הוראה להסתדרות להציג עמדתה בהליך ערעור

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 19063-02-21 בר"ע 44937-01-21 בר"ע 22286-05-20 ניתנה ביום 20 יוני 2021 עו"ד תמיר שטינוביץ המבקש 1. עמית בן שושן 2. מועדון הכדורגל א.ג. בית"ר ירושלים (2001) 3. מועדון הכדורגל הפועל רעננה 4. אלי בבייב 5. ירדן קרישטול 6. מועדון ספורט אשדוד (ע"ר) 7. ההתאחדות לכדורגל בישראל 8. מנהלת ליגות הכדורגל המקצועניות בישראל 9. הסתדרות העובדים הכללית החדשה המשיבים החלטה

בעיניין קוזלי נקבע, בין היתר, כי לבית המשפט או לבית הדין נתונה הסמכות להורות על צרופו של צד כ"ידיד בית המשפט", אף מבלי לקבל את הסכמת הצדדים הפורמאליים להליך, וכי בבואו להכריע בשאלת הצירוף על בית הדין להביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים (שאינם רשימה סגורה): מידת תרומתו הפוטנציאלית של המבקש להצטרף ושל העמדה המוצעת על ידו להליך; מהות המבקש להצטרף; מומחיותו של המבקש וניסיונו; הייצוג שמעניק המבקש לאנטרס שבגינו הוא מבקש להצטרף להליך; סוג ההליך והפרוצדורה הנוהגת בו; זהות הצדדים להליך עצמו; השלב בו מצוי ההליך; ומהותה של הסוגיה העומדת להכרעה (להרחבה ראו: עניין קוזלי, בסעיף 45).

אם בעבר שימש מוסד ידיד בית המשפט להצגת עמדה ניטראלית על ידי צדדים אובייקטיבים בלבד, הרי שעם השנים התפתח מוסד זה כך שגופים שונים, המייצגים אינטרסים של קבוצות שונות בחברה, וכן גופים החורטים על דגלם הגנה על זכויות אדם ואזרח, החלו להשתמש בו על מנת לקדם את מטרותיהם.

נוסף על כל האמור, עיון בתביעה המתנהלת בבית הדין האיזורי לעבודה תל אביב, אליה מפנה המבקש ובה הוא מייצג את התובע כמפורט לעיל, מעלה כי טענות התובע שם דומות דמיון רב לטענותיהם של המערערים – השחקנים – בהליכים שלפנינו, והן מכוונות בעיקרן להלכות שנפסקו בבית דין זה בעבר לפיהן תביעה שעיקרה זכויות קוגנטיות ממשפט העבודה המגן ידונו לכתחילה בבית הדין לעבודה, ולא במוסד לבוררות מכוח חוק הספורט.

...

בנסיבות אלה טוען המבקש כי עניינו בהליכים אלה "הינו מובהק ולא ניתן להכחשה ויש בכך להקים לו עילה להצטרפות להליך וליתן את עמדתו הייחודית", וכי יש לו "ענין מובהק בעיצוב ההלכה אשר תצא בסופו של הליך זה", ולפיכך יש להיעתר לבקשתו "ובכך להשפיע על ענייניו". המבקש גם טוען כי טעם נוסף להיעתר לבקשתו להצטרף להליכים הוא מפני שיש לו "זווית ראיה אחרת דרכה יש להסתכל על הסוגיה שבמחלוקת, זווית שטרם עלתה בפני ביה"ד הנכבד ע"י מי מהצדדים". עוד טוען המבקש כי להכרעה בהליך זה יכול שיהיו השלכות רוחב רבות, שכן ההכרעה "תשפיע על צורת העסקתם של שחקני כדורגל ועל הדרך בה יכולים הם לעמוד על זכויותיהם". לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק התביעה בבית הדין האזורי בה מייצג המבקש ושבעקבותיה הוא טוען כי קמה לו עילת הצטרפות כאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה גם ללא תגובת הצדדים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

לאחר הגשת הערעורים הגישה ההסתדרות בקשה לפיה בית הדין יורה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 30(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ותקנות 18(א) ו – 91 לתקנות בית הדין לעבודה על צירופה להליך, נוכח הסוגיה העקרונית החורגת מעניינו של המשיב.

