היחידה הביעה חששה כי בדיון הקבוע בפני בית המשפט, היא תדרש להשיב על שאלות אשר עלולות לפגוע בטענותיה בהליך הפלילי, או להתייחס לאירועים נוספים שיש בהם משום חשש מפני הפללה עצמית.
"
ויחד עם זאת, לא היה מנוס מקידום ההליך בהקשר זה, ואין ולא הייתה הצדקה לעכב את קידום ההליך המיועד לידון בשאלת ביטול הענקות;
ברע"א 3146/19 דניה סיבוס בע"מ נ' פלוני (ניתן ביום 7.7.19) נפסק בין היתר כי:
"אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הכלל הוא כי אין לעכב הליך אזרחי אך בשל קיומו של הליך פלילי המתנהל בשל אותה מסכת עובדתית. כלל זה נובע מהשאיפה לנהל משפטים במועדם ולהמנע מדחיות שאינן הכרחיות, וזאת בהיתחשב בכך שניהול הליך פלילי והליך אזרחי במקביל בהתייחס לאותו עניין אינו דבר נדיר (ראו: רע"א 854/97 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 3 (30.4.1997) (להלן: עניין לופטין); רע"א 210/03 Fondation Sansounimaille נ' פרי, [פורסם בנבו] פסקה 3 (8.7.2003) (להלן: עניין פרי); בע"א 2173/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' B.G. Assistance, [פורסם בנבו] פסקה 5 (13.2.2006) (להלן: עניין B.G. Assistance)) (שם, פסקה 9)."
עוד אפנה אל דברי כב' הש' חסדאי בת"א (ת"א) 40124-02-14 אופק נ' ערוץ ישראל 10 (ניתן ביום 3.3.2021) :
"ככלל, על הליכים אזרחיים להתנהל באופן סדיר וללא תלות בקיומם של הליכים פליליים. תובע אשר נקט בהליך אזרחי זכאי לצפות כי הליך זה יתברר במהירות הראויה. ההכרה בקיומו של הליך פלילי כגורם אשר יכול ויעכב את ההליך האזרחי, לא רק שפוגעת ביעילות המערכת המשפטית אלא שטומנת היא בחובה פגיעה זכויות הפרט וביכולת להגן עליהן. בייחוד נכון הדבר שעה שהנתבע בהליך האזרחי הוא גם הנאשם בהליך הפלילי...
ובהתאם, לאור קיומה של הזכות להמנע מהפללה עצמית, לא היה מנוס מהותרת הבחירה האם להעיד על התקופות הרלוואנטיות (שבהם, ככל שתישאל היחידה, עלולה היא להפליל עצמה, בין בעבירות הנחקרות ובין בעבירות נוספות) – והיחידה בחרה שלא להעיד בשל חשש זה.
עדיין, לא היה מקום שלא לקדם את ההליך; הזכות לחקירה נגדית אינה הזכות להעיד – זכותה של היחידה למסור את המידע אותו היא מעוניינת למסור, מוצתה במסירתה בתצהירים ובכתבי הטענות אשר הוצגו על ידי היחידה; לא נימנע מאת היחידה למסור את גירסתה ועמדתה לשאלות שבמחלוקת, אלא לבקשתה – לא נחקרה חקירה נגדית;
לא שוכנעתי בטיעוני הצדדים, כי הדבר מטיל קושי להכריע בבקשה על בסיס – א. עדות המשיב (אשר גם היא הוגבלה לתקופות רלוואנטיות, ואף הופסקה על ידי בטרם סיומה כאשר גלשה החקירה לשלבים מתקדמים, על מנת שלא לפגום יתר על המידה בזכות להמנע מהפללה עצמית), ב. תצהירים שמסרה היחידה והמסמכים אשר הומצאו על ידי היחידה (והרי לא תוכל לטעון לחיסיון מיסמך שמסרה עצמה לתיק בית המשפט), או ג. מסמכים אשר הומצאו על ידי הנאמן , חלקם נתקבלו במסגרת ההליך וחלקם נתקבלו בידיו מכח צו (לדוגמא: צו שניתן לחשוף את דפי חשבון הנאמנות אשר נוהל על ידי עו"ד צפניה כאשר המשיב הנו הנהנה של אותו חשבון נאמנות).
...
בהתאם, אני קובע כי רק שני התשלומים האחרונים הנזכרים בסעיף 6 ט' עונים על דרישת תקופת שבע השנים הרלוונטיות; ברי כי התשלום הראשון באותו סעיף הינו תשלום מקדמת 10% ממחיר הרכישה, וברי כי התשלום השני ברשימה הינו העברת תשלום מס רכישה (5% מתמורת המכר) המתיישב עם התנועות בחשבון עו"ד צפניה, וכי התשלום השלישי אינו נוגע ליחידה, ואולם התשלומים בסעיפים 6 ט 4, 6 ט 5 בוצעו מחשבונה של היחידה, פחות משבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לחדלות פירעון, והיוו השלמת התמורה כחלק מהברחת נכסים בעודה מחזיקה בכספי נושיה/לקוחותיה, בהיקף שטרם הוברר (שאלת ההיקף אינה רלוונטית, שכן אין משמעות לשאלה אם היחידה חדלת פירעון באותו שלב, כל עוד ניתן לבסס הברחת נכסים כאמור לעיל).
בהתאם, אני סבור שבית המשפט מוסמך להורות למשיב להשיב לקופת הנשייה הטבה אשר קיבל כחלק מהברחת נכסים מטעמה של היחידה, כל עוד ההברחה בוצעה פחות משבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו לפתיחת ההליכים, בדרך של תשלום 90% מהתמורה החוזית.
סוף דבר
לאור כל המקובץ, אני מורה למשיב לשלם לקופת הנשייה סך 1,200,000 ₪ אשר קיבל מהיחידה, הסכום כאמור יהא צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד קבלתו (מרץ 2014) ועד ההשבה בפועל.
