הזכות להימנע מעדות והשלכותיה

ונדגיש, כי אין בכוונת דברינו כאן לבחינת שאלת תום הלב ביחס לחוקי המגן וזכויות קוגנטיות לאחר ההכרה ביחסי עובד ומעסיק, אלא עסקינן בהשלכות של שאלת תום הלב בשלב ההכרה או אי ההכרה בקיומם של יחסי עובד ומעסיק, ובטרם הוכר מעמדו של המועסק כעובד (כאשר בשלב זה משלא הוכר המועסק כעובד, ממילא עוד לא ניכנס תחת מטריית חוקי המגן והזכויות הקוגנטיות המוקנים רק למי שהוכר כעובד).

כמשפטן ידע המערער גם ידע מה הן זכויותיו של שכיר, אך בחר מ"שיקולים שלו" (אלה בדיוק המילים שבהן השתמש בעדותו) להמנע מלתבוע זכויות אלה מהמשיבה.

...

תוכן הנשיאה ורדה וירט-ליבנה - 3 - פתח דבר - 3 - הדיון המשפטי - 4 - הכרה ביחסי עובד ומעסיק בדיעבד – עבר, הווה, עתיד - 4 - "לאן פנינו"? - 21 - ההצדקות לדיני עבודה - 22 - עקרון הקוגנטיות - 24 - הלעולם קוגנטי? - 30 - שוק העבודה בעידן הנוכחי - "מה נשתנה"? - 30 - השלכת לגיטימיות ואותנטיות של תבנית העסקה, שאלת תום לב והסכמת הצדדים על הכרה ביחסי העבודה – עקרונות מנחים - 33 - עיצוב כללים שלאורם תיבחן הסוגיה - 46 - חשיבה מחודשת על 'חישובית', 'הרתעתית' ו'מסורתית' - 54 - ההכרעה המשפטית, עשיית צדק ומה שביניהן - 63 - סיכומם של דברים – המישור המעשי - 64 - מהכלל אל הפרט - 67 - ע"ע 15868-04-18 (גבריאל כותה – עיריית רעננה) - 67 - רקע עובדתי - 67 - טענות הצדדים ופסק דינו של בית הדין האזורי - 69 - טענות הצדדים בערעור - 72 - ע"ע 12372-04-18 (עיריית רעננה – גבריאל כותה) - 73 - טענות הצדדים בערעור - 73 - עמדת הממונה על השכר - 74 - דיון והכרעה - 77 - ע"ע 7338-10-17 (דן רבין – מדינת ישראל-משרד המשפטים) - 79 - רקע עובדתי - 79 - פסק דינו של בית הדין האזורי - 82 - טענות הצדדים בערעור - 85 - דיון והכרעה - 86 - ע''ע 34665-10-17 זאב לוי – זרעים גדרה בע"מ - 94 - רקע עובדתי - 94 - פסק דינו של בית הדין האזורי - 95 - טענות הצדדים בערעור - 96 - דיון והכרעה - 97 - אחרית דבר - 102 - השופטת סיגל דוידוב-מוטולה - 107 - סגן הנשיאה אילן איטח - 152 - השופטת לאה גליקסמן - 156 - השופט רועי פוליאק - 160 - השופטת חני אופק-גנדלר - 170 - השופט אילן סופר - 180 - נציגת ציבור (עובדים) גברת יעל רון - 189 - נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ - 194 - סוף דבר - 198 - הנשיאה ורדה וירט-ליבנה פתח דבר לפנינו ארבעה ערעורים (ע"ע 15868-04-18, ע"ע 12372-04-18, ע''ע 34665-10-17, ע''ע 7338-10-17) שהם שלושה תיקים (גבריאל כותה – עיריית רעננה, דן רבין – מדינת ישראל, זאב לוי – זרעים גדרה בע"מ), העוסקים בשני מגזרים (הציבורי והפרטי), בהם מתעוררת שאלה משפטית אחת משותפת והיא הכרה ביחסי עובד ומעסיק בדיעבד ותוצאתה של הכרה זו. נוכח חשיבותה של הסוגיה, ובשל היותה סוגיה עקרונית ביותר בתחום דיני העבודה, נדרש בית דין זה לדיון בשאלה בהרכב מורחב של שבעה שופטים ושני נציגי ציבור בהתאם לסעיף 20(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

אם סבר המערער שעובד הוא, היה לו זמן די והותר להעלות דרישותיו בנושא זה, כפי שיש לצפות ממי שאמור לנהוג בתום-לב (דב"ע נד3-77/ רוטברג – תדיראן בע"מ [3], בעמ' 468 מול אות השוליים ד).מסקנת הדברים היא שגם אילו היה נקבע שהיו קיימים יחסי עובד-מעביד בין המערער למשיבה, דין תביעתו מושא ערעור זה להידחות בנימוק של חוסר תום-לב מובהק הגובר על דרישת הקוגנטיות.

