הוצאות משפט נפסקו נגד נאשם בהליך פלילי בדיני עבודה

מדובר בשימוש ממושך אשר נמשך החל מחודש 3/18 ועד 8/20- במשך כשנתיים וחצי באופן רציף, ואשר אותו הפסיקו הנאשמים רק לאחר שבית המשפט, מפי כב' השופטת מ' אב גנים-ויינשטיין, קיבל את הבקשה למתן צו הפסקה שפוטי כנגד הנאשמים ביום 2.8.20.

לאורך כל התקופה, גם בעת שהיה תלוי ועומד נגד הנאשמים הליך פלילי, הדבר לא מנע מהם להמשיך ולבצע את העבירות ולחשוב שאולי כדאי להפסיק את הפעילות במקום.

מדובר בבית עם המון הוצאות ותחזוקה שוטפת ונגרם לו נזק לא מבוטל.

דיון והכרעה דיני התיכנון והבניה נועדו להגן על איכות חייהם של האזרחים, איכות הסביבה, הסדר הצבורי ושלטון החוק, ואלה הם הערכים העומדים בבסיסו של חוק התיכנון והבניה.

הנאשמים לא חדלו מפעילות זו בשל הכרתם בחטא, אלא רק לאחר שהוצא נגדם צו להפסקת הפעילות, וניכר כי הנאשם נידרש להליכים שהתרחשו כאן כדי להבין ולהפנים כי מעשיו פסולים ואסורים הם. בעת קביעת מיתחם העונש ההולם התחשבתי בערכים הנפגעים, בפגיעה המשמעותית בהם בנסיבות שתוארו כאן, וכן בענישה הנוהגת בפסיקה, שוכנעתי כי מיתחם העונש ההולם מקרה זה כולל קנס אשר ינוע בין 80,000 ל-200,000 ₪, עונש מאסר שיכול שיוטל על תנאי ועד מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות והתחייבות להמנע מעבירה.

...

הנאשמים לא חדלו מפעילות זו בשל הכרתם בחטא, אלא רק לאחר שהוצא נגדם צו להפסקת הפעילות, וניכר כי הנאשם נדרש להליכים שהתרחשו כאן כדי להבין ולהפנים כי מעשיו פסולים ואסורים הם. בעת קביעת מתחם העונש ההולם התחשבתי בערכים הנפגעים, בפגיעה המשמעותית בהם בנסיבות שתוארו כאן, וכן בענישה הנוהגת בפסיקה, שוכנעתי כי מתחם העונש ההולם מקרה זה כולל קנס אשר ינוע בין 80,000 ל-200,000 ₪, עונש מאסר שיכול שיוטל על תנאי ועד מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות והתחייבות להימנע מעבירה.

לנוכח כל האמור ולאחר ששקלתי את מלוא שיקולי הענישה האמורים בפסיקה המובאת לעיל, השיקולים הנוספים, אני גוזר על הנאשם 1 את העונשים הבאים: קנס בסך 80,000 ₪, אשר ישולם עד יום 1.1.23, או 180 ימי מאסר תמורתו.

אשר לבריכה- לנוכח הצהרת ב"כ הנאשם כי זו נמצאת בהליכים לקבלת היתר, הרי שאני מורה כי ככל שלא יושג היתר לכך עד יום 1.10.2022, תיהרס הבריכה במועד זה. על הנאשמת 2 אני גוזר בזאת קנס בסך של 90,000 ₪, אשר ישולמו עד יום 1.3.23.

המאשימה הדגישה את חומרת עבירת הפרת צו הריסה שפוטי, במיוחד לאור תיקון 116 שנועד לתיקון בנייה בלתי-חוקית, והפנתה למספר פסקי דין מהם ניתן ללמוד על היד הקשה בה נוהג בית המשפט במקרים מסוג זה. המאשימה נימנעה מלבקש קנס גבוה ומאסר בפועל, לאור העובדה שבוצעו באזור המקרקעין עבודות הרכבת הקלה שהובילו להריסת הגדר, ולהפסקת העבירה הגם שלא על ידי הנאשם.

המאשימה מבקשת לא לפרוש את תשלום ההיתחייבות והקנס למספר גבוה של תשלומים, ומבקשת לחייב את הנאשם בהוצאות משפט בהתאם לסעיף 79 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

גם לאחר שהתקבלה בקשת הנאשם לגילוי מסמכים לפי סעיפים 74 ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- (להלן: "חסד"פ") 1982, בגילגול ראשון על ידי השופט שטרק בבית משפט זה ובגלגול שני על ידי השופטת פלדמן בבית המשפט המחוזי, לא מסרה המאשימה את שמו ופרטיו של בעל המיגרש, את התביעות ואת כתבי הטענות שהוגשו בעיניינו וכן החלטות שניתנו על ידי העיריה או על ידי בית המשפט להריסת העסק במהלך תקופה א' ותקופה ב'.

