הוצאת לשון הרע ועוולת מעצר שווא בתחנת משטרה

גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שניגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החרות – האם עיכוב בתחנת המישטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החרות (לדיון נרחב בשאלת הרשלנות ראו ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר (2012); בנוסף ראו רע"א 5932/08 שירי נ' מדינת ישראל (2010) (להלן עניין שירי); ת"ק (שלום ירושלים) 11339-04-10 אבודרהם נ' משטרת ישראל (2011) (להלן עניין אבודרהם)).

שנית, בית המשפט המחוזי הפחית את סכום הפיצויים שנפסקו לטובת המבקש בכ-90%, אולם לא נימק קביעה זו כדבעי; אמנם צוין כי בית משפט השלום לא ביסס מצידו כנדרש את קביעתו לעניין קיומה של עוולת לשון הרע וכן בדבר פגיעה בזכויות המבקש, אולם נדמה, על פני הדברים, ובכל הכבוד, כי בית המשפט המחוזי ביקש לתקן משגה אחד באמצעות משגה אחר, שעה שנימנע גם הוא לידון בטענות אלה לאשורן, וקבע את הסכום שקבע בלא הנמקה מספקת.

כפי שציין לעניין זה השופט ד' לוין: "ניתן להעלות על הדעת שעניין אשר נדון בפני ערכאה כלשהיא, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק דין שאיננו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי אפשר לומר עליו שזכה לדון כראוי בפני אותה ערכאה, ועל כן יש במצב עניינים זה כדי להטיות את הכף לכוון של מתן רשות ערעור, במקרה שזו מתבקשת" (רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (1990); וראו גם שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17).

ברי, כי המקרה נשוא ענייננו דומה יותר למקרים הראשונים שהובאו מעלה, בהם עוכב הפרט או נעצר לתקופה קצרה, ומבחינה זו הרחיב בית משפט השלום לכת לכיוון הקטגוריה השניה של מעצרי שוא ארוכים; ועל הראשונים, עיכוב קצר מועד, לשמש בסיס לקביעת סכום הפצוי ההולם את ענייננו – אך יש ליתן גם לרכיב הנסיבות המיוחדות משקל הולם.

...

מכאן, סבורני כי הסכום אותו קבע בית המשפט המחוזי נמוך בנסיבות.

לכן, אציע כי המשיבה תשלם למבקש סך 2,500 ש"ח בגין האירוע הראשון וסך 5,000 ש"ח בגין האירוע השני, ויחד 7,500 ש"ח, נכון להיום.

כשלעצמי סבור אני כי מן הראוי שסמכות העיכוב לא תוסק עוד מ"מקורות סמכות" אחרים, אף אם היו בעבר שסברו כי ניתן ללמדה מהוראות פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), 1927, מפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, או מכוח סמכויות עזר הנלוות לסמכות החקירה [ראו לעניין פקודת העדות: דוד ליבאי "סמכות המשטרה לעכב חשודים ועדים" רבעון לקרימינולוגיה משפט פלילי ומשטרה א 31, 34 (1972-1971); וסקירה בהתייחס לשני מקורות הסמכות הנוספים אצל גזל, עמ' 370-369, 380-375].

בכתב התביעה טוען התובע כי המישטרה ביצעה כלפיו עוולות של כליאת שוא ונגיסה לפי סעיפים 26 ו60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח – 1968, הפרה את הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים) , התשנ"ו – 1996, פגעה בשמו הטוב בנגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 והוא העמיד את תביעתו על 75,000 ₪.

אולם אין לקבל את התביעה בכל הקשור להוצאת לשון הרע.

אולם, כאשר הגיע התובע יחד עם רס"ל אסקוטסקי ודים לקבל טפול רפואי בקופת חולים קיבל רס"ל אסקוטסקי ודים הוראה טלפונית לשחרר את התובע מעיכוב להותיר אותו בתחנה ללא לווי ולהורות לו להגיע למישטרה לצורך חקירה (ראה דוח הפעולה המצוין לעיל וכן עדותו של רס"ל אסקוטסקי ודים בבית המשפט.

...

מכל האמור לעיל, מדובר במעצר שנעשה שלא בהתאם להוראות החוק ואשר גרם לתובע , אשר באותה עת היה בעצמו קורבן של תקיפה, להתקף חרדה מיותר, הוביל לאובדן הכרה ועל המשטרה לפצות אותו בגין זה. כאשר התובע מגיע לבית חולים ולמרפאת קופת החולים הוא היה בסטטוס "עצור" וכך נמסר לצוות.

העולה מכל האמור לעיל, כי מעצרו של התובע היה שלא כדין ויש לפצותו בגין התנהלות זו, אין מקום למתן פיצוי בגין לשון הרע.

סכום הוצאות זה הינו כולל בגין הבקשה לדחיית דיון שהוגשה ביום 13.11.18 מבלי להודיע לתובע, ולעניין זה ראה החלטתי מיום 19.11.18.

לאור האמור נטען כי הנתבעים ו/או מי מטעמם, אשר היו אמונים על בדיקת כתובתו המדויקת של התובע לצורכי משלוח הזימון לחקירה, התרשלו בבצוע תפקידם, תוך שהם גורמים אגב כך למעצר שוא של התובע, לפגיעה בשמו הטוב, ולעוגמת נפש בל תתואר.

