלבד.

בפסיקה נקבע, כי מקום בו הפירסום נעשה כנגד עובד ציבור, הזכות לחופש הביטוי מתחזקת ומתעצמת למול הזכות לשם טוב.

נקבע כי באיזון בין השם הטוב של אנשי ציבור ושל גופים צבוריים לבין חופש הביטוי של הנתבע, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם הטלת חבות משפטית, ולייחס לחופש הביטוי משקל מיוחד.

...

ההתייחסות לתצלומים בלבד מחזקת את המסקנה כי עניינו של הסעיף במניעת חדירה פוגענית לצנעת הפרט באמצעים טכנולוגיים, ולא בהגנה מפני שימוש פוגעני במראה פניו.

סוף דבר התובענה נדחית במלואה.

התובע ישלם לנתבעים 1, ו-3-4 הוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ₪, בחלוקה הבאה: 10,000 ₪ לנתבע 1; 10,000 ₪ לנתבעים 3-4.

...