הוקל בעונש שנגזר בהחלת סעיף 300א

השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ח' סלוטקי, מ' לוי וא' חזק) שבמסגרתו הורשע המערער בעבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) ומעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(4) לחוק.

המערער לא חלק על העובדות המיוחסות לו בכתב האישום ועל כן במוקד הכרעת הדין עמדו שלוש הסוגיות הבאות: אחריותו הפלילית של המערער למעשיו נוכח טענתו כי מיתקיים סייג אי שפיות הדעת המנוי בסעיף 34ח לחוק העונשין (להלן: סייג אי השפיות); לחלופין, חלותו של סעיף 300א(א) לחוק בעיניינו של המערער המאפשר להפחית מעונש מאסר העולם המתחייב בעבירת הרצח; ועצם השתכללותה של עבירת המעשה המגונה במצב שבו בשעת ביצוע המעשה המנוחה כבר לא הייתה בין החיים.

לא זו אף זו, נטען כי פרשנות העבירה ברוח חוק היסוד צריכה הייתה להוביל דוקא להעדפת חירותו של המערער – זכות יסוד המוגנת אף היא בחוק היסוד – ולאי הרשעתו עקב כך. ביחס לגזר הדין טען המערער כי בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרי רצח שבהם נקבע כי מתקיימים תנאי סעיף 300א(א) לחוק יש להעמיד את מיתחם העונש ההולם בעיניינו בטווח שבין 10 לבין 20 שנות מאסר בפועל ולקבוע את עונשו בשליש התחתון של מיתחם זה. המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין, מנימוקיו.

אכן, בצד קביעת עונש החובה הכיר המחוקק בגדר סעיף 300א(א) לחוק באפשרות להקל מעונשו של מי שהורשע ברצח אם בעת ביצוע העבירה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את מעשהו או את הפסול שבו, או להמנע מבצוע המעשה, הגם שלא מיתקיים בעיניינו סייג שפיות הדעת (ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 67 (2000)).

...

מסקנה זו נסמכה על ניתוח מפורט של חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו מטעם מומחי הצדדים, עדויות המומחים לפני בית המשפט ואינדיקציות נוספות בנוגע למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשים ולאחריהם.

סוף דבר: אם תישמע דעתי יזוכה המערער מביצוע עבירת המעשה המגונה, ובהתאם תופחת מעונשו שנת המאסר שנגזרה בגין זו. בה בעת, לצד זאת, ידחה הערעור על גזר הדין שהושת על המערער בעבירת הרצח.

וכך נאמר בגמרא, בבא קמא פו ע"ב: "בעי ר' אבא בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו? (אדם בייש אדם שישן ולאחר מכן הישן מת בשנתו). מאי קמבעיא ליה? (מהי השאלה). אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה (זו השאלה): משום כיסופא הוא, והא מית ליה ולית ליה כיסופא (האם חיוב התשלומים של דמי בושת הוא משום הרגשת הבושה של המתבייש, והרי אדם זה מת בלי שידע שביישוהו ולא הרגיש בכך כלל), או דלמא משום זילותא הוא, והא אוזליה? (או שמא חיוב התשלומים של דמי בושת הוא משום הזלזול בכבודו, והרי זלזלו ופגעו בכבודו)." בסופו של דבר, הגמרא אינה משיבה על השאלה מכוח מה ניתן לחייב את המבייש בתשלום דמי בושת במקרה זה, שבו מת המבוייש במהלך הזמן שביישוהו.

למסקנה, הדרך הפרשנית בה צעד המשפט העברי מקדמת דנא ועד לדורות האחרונים ממש, מובילה אף היא לתוצאה אליה הגיע חברי השופט פוגלמן בחוות דעתו המקיפה והמנומקת.

תחת זאת, לצורך הצדקת החלתה של ענישה מופחתת על מי שהורשע בבצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק, על בית המשפט להשתכנע כי מכלול נסיבות ביצוע העבירה מלמד, במאזן ההסתברויות, על התקיימות שלושת התנאים המנויים בסעיף 300א(א): הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של נאשם; הגבלה במידה ניכרת של יכולתו להבין את המעשה, את הפסול בו, או להמנע מעשייתו; ולבסוף – קשר סיבתי בין השניים.

על רקע זה קראו שופטים רבים טרם שנחקק סעיף 300א לחוק העונשין לשינוי גישת האחריות והענישה בעבירות ההמתה – עיינו: ע"פ 553/77 תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 141, 151 (1978) "כשלעצמי, אין דעתי נוחה מהתוצאה אליה הגעתי מכוח גזירת הדין, תוצאה המחייבת לאשר למערער גזר דין של מאסר עולם...אילו הוחלה בישראל הילכת האחריות המופחתת, הייתי מקל עם הנאשם בהרבה במה שנוגע לתקופת המאסר שראוי הוא לשאת"; ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 39 (1981); ע"פ 687/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 347 (1987); ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447 (1988).

כך, סעיף 35א לחוק העונשין, קובע כי בית המשפט רשאי לסטות לקולא מעונש החובה בהתקיים נסיבות מקילות (הסעיף מחריג, בין השאר, את עבירת הרצח לפי סעיף 300, למעט מקרים המפורטים בסעיף 300א).

...