ע''ע 34665-10-17 זאב לוי – זרעים גדרה בע"מ על דעת רוב חברי המותב: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק-גנדלר ונציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, יש לקבל את ערעורו של מר לוי בשאלת קיום יחסי עובד ומעסיק בנסיבות העסקתו.

זאת כנגד דעתם החולקת של הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופט רועי פוליאק, השופט אילן סופר ונציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין מר לוי לבין המשיבה.

עם זאת, על דעת כלל חברי המותב תוצאת הערעור היא כי מר לוי אינו זכאי לזכויות ממוניות כלשהן, וגם לא לפיצוי לא-ממוני ולכן תביעותיו הכספיות נדחות.

כל טענה לנוהג של המועצה לאפשר שימוש בשטחי ציבור, לעשות בהם שימוש בעצמה או לאפשר שימוש לאחרים, אין לה השלכה על מעמד המשיבה בקרקע.

לו סברה המבקשת במשך השנים כי הרשות נמנעת מלהחליט היה עליה לנקוט בהליך מינהלי מתאים, אולם לאור לשון הסכם הפשרה, לא הייתה לה זכות להמנע מפינוי השטח עד למיצוי הליכי התיכנון וההקצאה, שתוחמו בהסכם לדחייה בת שנה בלבד של הפינוי.

...

המסקנה הפשוטה היא זו המפורטת בהחלטת רשמת ההוצל"פ, אשר דחתה את טענת הפרעתי ביום 4.4.19.

יפים הדברים הבאים, מפי כב' השופט א' רובינשטיין שנאמרו ביחס לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה של גן אירועים, ע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל, 22.8.06, פסקה ח(5): "אכן זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן. אמות מידה לעיכוב ביצוע במקרה כגון דא ניתן לדמותן במובנים שונים לאלה הנוהגות בתחום האזרחי, קרי, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות והקושי להשיב את המצב לקדמותו. אמנם אין המדובר במצב שניתן להשיבו לקדמותו בגדרי הערעור, והמדובר גם בפרנסת משפחות לא מעטות, ואיני מקל ראש בכך. אך ככל שעיינתי ושבתי ועיינתי בגזר הדין נשוא הערעור בבית משפט השלום, והפכתי והפכתי בו (כתב הערעור לבית המשפט המחוזי לא צורף, אך את הטענות בו ניתן לשער), סבורני כי סיכוייו קלושים מאוד. לאמיתו של דבר, חסד עצום עשו בתי המשפט עם המערערים שאיפשרו להם להמשיך שנים על שנים בהתרסה נגד החוק, בהקמת מערכת בניה ענפה, וטחנות הצדק אכן טוחנות לאט, ומהחלטה להחלטה נעה העגלה בכבדות. כאמור, באופק האמיתי אין הפתרון התכנוני למערערים נראה קרב. השאלה האמיתית אינה איפוא עיכוב למועד הערעור בבית המשפט המחוזי, שסיכוייו הם ככל הנראה כאמור, אלא ניסיון להרויח זמן אל מול גורמי התכנון. ואולם, אילו יכלו המערערים להראות כי הללו עומדים לאשר את תכניתם היו עושים כן בחפץ לב, אלא שהמשיבה כאן, מתוך גופי המדינה, והמתנגדת לעיכוב, היא היא הועדה המחוזית הרלבנטית, ומה נוסיף על כך. נוכח כל שראינו, דומה כי ארוכתם התכנונית של המערערים לא במהרה תצמח, אך לא בכך עסקינן, אלא בהפרת חוק ובמבנים שנולדו בחטא". סוף דבר המבקשת חתמה על הסכם פשרה ברור בשנת 2010, ונהנתה במשך כשבע שנים ממחדלי המדינה להגישו לביצוע.

על כן הבקשה לצו מניעה נדחית.

בנקודה זו נוסיף וציין כי אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה הוא לא היה מודע לאי קבלת זכויותיו שכן נימנע מלעיין בתלושי השכר עד שאלה הפכו אלקטרונים כעבור שנים מהעברתו לתפקיד כמנהל שכן אין לתובע להלין אלא על עצמו שלא בדק את תלושי שכרו במשך כ-8 שנים.

למעשה, המחלוקת נעוצה באי קבלת אישור הממונה על שכר בטרם מתן ההבטחה שניתנה לתובע, וההשלכות של האמור על תוקפה של ההבטחה.

...

המחלוקות הדורשות הכרעה א. האם דין התובענה להידחות מחמת התיישנות? האם התובע זכאי לתשלום הפרשי שעות שבת? האם התובע זכאי לתשלום בגין הפרשי זכאות לדרגה? האם התובע זכאי לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב? האם יש לחייב את הנתבעות מכוח הודאת בעל דין? האם דין התובענה להידחות מחמת התיישנות? לטענת המדינה, היות והתובע מתבסס על הבטחה שניתנה בשנת 2008 בכדי לבסס תביעה להפרשי דרגות שהוגשה בשנת 2018, קרי בחלוף כ-10 שנים, מדובר בתביעה שהתיישנה ודינה להידחות על הסף.

