הוצאת היתרי בנייה מותנית בהריסת מבנים

הוראת סעיף 17 בתוכנית הראשית פורטת את התנאים למתן כל היתר בנייה בתחום התוכנית, כאשר הוראת סעיף 17.10 קובעת כי לשם קבלת היתר בניה יש צורך ב: "הבטחת ובצוע הפינויים והריסת ופינוי המבנים, כמפורט בסעיף 13". בהתאם להוראות התוכנית הראשית, לכל אחת מהתוכניות המפורטות צורפה טבלת פינויים מנחה המתיישבת עם השלביות המתוארת בהוראות סעיף 13 בתוכנית הראשית.

עם זאת, על אף שביום 14.7.2019 ניתן אישורו של אגף הנכסים לפיו אין מניעה לאשר הוצאת היתר להריסה חפירה ודיפון - הובהר בהיתר כי הריסת המבנים המסומנים להריסה מותנית בפינויים בפועל מכל אדם וחפץ.

...

על אף שרוב הראיות שהתבקש צירופן היו ידועות לעותרים, למצער לעותר 1 אשר היה צד להליכים וניתן היה להציגן בשלב מוקדם יותר, אני סבור כי סוג המחלוקת מצדיק את הגשת המסמכים המבוקשים.

אני סבור כי הפרטים והמסמכים המבוקשים אינם נדרשים לצורך הכרעה בעתירה שלפניי הן בהתחשב בתוכנם אשר אינו מגלה חוסר תום לב מצד העותרים כפי הנטען על ידי המשיבות 4-8, הן לאור עמדת צד ג' וסעיף סודיות בהסכם שהוצג והן לאור התוצאה אליה הגעתי.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ – העתירה נדחית.

על-פי התכנית, הריסת המבנים אינה מותנית בפצוי הדיירים, אולם הוצאת היתר בניה במיתחם שהוגדר בתכנית המתייחס אל המקרקעין הנדונים, מותנית בפנוי והריסה בפועל של כל הבתים שסומנו להריסה, לרבות הבית הנידון (תצהירו של מר עזרא גרינבאום, מנהל האגף לבקורת פנימית ברמ"י (להלן – גרינבאום), בעיקר פסקה 6 ונספחיו; תצהירה של הגב' ענת ישראלי, סגנית מתכננת מרחב ירושלים ברמ"י (להלן – ישראלי)).

...

על יסוד כל האבחנות שעליהן עמד כבוד השופט מ' מזוז, הוסיף כי "כל אלה מובילים למסקנה, כי כל המושג של רישיון מכללא, אף ככל שיש לו עדיין זכות קיום לאחר חוק המקרקעין, הוא זר לחלוטין לסביבת המשפט הציבורי ואינו מתיישב עם נורמות המשפט המינהלי ועם מערכת הדינים והכללים החלים על רשויות ציבוריות באשר לניהול מקרקעי ציבור, כמו גם עם המציאות של הפיקוח על מקרקעי ציבור" (ראו עוד שם, פסקאות 5-4).

משהגענו למסקנה זו, נותר לבחון את טענת הנתבעים בדבר זכאותם לפיצוי עבור השקעותיהם במהלך השנים במקרקעין.

בהתאם לאמור, התביעה מתקבלת.

על פי המתואר, בתאריך 20.3.2019 או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, הציבו מבנה מגורים בשטח של 70 מ"ר וכן גדר באורך של 55 מ', איכלסו את המבנה ללא היתר בניה בחוק ובנגוד לתכנית החלה על המקרקעין (הצ/1-4 /135).

ב"כ הנאשמים ביקש להיתחשב בהודאת הנאשמים ובנקיטת הליכים להוצאת היתר לבנייה מושא כתב האישום.

בית המשפט שקל, בין היתר, את מצבו הרפואי הקשה של הנאשם, הסובל ממחלת ריאות ומחובר לבלון חמצן, ומצא להאריך את המאסרים המותנים שהוטל על הנאשמים בתיק אחר, כן הפעיל התחייבויות שחתמו עליהן הנאשמים בסך 10,000 ₪ כל אחת.

לא יבוצע תשלום במועדו - תעמוד כל יתרת הקנס לפרעון מידי; הנאשמת תיתן התחייבות בסך 20,000 ₪ להמנע בתוך שנתיים מבצוע עבירה על פרק י' לחוק התיכנון והבניה במשך שנתיים מהיום; ניתן בזה צו איסור שימוש/הריסה/ התאמה להיתר בבנייה מושא כתב האישום.

...

הערעור נדחה.