כפי שהטיבה ההסתדרות להציג בעמדתה, ההוראות האופרטיביות של הסכם הרציפות במוסד זהות להוראות המקבילות בהסכם הרציפות במדינה, ובכלל זה קיימת זהות בין הוראת סעיף 12 להסכם הרציפות במוסד ("חישוב הגמלה בפרישת זיקנה מהמוסד") להוראת סעיף 11 להסכם הרציפות במדינה ("חישוב הגמלה בפרישת זיקנה מהמדינה") שפורש ויושם בהילכת קוריצקי.

...

הטענה הועלתה בעלמא, מבלי שהוצגה ראיה כלשהי בבית הדין האזורי על מספר העובדים הרלוונטיים, העלות והיקף הפגיעה בכלל עמיתי הקרנות הוותיקות, ומכל מקום יש לדחותה לגופה מהטעמים המפורטים בהרחבה בבג"ץ קוריצקי (פסקה 109).

נעיר, כי משמצאנו כי מעמדו הנורמטיבי של הסכם הרציפות במוסד זהה לזה של הסכם הרציפות במדינה, אין כל מקום להבחין בין עובדי המדינה לבין עובדי המוסד אף לעניין העלות, אשר על פני הדברים עתידה להיות נמוכה באופן משמעותי ביחס לעלות הנובעת מהחלת הלכת קוריצקי על כלל עובדי המדינה הנהנים מהסכם רציפות הזכויות במדינה.

סוף דבר – הערעור נדחה, בכפוף להבהרת תקופת החברות בקג"מ כאמור בפסקה 60 לפסק הדין לעיל.

טענות נוספות שהעלתה סקובר: אין יסוד לטענות לפגיעה בהתארגנות ולסעד הכספי הנתבע בגין כך, מה עוד שאלה חורגים משעור הפצוי שנקבע בחוק ובפסיקה והם מתאיינים נוכח היתנהלות ההסתדרות; אין אמת בהצגת סקובר כמכשילת התארגנויות סדרתית; ההסתדרות היתנהלה בכוחניות, עשתה שימוש בתקשורת ובהליכי משפט כדי לפגוע בשמה הטוב של סקובר ולציירה כמעסיקה לא הוגנת ומפרת חוק, תוך הפצת ידיעות כוזבות; ההסתדרות מסתירה מידע חיוני בנוגע ליציגות ולא מספקת הבהרות בנוגע לדרך שבה הגיעה לידיה רשימת העובדים ועוד; ההתנהלות הכוחנית באה לידי ביטוי גם בהתנהלות מר שטיינר, הכוללת, בין היתר, לכאורה, ניסיון סחיטה באיומים כלפי עובד אחר שעזב את סקובר בשל כך; מעשיו של מר שטיינר הצדיקו את פיטוריו מיידית ואילמלא שימש כיו"ר ועד הפעולה כך היה נעשה; ההסתדרות נתפסת על ידי העובדים כמביאה בעצמה לזילות זכות ההתארגנות, בכך שמחלקת טובות הנאה בתמורה להצטרפות לשורותיה; חלוקת המאפה למצטרפים בלבד, ללא גביית תשלום באותו שלב של ההתארגנות וללא לקיחת פרטים לתשלום עתידי - פוגמת בוולונטריות ההצטרפות; ההסתדרות פועלת בחוסר שקיפות כלפי עובדים ומתעלמת מבקשותיהם למידע; סקובר הפניתה, בין היתר, לפסק הדין של בית הדין האיזורי בעיניין סודהסטרים[footnoteRef:14].

