בעיניין פלבן [ת"א (י-ם) 5425/00 פלבן נ' סלומון (12.2.2003)] הבהיר בית המשפט כי אין להעניק לעובד מדינה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע באומרו:
"הצטרפותה של המדינה לעמדת הנתבעים [דהיינו כי מוקנית חסינות לבעל תפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו – ל.ג] מפתיעה במקצת, הואיל ומשמעותה המעשית של הגישה הזו הנה מתן חסינות לכלל פקידי הממשלה. היום יהיה זה דובר המשרד, ולמחר יהיה זה פקיד אחר אשר ייתן דרור לחרצובות לשונו, במכתב, בחוות דעת, בראיון לתקשורת או בכל דרך אחרת, ביודעו כי מובטחת לו חסינות. לחסינות שכזו, אין הצדקה עניינית; והיא מנוגדת גם להלכה הפסוקה. על פי סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 'אין המדינה אחראית בנזיקים על הוצאת שם רע'; אך אין דין המדינה כדין עובדיה. עובד מדינה יכול גם יכול שיימצא אחראי לעוולה שעשה. אמנם, גם עובדי הציבור נהנים מחסינות מסוימת, אך זו אינה גורפת וכללית כחסינותה של המדינה. עובד המדינה המוציא שם רע יכול שיישא באחריות בגין מעשהו [ע"א 507/79 ראודנאף (קורן) נ' חכים פ"ד לו (2)757, 796, אמנם באימרת אגב]. פרשנות כפי שמבקשים ב"כ הנתבעים וב"כ הצד השלישי תוצאתה, למעשה, מתן הגנה 'מוחלטת' לפקידי הממשלה, מגדולם ועד קטנם".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.)
דברים אלה נאמרו אמנם בהתייחס לסעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע, אולם הגיונם תקף גם לעניין ההגנה המוקנית לעובד מדינה עת נטען כי מדובר בפירסום על פי סעיף 13(9) לחוק.
בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח קיומן של תלונות הן לפני אסון ורסאי והן לאחריו קודם להפצת מכתבי הערייה, וכי הערייה "הושפעה מההיסטריה הכללית ששררה בארץ בעקבות אסון ורסאי, וללא כל בדיקה מקדימה וללא כל תימוכין רק מתוך רצון להשיל מעליה כל אחריות, הפיצה ברבים ידיעות שהתבררו בעליל כבלתי נכונות"; הערייה היתעלמה מאישורו של מהנדס הבניין מטעם בעלי האולם שהוצג לפניה, וגם לאחר מכן חזר מהנדס הערייה במסגרת ראיון שקיים בטלביזיה בכבלים על הדרישה להפסקת האירועים באולם.
לטענת המדינה, מטעמים של מדיניות משפטית, יש להעניק חסינות גם לפרסומים מסוג זה, ומאחורי ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק עומדת ההנחה "כי כתיבת חוות דעת/המלצות על פיטורין של ממונה במסגרת יחסי עובד – מעביד, בצל הסיכון של תביעה בגין לשון הרע, עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי של חוות הדעת ולשבש את מהלכו התקין והיעיל של מוסד הבקורת על העובד". המדינה מוסיפה וטוענת כי "אין מקום ביחסי עובד מעביד או ממונה כותב חוות דעת במסגרת תפקידו על עובד פלוני לתביעת לשון הרע". אין בידי לקבל טענה זו של המדינה, מנימוקים אלה:
30.1.
הבחנה כזאת מסכלת את תכלית החוק, בהוסיפה לו "הגבלה תכנית", ובהציבה לו "סייג פסיקתי", כל זאת בנגוד לנפסק בהילכת חיר, לפיה כאמור "כל ניסיון להיתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי".
בנסיבות אלה, ועל מנת לאפשר למשרד החינוך להמשיך ולפעול באורח תקין מבלי שייפגעו התלמידים, ולמען אפשר לו למלא ייעודו כך, שרק המורים הנחוצים והטובים יותר על פי הערכת המפקחים ימשיכו ללמד גם לאחר פיטורי צימצום, אזי – טיעון המניף את חרב התביעה כנגדם ללא מתן הגנה על פי סעיף 13(9) לחוק, כאילו מדובר ביחסי עובד מעביד רגילים ותביעה רגילה של לשון הרע – "לא מדבר אליי".
מעבר לנדרש
כאמור, לדעתי תביעת המערער על פי חוק איסור לשון הרע ראויה להדחות על פי סעיף 13(9) לחוק, בשל העידר עילת תביעה.
...
בנסיבות המקרה שלפנינו, אין ספק שלפחות לגבי הפיצוי בגין עוגמת נפש יש חפיפה בין סכום הפיצוי שנפסק, לסכום הפיצוי המגיע ללא הוכחת נזק על פי סעיף 7 לחוק, שעמד בשעתו, לפני עדכונו, על סך של 50,000 ש"ח.
סוף דבר - אם תישמע דעתי, הערעור יידחה כאמור, ללא צו להוצאות.
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון
מצטרף לדעתם של הנשיא יגאל פליטמן והשופטת לאה גליקסמן כי דין הערעור להידחות ללא חיוב המערער בהוצאות.
סוף דבר
על פי דעתו של אב בית הדין הנשיא פליטמן, אשר לתוצאתה הצטרפו השופטת גליקסמן ונציג המעסיקים מר גדעון, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט רבינוביץ, שאליה הצטרף נציג העובדים מר חבשוש, נדחה בזה הערעור, ללא צו להוצאות.
