הוצאת רכב ממגרש גרירה ללא תשלום

בעדותו בבית המשפט אמר התובע: "...הרכב חנה בכביש ליד מיתחם שערי חדרה, מקום שמותר ולא מפריע לאף אחד. אני קניתי רכב חדש, הבת שלי למדה בקורס נהיגה. הרכב היה במצב מעולה ואני עזרתי לה... הרכב עמד שם שנה ועשרה חודשים. אני רק הייתי מנקה אותו ובודק אותו פעם בשבוע... אם באותו יום אני מקבל תשובה שהם גררו רכב שבמצב מעולה, אני ביום הבא במיגרש, הייתי משלם מה שמגיע להם ומקבל את הרכב אבל אני קבלתי במישטרה תשובה שהמשטרה לא גררה במשך שבוע את הרכב...". גרסת הנתבע מנגד, טען הנתבע להגנתו כי מדובר היה ברכב שהיווה מפגע בטיחותי וסביבתי אשר עמד במקומו במשך שנים מבלי ששולמו בגינו דמי רשוי שנתי (ר' נ/2) וללא ביטוח.

מר אברהם לוי, בעל העסק הנתבע ומנהלו, תיאר את נהלי ומהלך עבודתו בדרך כלל, ובמקרה הנידון, כך: "... אנחנו לא גוררים שום רכב אם לא מתלווה אלינו פקח של איכות הסביבה ואם לא קיבלנו איזו הנחיה מאיכות הסביבה. לכל גרירה של רכב כזה אנחנו בעצם נותנים טופס שימוע ובאותו מעמד מקבלים שאילתא על פרטי הרכב ופרטי הבעלים (ר' נ/1). הרכב שגוררים חייב להיות מזוהה אצלנו שישים ימים לפני שמוציאים את הרכב הזה לגריסה. אנחנו לא מוציאים שום רכב לגריסה ללא אישור טלפוני של עריית חדרה... הרכב של התובע אוחסן אצלנו מעל שבעה חודשים, לא נמכר לשטחים כמו שנטען, לא טייל בנצרת כמו שנטען. במהלך שישים הימים בהם הרכב ישב אצלנו, ניסינו בכל דרך אפשרית לאתר את התובע על פי תעודת זהות, ניסינו ב – 144 למצוא טלפונים שלו... את התעוד יש בערייה... עריית חדרה מוציאה שאילתות לפני שמוציאים הדבקות על רכב. הם מוציאים ללקוח מכתב ראשון, מכתב שני, מכתב שלישי, ואחרי שלושים יום עושים הדבקה ראשונה, ומעבר לזה עושים הדבקה של 48 שעות ולאחר מכן באים ליגרור את הרכב... אנחנו מגיעים בסוף, בלווי של פקחים... ניסינו לאתר, אנחנו הגענו גם לאישתו, גרושתו, נטליה, דיברנו איתה והודענו לה על כל הסיפור הזה, על הרכב שנגרר ונלקח לאחסנה ולפני שנלקח לגריסה... אני גרסתי את הרכב. הגיעה משאית עם מנוף, עם כף יד, מורידה בלוק של טונה על האוטו, גורסת אותו, מעמיסה לתוך אמבטיה ואז לוקחת אותו לברזל. את התעודה במ/1, אנחנו מקבלים במעמד הגריסה... אני לא יודע איך חודש אחרי זה מצאו את הרכב בחברון...". בהקשר זה העלה מר לוי את ההשערה שרכב אחר זוייף בהעתקת פרטי רכבו של התובע אליו.

...