לעמדתה, שיעור זה נמוך וחורג ממיתחם שיקול הדעת והסבירות לקביעת פיצוי כנקבע בפסיקה, כך שהוא מעודד "הפרה יעילה". ההסתדרות טוענת כי ההפרות שהוכחו אינן מצויות ברף הנמוך וכי בקביעת שיעור הפצוי היה מקום לתת משקל, בין היתר, לכך שמדובר בניסיון התארגנות שלישי בקרב עובדי סקובר באותה שנה, לגודלה של סקובר, למשקלה בשוק שליחויות המזון, לפער בינה ובין "עובדיה השליחים הצעירים והחדשים בשוק העבודה" ולאופן שבו ניהלה את ההליך המשפטי, שנועד לקנות זמן ועוד.

כך, נטען כי גם אם יידחו טענותיה הקודמות, יש לכל היותר 117 עובדים כפולי חברות בהמזרחי, ועל כן "עדיין מחזיקה ההסתדרות בשליש מעובדי המערערת במועד הקובע". עוד נטען כי לא בכדי לא העלתה סקובר את סוגיית החברות הכפולה הנוגדת בבית הדין קמא, משטענה בהליך נגד המזרחי שהאחרונה כלל אינה ארגון עובדים, וכי בנסיבות אלה אין לאפשר לסקובר להיבנות עתה מטענה זו. סקובר, מנגד, טענה כי רבות מטענות ההסתדרות מושתתות על עובדות חדשות, שיש להורות על מחיקתן, וכי אין להתיר את צירוף הסכם השת"פ. עוד טענה כי יש לדחות את טענת ההשתק והמניעות שהעלתה ההסתדרות, משטענות הנוגעות לחברות כפולה נוגדת הועלו בבית הדין קמא וגם בהודעת העירעור, וּודאי בשים לב למשקל שניתן לעניין על ידי בית דין זה. לגופם של דברים נטען שהחברות בהמזרחי ובהסתדרות היא חברות כפולה נוגדת; לא הובאו ראיות המצביעות על ביטול מפורש של חברות באירגון עובדים קודם מצד העובדים כפולי החברות בהמזרחי; בזמן אמת ההסתדרות עצמה התייחסה להמזרחי כאל ארגון עובדים מתחרה, לפי הילכת אל בטוף[footnoteRef:27], ושלחה להמזרחי את טופסי ההצטרפות ואת הכרזת היציגות.

...

דעת המיעוט (נציג הציבור מר ערן בסטר) התרשמה שסקובר מקפידה על הכללים וכי אירוע פיינטוך אינו אלא "אירוע מקומי שאינו יכול להעיד על שיטה או כוונה", וסברה כי בנסיבות אלה יש לדחות את הבקשה הזמנית השנייה במלואה.

בנסיבות שכאלה לא מצאנו הצדקה לסטייה ממדיניות פסיקת ההוצאות.

סוף דבר הערעור (של סקובר) מתקבל בחלקו.

הגם שקבענו כי באופן עקרוני ניתן להצטרף לארגון עובדים בשיטה הטלפונית, מצאנו כי לאור האופן שבו יושמה שיטה זו במקרה דנן, לא הוכח כי ההסתדרות היתה ארגון העובדים היציג בקרב עובדי סקובר במועד הכרזת היציגות (22.10.20).

לפני "בקשה דחופה", אשר הוגשה ביום 28.12.2022, להורות על פתיחת התיק שבכותרת ולמתן הוראות, לרבות קביעת מועד לדיון.

ב"כ ההסתדרות והוועד השיב בתגובה: "אנחנו תמיד שומעים את פניות קבוצות העובדים. יחסי העבודה ברחובות הם יחסים טובים וכמובן שכל פניה שתובא אלינו נתייחס אליה". ב"כ הערייה השיבה כי: "ככל שתהיה פניה מהועד לעירייה הצופה פני עתיד אנו נשמע אותה כדרכנו תמיד". ביום 29.12.2015 נתנו פסק דין שלשונו כדלקמן: "1. במהלך הדיון ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הוצע לב"כ המערערים כי העירעור יימחק ללא צו להוצאות.

