לשאלתנו, באילו עבירות מדובר, נימסר על ידי ב"כ העותרים, כי "מדובר על עבירות מס חמורות. אנחנו מדברים על סחיטה באיומים, היתחזות, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות" (עמ' 3 לפרוטוקול).
הלבנת הון – נטען, כי גם כאן "התיק שופע עדויות כמו גם הודאות של המשיבה", המוכיחות אי מתן חשבוניות "בסכומים של מיליונים", והוצאת חשבוניות פיקטיביות "בסכומים סמליים". כמו כן, הועברו כספים בלתי מדווחים לידי גורמים שונים, דבר המהוה הלבנת הון אסורה.
בהיות העותרים מודעים לכך, כי אין בתיקי החקירה ראיות מספיקות להעמדתה של המשיבה לדין, נטען על ידם כי היה מקום לבצע השלמה של החקירה, ולשם כך "אין צורך להוציא מאות אלפי שקלים על חיקור דין בניכר, או סכומי עתק למימון עדי מדינה", שכן "כל השלמה שתדרש... הנה בתחומי המדינה, בעלויות זניחות...". לפיכך, סבורים העותרים, כי "חובתו של בית משפט נכבד זה כעת, הנה לכל הפחות להורות לפרקליטות לבצע השלמה של החקירה; לבצע הערכה מקצועית וראויה של חוות הדעת השונות שנמסרו לידיה; לוודא את המידע החלקי והשגוי שעליו התבססה; ולשקול מחדש, לאור כלל החומר והערכתו מחדש, את העמדתה לדין של המשיבה".
דיון והכרעה
טרם שנידון בעתירה לגופה, מן הראוי לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה:
"היתערבות בית המשפט בהחלטותיו של היועמ"ש בנושאי העמדה לדין ואף בשאלה הטרומית בדבר פתיחה בחקירה פלילית תעשה במקרים חריגים, ורק אם בית המשפט השתכנע כי נפל בהחלטה פגם מהותי בהפעלת שיקול דעתו. פגם זה, כפי ששנִינו לא אחת, עשוי להתבטא בחוסר תום לב או במשוא פנים; בקבלת החלטה מתוך מניעים נפסדים או בסתירה לאנטרס צבורי; בטעות היורדת לשורשו של עניין או בהחלטה בלתי סבירה באופן קצוני" (פסק דיני בבג"צ 5722/12 אבו גוש נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.12.2017) בפיסקה 22, וראו גם, בג"צ 6064/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה (2.7.2018); בג"צ 1971/15 אלמאסרי נ' הפרקליט הצבאי הראשי (18.7.2017); בג"צ 6410/14 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' פרקליט המדינה (4.2.2015)).
...
השופט (בדימ') א' שהם:
לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה נטען על ידי העותרים, כי:
"... המשיבים שגו באופן קיצוני כאשר לא שקלו את כלל הראיות אשר הונחו בפניהם, או שהעניקו להן, שלא בצדק, משקל פעוט, ועקב פעולתם ו/או מחדליהם אלה, הגיעו למסקנה שגויה כי אין אשמה בכל הנוגע לחשדות לביצוע עבירות של החזקה בתנאי עבדות; כי אין בפניהם די ראיות לשם העמדה לדין בכל הנוגע לחשדות לעבירות של שימוש בתעודות הנחזות על פניהן להיות מזוייפות; וכן ביחס למרמה בנסיבות מחמירות, עושק וטיפול רשלני בתרופות, מניעת טיפול רפואי וסחיטה באיומים".
בגוף העתירה נמסר, כי העותרים הם "כמה מבין הנפגעים – הן נפגעי כת, הישירים והעקיפים, של פעולותיה ארוכות השנים של המשיבה 5 (להלן: המשיבה), אשר לאחר שהצליחו בעמל רב להיחלץ מ'ציפורניה', הגישו כנגדה מספר תלונות אשר כולן כרוכות בכת אותה ניהלה – ולמרבה הצער, עודנה מנהלת...".
לטענת העותרים, המשיבה גרמה למטופליה להאמין כי הם קורבנות למעשי התעללות "מזוויעים" מצד בני משפחתם, והיא "ניצלה את מצוקתם פרי דמיונה ובכך יצרה צורך מדומה והכרח בטיפול, אותו סיפקה תוך גביית כספים כבדים ולאורך שנים". נטען בנוסף, כי המשיבה היא אחות במקצועה, אשר מציגה את עצמה כ"הומאופתית" ומתיימרת להיות "דוקטור", למרות שהיא נטולת כל הכשרה "ליתן טיפול רפואי ממשרד הבריאות". חרף זאת, עסקה ועוסקת המשיבה במתן "טיפולים אלטרנטיביים" באמצעות מגע יד, בביצועם של "אבחונים" רפלקסולוגים, במתן "שיחות יעוץ", ואף במתן טיפול "תרופתי", לכאורה (המרכאות במקור – א.ש.).
לסיכום, נטען על ידי המשיבים כי החלטת רשויות התביעה לסגור את תיקי החקירה, בעניינה של המשיבה, היא החלטה מקצועית הנסמכת על התשתית הראייתית בתיקי החקירה.
לאחר שעיינתי בחומרי החקירה הרלוונטיים, נחה דעתי כי אין כל בסיס להתערבותנו בשיקול דעתם של גורמי אכיפת החוק, אשר מצאו כי אין בחומר החקירה שנאסף, ראיות מספיקות להוכחת העבירות הנטענות על ידי העותרים, באופן המקים סיכוי סביר להרשעה.
סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את העתירה.