הצדדים חלוקים בעקרם בסוגיות אלה: האם אי זימון התובע לדיונים שנקבעו בבימ"ש השלום ת"א במסגרת תיק פ 9886/04 נבע מרשלנות המדינה? ובעיקר, האם המדינה התרשלה בהליך עריכת הבקשה להוצאת צו המעצר נגד התובע שהוגשה לביהמ"ש (אשר בעקבותיה הוצא צו המעצר שהביא לעיכובו של התובע בתחנת משטרת זבולון)? בנוסף, האם קמה לתובע, בנסיבות העניין, עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע? עילה התביעה על פי חוק איסור לשון הרע התובע טוען בתביעתו כי הפעולות שביצעו הנתבעים עובר למעצרו יש בהם כדי לפגוע במוניטין שצבר, במעמדו ובשמו הטוב ולפגוע בעיסוקו כבעל משרד עו"ד בצפת אל מול לקוחותיו, הן בעבר והן בעתיד.

שלישית (והוא העיקר), לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, פירסום לשון הרע לאדם אחר או יותר זולת הנפגע, יהא עוולה אזרחית.

...

במקרה דנן, אומנם שוכנעתי כי התובע נקט שיהוי רב ובלתי מוצדק בהגשת תביעתו (שכן גם לפי גרסתו לאחר עיכובו במשטרה פתח בחקירת הנסיבות שהובילו למעצרו), כך שהעובדות שהיוו את הבסיס להגשת התביעה, היו בתחום ידיעתו, ובאפשרותו היה להגיש את התביעה, עוד שנים קודם טרם הגשתה בפועל.

יחד עם זאת, לא שוכנעתי שהשיהוי שנקט התובע גרם למדינה, בנסיבות העניין, נזק ראייתי כנטען, באופן המצדיק קבלת העתירה לדחיית התביעה עקב השיהוי.

סוף דבר אני מחייב את המדינה לשלם לתובע את הסך 10,000 ₪ בצרוף הוצאות משפט בסך 500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,750 ₪ - הכול לתשלום תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. ניתן היום, כ"א אייר תשע"ו, 29 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

(20) ביום 5.5.2015 בשעה 12:55 אמר הנתבע בנוכחות התובע, מריטה, גיל ותמר: "אתם לא גברים, יא קוקסינלים, יודעים מאיפה הבאת את אשתך אורגיות אורגיות". (21) ביום 6.5.2015 הוזמן התובע לתחנת מישטרה בעקבות תלונה שהגיש נגדו הנתבע בגין איומים, ואשר נגנזה בהעדר אשמה.

(22) ביום 6.5.2015 בשעה 12:30 ביצע הנתבע תנועות משגל אל מול מריטה וגיל, וצעק על התובע "מי עושה לך חשבון, יא קוקסינל". (23) ביום 4.6.2015 בשעה 11:00 הגיח הנתבע עם רכבו ונעצר בצורה פראית ליד מריטה ותמר, שהגיעו לחנייה, נגע באיבר מינו וחייך כלפיהן.

אין צורך להביא ראיות בדבר המשמעות שקורא ייחס לפירסום, אלא בית המשפט הוא הקובע ממצא בשאלה אם הדברים מהוים "לשון הרע" (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 301 (1977) (להלן: עניין חברת החשמל); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); רע"א 7943/01 נור נ' יערי (פורסם בנבו, 16.10.2001)).

לאור העובדה שמדובר בעדות יחידה, ללא פירוט גורל התלונה במישטרה, לא מצאתי לנכון לקבוע כי בוצעו פירסום לשון הרע ועוולת מיטרד ליחיד.

(20) ארוע מיום 28.4.2015 בתביעה השנייה נטען כי ביום 28.4.2015 בשעה 13:08 הנתבע הגיש תלונת שוא נגד התובע, אשר נילקח למישטרה, עוכב לחקירה ונחקר באזהרה.

...

התוצאה לאור האמור בפסקאות 54-63 לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם את הסכומים הבאים: לתובע מס' 1 (1) 34,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה השנייה, 15.3.2016, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) מחצית של כל אגרות התביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 15.3.2016 ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעות התובעים מס' 4 ו-6 נדחות.

התביעה לסעד של צו מניעה נדחית, משהוברר כי כיום שוב אין הנתבע מתגורר מול ביתם של התובעים.

בפני תביעה לקבלת פיצוי כספי ולפרסום מודעת התנצלות בגין עוולת הנגישה והוצאת לשון הרע.

מהות התביעה שבפניי הינה תלונה אשר הגישה הנתבעת מס' 1 כנגד התובע בחודש אפריל שנת 1996, בתחנת המשטרה בטבריה וזאת בגין מעשה אינוס שלטענתה ביצע בה (להלן: "התלונה"), ואשר לטענת התובע, הנה תלונת סרק ועלילת שווא.

לטענת התובע כאמור, התלונה שהוגשה על ידי הנתבעת מס' 1 הנה תלונת סרק אשר בשלה נעצר ומצא עצמו מאחורי סורג ובריח כשהוא חשוד במעשה אינוס.

...

כך הנני מחייבת את הנתבעת מס' 1 בפירסום מודעת התנצלות בגין תלונת הסרק שהגישה כנגד התובע בגין מעשה האינוס.

הנני מחייבת את הנתבעת מס' 1 בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד + מע"מ, בסכום כולל של 8,000 ₪.

בנסיבות העניין, הנני מורה על החזר יתרת האגרה ששולמה, לתובע באמצעות בא כוחו.