בתגובת הממונה על השכר נאמר כי לאחר שהציג את עמדתו בהליך בבית הדין, שעניינו היה בתנאי שכר שלעמדת הממונה מהוים חריגות שכר לפי דין; ומשפסק הדין הורה על מחיקת העירעור ללא צו להוצאות וללא התניות - אין בידיו לסייע מעבר לכך.

...

כן טענה העירייה כי לא ניתן לדון מחדש בערעור שנמחק; כי לא מוכרת לעירייה פניה כלשהי של מי מבין המערערים או של נציגות העובדים; כי חמישה מן המבקשים אינם מועסקים עוד בעירייה ואחד נוסף אינו עובד עוד באגף התברואה ועל כן לא ברור האם הבקשה הוגשה על דעתם; כי הבקשה שגויה לחלוטין ולא צורף אליה תצהיר; וכי יש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות לדוגמא.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בעמדות הצדדים ובחומר התיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

יש לדחות את הבקשה גם מחמת עקרון סופיות הדיון.

בחלוף שבע שנים ממתן פסק הדין הרי שמדובר בפסק דין חלוט שניתן, כאמור, בהסכמה - ואין כל הצדקה "להחיותו". סוף דבר הבקשה נדחית.

זאת לפי הראיות המצורפות תחת "מוצגי הקובל". קרי, המסמכים שהציג משרד הבריאות בהליך המשמעתי המבססים, לשיטתו, את אחריותו המשמעתית של ד"ר רוזנטל (נספח 12 לערעור): במסמך "המלצות של דר' רוזנטל בנוגע ל"זהירות במתן חיסונים" נכתב: "ההמלצות הן של דר' רוזנטל ואינן בהתאם להנחיות של משרד הבריאות או אירגוני בריאות רישמיים אחרים בעולם, וגם לא של אירגוני רופאי הילדים. ההמלצות מבוססות רק על ניסיונו האישי ואינן מגובות על ידי מחקרים מדעיים" (נספח ת/6).

אשר לסעיף 41(4) לפקודת הרופאים, שעוסק בהפרה חוזרת, טוען המערער כי לא הוצגה כל ראיה בעיניין זה, המתייחסת למועד המאוחר לשיחת הבירור (שנערכה כאמור ביום 31.12.18), שניתן ללמוד ממנה כי הוא התמיד להפר את ההוראות שניתנו לו. לפיכך, אי אפשר לטעון שלא חל שינוי מהותי באופי פעילותו המקצועית ובפרסומיו.

על פניו דרישה, האוסרת לחלוטין על הצגת עמדה הטוענת לקיום סיכונים הנלווים לחיסונים, גם אם נילוות לה הסתייגויות והצגת עמדת משרד הבריאות, תימנע ביטוי שהוא "בנגוד לזרם" מרופא "השוחה נגד הזרם". אין היא עולה בקנה אחד עם עמדתה של ההסתדרות הרפואית, המציבה את אמת המידה להתנהלות האתית בנושא.

...

הוא קבע כי "הוועדה הנכבדה שקלה כראוי את מכלול נסיבות המקרה, התרשמה ישירות מהעדויות ומחומר הראיות, והמלצתה לעניין הרשעת הנקבל במיוחס לו בכתב הקובלנה – מקובלת עליי. גם ההמלצה לעניין אמצעי המשמעת – התלית הרישיון למשך שנה אחת – נראית לי שקולה והולמת, בנסיבות המקרה והשלכותיו על בריאות הציבור" (עמוד 3 להחלטה; נספח 1 לערעור).

מסקנתי היא שיש לזכות את ד"ר רוזנטל מהאישום בסעיף 41(4) לפקודת הרופאים.

נראה לי כי על רקע זה יש להחזיר לוועדה את הדיון בכל הנוגע באמצעי המשמעת המתאים.

התוצאה דין הערעור להתקבל באופן חלקי.