בעדותו בבית המשפט אמר התובע: "...הרכב חנה בכביש ליד מתחם שערי חדרה, מקום שמותר ולא מפריע לאף אחד. אני קניתי רכב חדש, הבת שלי למדה בקורס נהיגה. הרכב היה במצב מעולה ואני עזרתי לה... הרכב עמד שם שנה ועשרה חודשים. אני רק הייתי מנקה אותו ובודק אותו פעם בשבוע... אם באותו יום אני מקבל תשובה שהם גררו רכב שבמצב מעולה, אני ביום הבא במגרש, הייתי משלם מה שמגיע להם ומקבל את הרכב אבל אני קיבלתי במשטרה תשובה שהמשטרה לא גררה במשך שבוע את הרכב...". גרסת הנתבע מנגד, טען הנתבע להגנתו כי מדובר היה ברכב שהיווה מפגע בטיחותי וסביבתי אשר עמד במקומו במשך שנים מבלי ששולמו בגינו דמי רישוי שנתי (ר' נ/2) וללא ביטוח.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ואלה הם נימוקי: · שוכנעתי כי גרירת רכבו של התובע מהמקום שבו הוא חנה במשך תקופה ארוכה בוצעה כדין, לאחר שהודבקו עליו דו"ח של העיריה והתראה לפני גרירה שאני מניחה כי הוא היה מודע לקיומן לפחות לנוכח טענתו כי נהג "לנקות ולבדוק" את הרכב שנרכש עבור בתו, באותו המקום, מדי שבוע.

לנוכח כל אלה החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ואני מורה כי הנתבע ישיב לתובע סך של 5,330 ₪ המהווה את ההפרש בין הסכום ששולם על ידו (8,000 ₪) לזה שאותו היה הנתבע רשאי לגבות ממנו בגין גרירת הרכב (303 ₪ בתוספת מע"מ) ואחסונו לתקופה שאינה עולה על 60 ימים (33 ₪ בתוספת מע"מ x 60).

ביום 7.6.10 הועברה ע"י הנתבעת "הצעת מחיר לבצוע גרירה ואחסנת רכבים", שעניינה, אחסנת רכבים שיתפסו בפעולות אכיפה אותן היא מבצעת עבור הרשויות המקומיות (נספח א' לכתב התביעה).

וכך השיב אלון ראובן – "ברגע שמשחררים, מי שבא לשחרר הוא אחראי על התשלום. כשעו"ד מאחסן אצלי רכב נניח אז אם החייב לא משחרר אז הוא מוציא אותו למכירה כמו שעושים במחסני נעמן. אז אם לא משחררים ביצורית צריכה לקחת את הרכבים.

טענת מנהל הנתבעת לפיה התובע נטל סיכון מחושב כי יאוחסנו במגרשו רכבים שנים ארוכות ללא דורש וללא שישולמו בגינם דמי איחסנה, נטענה בעלמא.

...

מאותם טעמים, אין בידי לקבל אף את הטענות לרבות טענות צד ג' 3, לפיהן בהסכם ההתקשרות, פטרה הנתבעת את צד ג' 3 מתביעות של קבלני משנה (סעיף 54 להסכם ההתקשרות נספח 1 לתצהיר מטעם צד ג' 3).

סוף דבר התביעה העיקרית כנגד הנתבעת מתקבלת למעט ביחס לרכב יונדאי 62-210-04; התובע עותר לתוספת מע"מ אולם אגרה שולמה על סך 457,219 ₪.

הודעות צד הג' לענין רכבים 16-195-50 (צד ג' 1) ו- 42-364-27 ו- 90-019-24 (צד ג' 2), נדחות; הודעות צד הג' ביחס ליתר הרכבים נשוא פסק הדין בתביעה העיקרית, ביחס לתקופה הראשונה (ממועד אחסנת כל רכב ועד מועד סיום ההתקשרות עם צד הג' הרלוונטי), נדחות; הודעות צד הג' ביחס ליתר הרכבים נשוא פסק הדין בתביעה העיקרית, ביחס לתקופה השנייה (ממועד סיום ההתקשרות עם צד הג' הרלוונטי ביחס לכל רכב ועד מועד הגשת התביעה), מתקבלות בחלקן, באופן שצדדי הג' יישאו ב-50% מעלויות האחסנה בגין תקופה זו ביחס לרכבים שבאחריותן; צדדי הג' ישאו בהוצאות המודיעה בגין אגרה ביחס לסכומים בגינם התקבלה הודעת צד הג' ובשכ"ט עוד המודיעה בסך כולל של 15,000 ₪ אשר יחולק בין צדדי הג' ביחס לסכומי פסה"ד כנגדן; סכומי פסה"ד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; סכומי ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד התשלום בפועל; המודיעה תגיש פסיקתא לחתימה בהתאם לחישוב כמפורט בפסה"ד. ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ז, 13 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