בשים לב לכך כי מדובר בהפרעה מתמשכת, שתסמיניה השפיעו באופן מהותי על התנהגותו של המערער, אני סבור כי בנסיבות מקרה זה מדובר בהפרעה נפשית חמורה, הגם שאין חולק על כך שנותר גם לו תחום תפקוד "רגיל". בהקשר זה יש אף להזכיר את חוות הדעת האחרות (שבית המשפט המחוזי הנכבד העדיף שלא לקבל את מסקנתן), אשר ייחסו למערער אפילו הפרעות נפשיות חמורות מזו.

סוף דבר – אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי ולגזור על המערער 20 שנות מאסר מכוח סעיף 300 א לחוק העונשין, חלף מאסר העולם שנגזר עליו.

המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: לאחר שעיינתי בחוות דעתם המקיפות והמנומקות של חבריי, המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופט י' אלרון, החלטתי לצרף את דעתי לתוצאה אליה הגיע השופט אלרון הן באשר לאי תחולת סייג אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין והן להנמקתו לדחות את ערעור המערער להטיל עליו ענישה מופחתת, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין, תחת עונש מאסר העולם שהוטל עליו בבית המשפט קמא.

לעניין ההרשעה – כאמור, באות-כוח המבקשת טענו כי הראיות החדשות שהביאו מצביעות על העדרו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעת המבקשת בעבירת הרצח, וכי הרשעתה בהריגה, תחת רצח, תוביל להטלת עונש מאסר בן שנים ספורות בלבד; ולחלופין, ראויה היא לעונש מופחת לפי סעיף 300 א(ג) לחוק העונשין.

כאמור, סעיף 300א לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט להקל עם נאשם שהורשע ברצח, ולגזור עליו עונש קל מעונש החובה של מאסר עולם הקבוע בחוק, וזאת במקרים חריגים בהם תחושת הצדק אינה מתיישבת עם מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של הנאשם בשעת מעשה (מ"ח 8810/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יב (29.5.2014) להלן עניין פלוני ב', וראו האסמכתאות שם).

בנדון דידן אכן אפשר, כי אילו התקבלה חוות הדעת כראיה לעת הזאת, וכאמור אין זו דעתי, היה בכוחה לשנות את התוצאה העונשית לטובת המבקשת; במקרים דומים בהם הוחל סעיף 300א(א) לחוק העונשין והופחתה הענישה, הוטלו בממוצע תקופות מאסר של 20 שנים על מי שעונשם נגזר לפי סעיף זה (ראו סקירה מקיפה בנושא בעיניין פלוני ב' פסקה טו).

...

בכל הכבוד לחוות הדעת, סבורני כי תשובת המדינה יש בה טעם.

לסיכום חלק זה, בהתחשב במכלול הראיות בתיק, אין בראיה החדשה אותו משקל סגולי מכריע, שיהפוך למסה קריטית משמעותית הנדרשת להצדקת משפט חוזר, ולוּא בנוגע להקלה בעונש.

לפיכך, אין בידי להעתר לבקשה, וכאמור אין בכך כדי להביע דעה על בקשות חנינה או קציבה נוספת, שאינן בתחומו של בית המשפט.

ביום 19.3.2015 דחה בית המשפט (סגני הנשיא ת' כתילי וב' ארבל והשופטת א' הלמן) את הטענה וגזר על המבקש עונש של מאסר עולם ופצוי כספי לעזבון המנוח בסכום של 180,000 ש"ח. נקבע כי אמנם אין מניעה כי נאשם יעלה לראשונה טענה באשר למצב הנפשי המקים את התנאים לתחולת סעיף 300א לחוק העונשין בשלב גזירת הדין, וזאת גם אם לא הודה בבצוע העבירה.

לכך יש להוסיף, בנגוד לטענת המבקש, כי השופטת ע' ברון לא ראתה להצטרף לעמדתו של השופט י' עמית בכל הנוגע להערותיו המתייחסות לבחינה מחודשת של הקף תחולת הוראת 300א האמורה, ואף השופט ג' קרא הטעים כי הוא מתקשה להלום אפשרות לבחינת טענת ענישה מקילה על פי הסעיף האמור בנסיבות של ביצוע רצח על רקע נקמת דם כבעניינינו.

...

על יסוד כל האמור, הערעור נדחה.

דיון והכרעה עיינתי בבקשה על נספחיה, ובאתי למסקנה כי דינה להידחות בהתאם לאמת המידה הקבועה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

הבקשה נדחית.

ביום 27.2.2012 הורשע המבקש על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

בית המשפט קבע כי עיקר קביעותיו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין לביסוס ההצדקה להקלה בעונש עניינו בקושי שעמד בפני המבקש להבחין נכוחה במציאות ולהבין את הפסול שבמעשיו, כדרישת סעיף 300א(א) לחוק.

עמד על כך השופט אלרון באופן ממצה בציינו כי "אילו לא ניתן היה להבין מפסק הדין באופן חד משמעי - וללא הפעלת שיקול דעת שפוטי - מה היו הטעמים שבגינם הוחלט להקל בעונשו של [המבקש], ספק בעיני אם היה ניתן להביא כלל להקלה בעונשו תוך החלתו למפרע של סעיף 301ב לחוק העונשין" (בפיסקה 13 לפסק דינו).

...

בנסיבות אלו, כך נקבע, יש לדחות את הערעור ולראות במבקש כמי שביצע עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק ולהורות על קיצור עונשו לתקופה של 20 שנה.

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.