מדובר בהתכתבות בין הגב' מירב בניסטי לבין מר ניב בן יהודה, ראש ענף שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, במסגרתה סיכם האחרון את עיקרי הפגישה שנערכה בין השניים וכדלקמן: "....מר בן ענבר היה בתפקיד פקח והתבקש לעבור לתפקיד מנהל החולה והסכים בתנאי שתנאיו יישמרו. ניתנה לו הבטחה שכך יהיה ממנהל המחוז, והמעבר אושר על ידי ההנהלה. בסופו של דבר נשמרה לו רק הדרגה ללא קידום דרגה (התפקיד החדש היה במתח דרגות נמוך), וכן נפגעה במסגרת שעות השבת - המשיך לעבוד באותו היקף של שעות שבת אך תחת מסגרת מאושרת קטנה יותר. בעצת היועצת המשפטית ישבו עם העובד וערכו בירור והתברר שכך היה. סימולציה העלתה כי סך הפיצויים הוא כ-107,725 ₪. מחכים לאישורנו. " לטעמנו, אין במכתב הנ"ל כדי לסייע בידיי התובע שכן אין מחלוקת כי ניתנה לו הבטחה כאמור על ידי מנהל המחוז (הגם שגבולותיה היו במחלוקת).

לסיכום- לנוכח האמור לעיל ומשדחינו את רוב רכיבי התביעה הרינו מחייבים את הרשות לשלם לתובע סך של 12,194 ₪ בגין הפרשי שעות שבת.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לנוכח התוצאה אליה הגענו, במסגרתה מחד התביעה נדחתה ברובה, ומאידך מצאנו כי נפל פגם של ממש בהתנהלות הרשות כלפי התובע עת לא ביצעה בדיקה מעמיקה של זכויותיו בטרם העבירה אותו תפקיד, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

סעיף 27 להסכמים קובע כי הנתבעת 1 תהא זכאית לתשלום בגין ערך העבודות שבוצעו בפועל על ידה עד למועד סילוק ידה או הפסקת העבודה, בהתאם למה שיאושר על ידי התובעת ביחס לחשבון מפורט שתגיש הנתבעת 1, בצרוף כל האסמכתאות והתימוכין לחשבון, וקביעת התובעת תהיה סופית, וללא קשר למה שיאושר בחשבון הסופי על ידי המזמינה.

המנעותן של הנתבעות מהבאתו של יוסי, עד מהותי ומרכזי, שיכול היה להעיד על מכלול ההתקשרויות, העבודות, המחלוקות וההתחשבנויות שבין הצדדים, הנו מחדל משמעותי שיש לזקוף לחובת הנתבעות, והפסיקה הנוגעת להמנעות בעל דין מהבאת עד, על השלכותיה, ידועה.

...

אין בידי לקבל טענת התובעת כי במסגרת חישוב התמורה המגיעה לנתבעת 1 בגין הפרויקטים יש לערוך חישוב המתבסס על השוואה בין ריכוז ההוצאות שהיו לתובעת בפרויקטים השונים למול ההכנסות מאותם פרויקטים, כך שסכום ההפרש הינו בגדר חוב של הנתבעת 1 לתובעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪, וכן החזר שכר העדים ששולם על ידן בסך כולל של 2,250 ₪.

כפי שטוען התובע, זכאותו לקבלת דמי האחסנה מבוססת על הוראת סעיף 57ד' לפקודת התעבורה הקובעת בזו הלשון: "הוצאות בשל שנוע רכב למגרש שבו יועמד בתקופת איסור שימוש לפי סעיפים 57א עד 57ג ובשל העמדתו במיגרש כאמור, בשיעור שנקבע לפי סעיף 57א(ב)(2), ישולמו על ידי בעל הרכב, וניתן לעכב את הרכב עד שישולמו; בית המשפט המוסמך לידון בעבירות תעבורה, רשאי, לפי בקשה שתוגש לו, להורות כל הוראה שתיראה לו בעניינים האמורים בסעיף זה, ובילבד שנתן היזדמנות למי שעלול להפגע מהחלטתו להשמיע את טענותיו". משמע החייב בתשלום הוא בעל הרכב.

לעניין טענת התובע בסיכומיו כי הנתבע נימנע מלהביא את מר רובינוב לעדות וההשלכות המשפטיות של מחדל זה, הרי שאינני מוצאת לזקוף לחובתו של הנתבע את אי ההבאה לעדות.

...

כאמור, עדות זו לא נסתרה ואני מקבלת אותה.

אלא שלגישתי לא רק שפסק הדין אינו תומך בטענה, אלא שהוא תומך במסקנה כי מקום שהוכח שהתובע אינו עוד בעליו הקנייני של הרכב וגם לא הוכח כי הוא זה שעשה בו שימוש, אין מקום להשית עליו כל חיוב.

בהתחשב במכלול האמור באתי לכדי מסקנה כי דין התובענה להידחות וכך אני מורה.