הוא הורשע על- פי הודאתו בעבירת נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח, וזוכה מבצוע עבירת השבל"ר. לאחר התאונה, הנתבעת גררה את הרכב למגרש מכוניות מטעמה, מינתה שמאי לבדיקת הקף  הנזק, סייעה לתובע במכירת שרידי הרכב ואף מימנה לו רכב חלופי.

אי תשלום תגמולי הביטוח בנסיבות אלה מהוה חוסר תום לב. את טענת המבטחת בדבר אשם תורם בביטוח שיש לייחס לתובע, בשל העובדה שהנהיגה ברכב נעשתה באמצעות שימוש במפתחות הרכב, יש לדחות.

העדה מטעם הביטוח לא התייצבה במועד שמיעת הראיות ואת תצהירה יש להוציא מתיק בית המשפט.

...

ואפילו היה מקום לקבוע כי אותה כוונה מתייחסת גם לעצם קרות התאונה, ואין מקום להניח כי הבן גרם לתאונה במתכוון (עניין שמעון), הרי שבהקשר זה סבורני כי כאשר אדם שאינו מוסמך בנהיגה ואין לו רישיון (בשונה מעניין אלטורה) נוהג ברכב ללא רשות, קל וחומר כשהינו בגיר (אף בשונה מעניין הדר ועזבון המנוח שוורץ), עליו לצפות כי תאונה עשוייה להתרחש בסבירות גבוהה, זו אינה יכולה לחסות, ואף אין צידוק (נוכח טיבה) להחסותה, תחת הגנת הסעיף (ראה בהקשר זה גם ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שלישית, כרך ב' עמ' 1026 אליהם מפנה הנתבעת).

סוף דבר אשר על- כן, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום הפיצוי כמפורט לעיל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום.

כמו- כן, אני מקבלת את הודעת צד ג' ומחייבת את צד ג' לשלם לנתבעת כל תשלום שתשלם לתובע (למעט הוצאות התובע כמפורט לעיל) ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 7,000 ₪ ומע"מ כחוק.

נוכח האמור הוריתי על ביטול הצוו האוסר שימוש ברכב, וכן לשחרר הרכב בכפוף לתשלום דמי האיחסון והחזרת רישיון הרכב למבקשת, תוך מתן אפשרות למבקשת להגיש בקשה נפרדת בעיניין ההוצאות.

(ג) לא הועבר הרכב למגרש איחסנה בתוך פרק הזמן הנקוב בהודעה או בצו איסור שימוש, רשאי קצין מישטרה לגררו או להורות לגררו למגרש איחסנה באמצעות גורר שאושר לכך בהתאם לתקנות אלה (להלן-גורר), ובילבד שהבטיח כי הגורר נקט אמצעי זהירות סבירים הדרושים להבטיח את בטיחות הגרירה ולמנוע נזק לרכב בעת גרירתו.

את מקום האחסנה היה על בעל הרכב לבחור מתוך רשימה שהייתה אמורה להיות מוצגת לו, וככל שביצוע הגרירה לא התבצע בזמן סביר קמה לקצין המישטרה סמכות גרירה בעצמו.

לקיחת רכב מאדם הנו מעשה (החלטה) קשה שיש לעשותו בזהירות מוגברת ולא כלאחר יד. קצין מישטרה המורה על הודעה מעין זו חייב לבדוק עצמו היטב , כדי לא לגרום לנזקים אישיים מיותרים למבקש עצמו וזאת טרם בדיקת נזקים הכספיים שהוציאה המבקשת על לא עוול בכפה.

...