במקום זאת, טענה המאשימה כי "בהעדר רישום אין בידי המאשימה לקבוע את זהות בעל המיגרש מושא נשוא הצוו, וממילא אין אפשרות לבדוק תביעות אזרחיות או מנהליות נגד אותו גורם". לטענת הנאשם ההליך הנידון הוא חלק ממגמת היתנכלות בזדון מצד פקחי העיריה, שהחלה לאחר שלא הסכים לשלם להם שוחד.

העובדה שנאשם שהורשע ונגזר דינו בגין עבירת בנייה, חמורה כשלעצמה, הנאשם בחר ביודעין להיתעלם מן הצוו המורה לו להרוס את הבנייה הבלתי־חוקית, מציגה יחס מזלזל כלפי שילטון החוק והסדר הצבורי, ומאפשרת הנצחתה של עבירת בנייה לעיני כל. כך קבע לעניין זה בית המשפט העליון ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל, פס' 7 [פורסם בנבו] (23.6.2011): "מטבע הדברים, משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שפוטי הנו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התיכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התיכנון והבנייה (ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533 (1983)...; ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725 (1978))" ראו בדומה: רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.7.2013).

רשות הטוענת ליחס מזלזל של נאשם בצוי בית המשפט במסגרת גזר הדין, ראוי שתסביר לפחות, מדוע נהגה יחס דומה בעצמה – ואם לא מהרה בעצמה להרוס הגם שצו בידה – מה לה כי תלין על הנאשם ותגיש נגדו כתב אישום בגין אי ציות ? בנוסף לנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, כאשר מדובר בקנס, סעיף 40ח לחוק העונשין מורה להיתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם.

בתוקף סמכותי על פי סעיף 76 לחוק העונשין (כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון בע"פ 2204/22 ‏מחמד אל הייב נ' מדינת ישראל – בפסק דינו של כב' השופט כשר ) אני קובע כי היה ולא ישולמו במצטבר שני תשלומים במועדם – יעמוד כל החוב לפרעון מיידי והנאשם ישא במאסר תמורת סכומי הקנס שנפסקו וההתחייבות שהופעלה בשיעורים הבאים : (1) 50 ימי מאסר תמורת כל סכום ההיתחייבות.

...

המאשימה ביקשה להטיל עונש מסוג מאסר על תנאי אך לא מצאתי כי נוכח הנסיבות – ובמיוחד נוכח מנהגה של הוועדה בצו ההריסה שעמד לביצוע בידה ולא בוצע – לא מצא בית המשפט לנכון להטיל מאסר מותנה או התחייבות.

לסיכום ולאור האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: תשלום קנס בסך 2,000 ₪ עקב אי-ציות לצו הריסה.

בתוקף סמכותי על פי סעיף 76 לחוק העונשין (כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון בע"פ 2204/22 ‏מחמד אל הייב נ' מדינת ישראל – בפסק דינו של כב' השופט כשר ) אני קובע כי היה ולא ישולמו במצטבר שני תשלומים במועדם – יעמוד כל החוב לפירעון מיידי והנאשם ישא במאסר תמורת סכומי הקנס שנפסקו וההתחייבות שהופעלה בשיעורים הבאים : (1) 50 ימי מאסר תמורת כל סכום ההתחייבות.

הבקשה הוגשה ביום 18.4.21 לאחר שביום 7.1.21 הוצאה זה מכבר פקודת מאסר כנגד הנאשם בעקבות אי ביצוע תשלום הקנס שהוטל עליו על פי גזר דינו של בית משפט זה מיום 16.3.17, בהתאם להוראות סעיף 71 לחוק העונשין.

גזר דיני מיום 16.3.17 בגזר הדין בעיניינו של הנאשם עמד בית המשפט על החומרה ועזות המצח בבצוע עבירות הבניה על ידי הנאשם, בשים לב להקף הבניה, המשך ביצוע עבודות בניית קומה שלישית למבנה על פי כתב אישום נוסף, שעה שתלוי ועומד כנגד הנאשם כתב אישום בגין בניית הקומות הראשונה והשנייה בלא היתר ובהיעדר נסיבות מקילות ביחס לבניה זו. באשר לכך, נקבע בגזר הדין בעיניינו של הנאשם כי, "באשר למיתחם הענישה, יש לשים לב להקף הבניה בו עסקינן, 3 קומות כאשר הבנייה מבוצעת בשטח שיעודו על פי הקיים היום, חקלאי ולא ניתן בשלב זה לקבל היתר בנייה. חומרה נוספת יש לייחס לכך כי האישום השני בוצע כאשר כתב האישום הראשון תלוי ועומד כנגד הנאשם וההליכים בו מתנהלים.

נסיבות אלו מלמדות על חומרת מעשי העבירה שבוצעו על ידי הנאשם, תוך הפרת הצוו המינהלי והמשך ביצוע העבודות אף לאחר שתלוי ועומד כתב אישום כנגדו ובמהלך ניהול ההליכים הפליליים, בלא מורא החוק עליו.