לנוכח כלל השיקולים לעיל, בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה ולאחר ששקלתי גם את מצבם הכלכלי של הנאשמים בהתאם לסעיף 40ח בחוק העונשין, התשל"ז- 1977, אני קובעת כי מתחם הקנס ההולם לכל אחד מהנאשמים נע בין 10,000 ₪ לבין 50,000 ₪ בצד התחייבות בגובה כפל הקנס.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1 קנס בסך 25,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו.

התובע הופקד מטעם בני משפחתו לנהל ולהוציא אל הפועל את הליכי התיכנון והבניה, הוצאת היתר הבניה, הריסת המבנה הישן שהיה בנוי על המקרקעין והשלמת הבניין החדש, עד לקבלת אישור לאכלוסו מאת הרשות המקומית.

עוד נטען בכתב ההגנה כי התובע קיזז שלא כדין כספים משכרה של החברה, כי מעולם לא הודע לנתבע כי התובע היתקשר בהסכם אם אתר פסולת מורשה, וכי קבלת אישורי הטמנה מותנית בהתקשרות חוזית כאמור ובתשלום כספים למטמנה.

...

לפיכך, גם אם היה התובע עומד בנטל ההוכחה בכל הקשור לשאלת ההפרה החוזית, הרי שהנזק שנגרם לו באשמו של הנתבע בגין שלושת חודשי העיכוב אינו עולה על 30,000 ₪ לסיכום פרק זה – לו עמד התובע בהוכחת האחריות החוזית, היה הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות בשל החלק השייך לו בבניין בלבד, כלומר דירה אחת ומשרד בסך של 10,000 ש"ח. אשר לתקופת העיכוב, פרק הזמן שניתן לזקוף לחובת הנתבע הוא לכל היותר מאז שהתובע פנה אליו לקבלת האישורים בחודש מאי 2014 ועד למועד השיחה בו הבהיר לתובע שתמורת השלמת אלף השקלים שקוזזו לטענתו שלא כדין, יימסרו האישורים.

סוף דבר עלה בידי התובע להוכיח במאזן ההסתברויות הדרוש, כי החוזה לביצוע עבודות ההריסה ופינוי הפסולת נכרת בינו לבין הנתבע באופן אישי, ולא כנציג של חברת דדון ציון.

לנוכח האמור, דין התביעה להידחות, זאת אף בלא צורך להידרש לטענות הנתבע בדבר התיישנות ושיהוי.

נטען עוד שגם אילו היה נידרש לקבל היתר לגבי חלק מהעבודות, בודאי שהדבר אינו מצדיק מתן צו הריסה לסככה כולה ובנגוד למדיניות האכיפה ברשות, לפיה מבנים בתוך הקו הכחול של היישוב או מבנים שקיים אופק תיכנוני להכשרתם, יהיו בעדיפות נמוכה וכן בנגוד להנחיות שפירסמה המשיבה "דגשים לאכיפה מדינתית במיגזר הערבי" מאחר ואינה נמנית עם רשימת קדימויות טפול לאכיפה במיגזר הערבי כגון מקרקעי ציבור, בניה בשטח פתוח, סיכול תיכנון לדיור ועוד.

בנוסף, כעולה מתכתובת המייל של המהנדס וגדי מריד עם מנהלת התיכנון (נספח 5 לבקשה), עולה כי כבר ביום 01.06.22 קיבל המהנדס מענה לפנייתו, על ידי מנהלת תחום אדריכלות בלישכת התיכנון ובו נרשם באופן מפורש כי ".. התוכנית החלה על החלקה הנה ג/21904, תוכנית למבנים חקלאיים במחוז צפון. כמו כן, רמת הרגישות של החלקה עפ"י תמ"מ 2/9 הנה 2 (שטח לפיתוח מותנה). ברמת רגישות זו תוכנית ג/21904 אינה מאפשרת בניית מבנים חקלאיים". עוד עולה מהתכתובת, שייעוד הסככה, כפי הנראה, "דיר כבשים". מנגד, מטעם המבקש העיד המודד מר הישאם סעיד.

עוד הצהיר המודד כי התוכנית כוללת הוראות להקמת מבנים חקלאיים בהיתר בניה וכן הנחיות להכנת תכנית מפורטת במקרים בהם לא ניתן להוציא היתר בניה.

...

לסיכום, המבקש לא הצביע על כך כי קיימת הצדקה בדין לעיכוב בנסיבות הענין, ומכאן גם הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

סוף דבר מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, על כל חלקיה.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 2,000 ₪, תוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.