בהסתמך על הסיפא ל- סעיף 57ד לפקודה התעבורה, לפיו " בית המשפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה, רשאי לפי בקשה שהוגש לו, להורות כל הוראה שתיראה לו בעניינים האמורים בסעיף זה, ובלבד שנתן הזדמנות למי שעלול להיפגע מהחלטתו להשמיע את טענותיו ". לא רק שנערך דיון בנוכחות ב''כ הצדדים כאמור, אלא גם התקבלה תגובה בכתב לבקשה מטעם המשיבה, ולפי נוסח החוק סבורני כי ניתנת לבית המשפט סמכות רחבה דייה לפצות את המבקשת בנזקים שנגרמו לה כתוצאה מפעילות המשטרה כבמקרה דנן.

נוכח האמור לעיל ומשהמשיבה פעלה שלא בהתאם לחוק והביאה לפגיעה כלכלית במבקשת, אני מורה על חיוב המשיבה בכל הוצאות ההליך קרי : גרירה (300 ש''ח) ואחסנה (1,100 ש''ח) עלות השכרת הרכב , בגין נסיעת המבקשת מביתה בירושלים עד לאילת לשם שחרור הרכב בסך 832.90 ש''ח זאת כאמור בהתאם לקבלות אותן צרפה המבקשת.

לעניין שכר טרחת עורך דינה של המבקשת, אני מורה על החזר כספי חלקי בסך 3,000 ש''ח. המשיבה תחויב בהחזר למבקשת סכום של 5,233 ש''ח, בתוך 90 יום.

ראו את שנקבע בסעיף 1(ב) לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב – מיגרשי איחסנה), תשס"ו-2006: "1(ב) מיגרש האחסנה שיאוחסן בו הרכב, ייקבע בהיתחשב בהצעתו של הנהג, מבין מיגרשי האחסנה שיש בהם, באותה שעה, מקום לאיחסון הרכב, ולאחר שהוצג לפניו המידע אודות מיקומם של מיגרשי האחסנה והוצאות האחסנה בכל אחד מהם." ראו גם את הוראת סעיף 8 לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב– מיגרשי איחסנה) שעוסק בתשלום הוצאות איחסנה וגרירה: "8(א) בעד אחסנת כלי הרכב ישלם בעל הרכב או מי מטעמו, למפעיל מיגרש האחסנה שיכלי הרכב אוחסן בו, תשלום בשיעור שהציע מפעיל מיגרש האחסנה במסגרת מיכרז לאיחסון כלי הרכב במיגרש האחסנה או לפי הקבוע בתוספת, לפי הנמוך מביניהם, זולת אם בית המשפט הורה אחרת.

(ב)  השופט רשאי לצוות כי בעלו של בעל חיים או חפץ שנתפסו ועוכבו לפי סעיף קטן (א), ישלם סכום הנראה לו סביר לרופא וטרינאר ממשלתי לכסוי הוצאות הקשורות בהעברת בעל חיים או החפץ למקום ההחזקה, והוצאות החזקתו וכלכלתו של בעל החיים במשך ההחזקה, וכן רשאי הוא לצוות כי אם לא ישולם הסכום תוך הזמן הנקוב בצו יחולטו בעל החיים או החפץ.

כך למשל, סעיף 13ב(ב) לחוק שמירת הניקיון, מאפשר לחייב את מי שלא קיים צו לשמירת הניקיון, לשלם את כפל ההוצאות שהוציאה הרשות כדי לבצע במקומו את הצוו.

...

לפיכך, אני מורה על חילוט המשאית שמספרה 8818815.

לפיכך, והגם שאין הסמכה מפורשת בחוק, אני סבורה כי הפרשנות הראויה מחייבת לאפשר למשטרה לתפוס את כלי הרכב מבצעי העבירות, ואך הגיוני הוא שעלויות התפיסה והאחסון יחולו על מבצעי העבירות ולא על כלל הציבור.

בעניין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ הנאשם, כי בלתי סביר ובלתי מידתי, ליידע את הנאשם רק בחלוף שנתיים וחצי ממועד התפיסה של המשאית, כי הוא נדרש לשלם עלויות אחסון של כ- 70,000 ₪ (סכום לא סופי).