המסגרת המשפטית סעיף 71 לחוק העונשין מעגן את המאסר במקום הקנס, או כפי שכונה בפסיקה "מאסר חלף קנס" תוך שימוש בקיצור מח"ק. מאסר במקום קנס (א) בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו ובילבד שתקופת המאסר במקום קנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס; נקבע לעבירה עונש קנס בלבד, או היתה העבירה עבירה של אחריות קפידה כאמור בסעיף 22(א) סיפה, לא תעלה תקופת המאסר במקום הקנס על שנה.

...

סיכומו של דבר מכלל הטעמים האמורים איני מוצאת כי במקרה זה ניתן לשקול ריצוי המאסר חלף הקנס בדרך של עבודות שירות.

החלטה בדבר ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות צריכה לענות לשתי המטרות של מאסר זה, הן האכיפתית והן העונשית והללו אינן מתקיימות במקרה זה. הנני מורה על הוצאת צו מאסר לנאשם למשך 60 יום.

זאת, משום שההליך הפלילי מגלם בתוכו, מעצם טיבו וטבעו, פגיעה פוטנציאלית חמורה בזכויות האדם של הנאשם, ועל כן יש לאפשר לנאשם מרחב תימרון רחב בניסיון להוכיח את חפותו מבלי לחשוש שיחויב בהוצאות משפט בשל כך (ראו, עפ"ס (עבודה – ארצי) 15792-07-17 אביר נ' מדינת ישראל, פיסקאות 10-6 (12.4.2018)).

עמד על כך ד"ר גיא שני במאמריו הנזכר בפסקה 7 לעיל: "[...] דוקא במשפט הפלילי ניתן למנות טעמים חשובים להכרה באפשרות להשיג על החלטות-ביניים. החלטות כאלה, המתקבלות במהלך משפט פלילי, עשויות להיות בעלות השפעה רבה על זכויות הנאשם, על תוצאת המשפט ועל אופן נהולו. במהלך משפט פלילי מתקבלות החלטות-ביניים הן בתחום הענייני (למשל החלטה לגבי טענה מקדמית או טענה שאין להשיב לאשמה) הן בתחום סדרי-הדין (למשל החלטה בדבר סדרי הזמנתם וחקירתם של עדים ובדבר מועדים לשמיעת המשפט) והן בתחום דיני הראיות (למשל החלטה בשאלת קבילותה של ראיה או בדבר כשרותו של עד). ברי שהחלטות כאלה עלולות לפגוע בזכויות-יסוד של נאשם – פעמים אף לגרום לו עוות-דין, והכל בדיני נפשות. הן עלולות גם לפגוע בתביעה, המייצגת את האנטרס הצבורי, ואף להביא לידי כך שבסופו של דבר תאלץ ערכאת העירעור להורות על זיכויו של אדם ועל שיחרורו לחופשי אך בשל פגם בניהול המשפט בערכאה המבררת. והינה, למרות כל אלה ואף שבפועל משפטים פליליים נמשכים כאמור על-פני תקופות זמן ארוכות, הדין בעיניין זה מושרש ומקובל, והוא מונע עיכובים והשהיות נוספים בבירורם של משפטים פליליים" (שם, בעמ' 120).

הינה כי כן, בהתאם לפסק-דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעיניין אל תין הנזכר לעיל, נאשם רשאי לערער על חיובו בהוצאות בתום המשפט וייתכן כי אף עומדת לו אפשרות של סעד זמני "בדרך של בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות". חשוב להדגיש בהקשר זה כי עיון בפסיקה מלמד כי גם נאשם שזוכה רשאי על פני הדברים להגיש ערעור על חיובו בהוצאות במהלך המשפט, וזאת לאחר שהסתיים ההליך הפלילי בעיניינו (ראו והשוו, ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 793 (1994); ואולם ראו, עניין גולדפינגר, פיסקה 9; שלזינגר-זריבי, בעמ' 8; כן ראו, ע"א 13980-01-15 (מחוזי באר-שבע) מדינת ישראל נ' מסארעה (17.5.2015), שם נקבע כי המדינה רשאית להגיש ערעור אזרחי לאחר סיום ההליך הפלילי שבגדרו הורשע הנאשם, המופנה כנגד חיובה בהוצאות במהלך ניהול ההליך (כב' השופט (כתוארו אז) א' ואגו); יוער, מבלי לטעת מסמרות, כי באותו אופן ייתכן שגם נאשם שזוכה יוכל להגיש לאחר מתן פסק-הדין בהליך הפלילי ערעור אזרחי המופנה כנגד חיובו בהוצאות במהלך ניהול ההליך נוכח היותו של רכיב זה בעל אופי אזרחי דומינאנטי; לתמיכה בגישה זו השוו: סעיף 78 לחוק העונשין הקובע כי "חיוב בפצוי לפי סעיף 77 הוא, לענין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו", והפסיקה המפרשת סעיף זה ובין היתר [ע"א 6925/16]מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 7 והאסמכתאות הנזכרות שם (25.3.2018); באשר לאפשרות לערוך היקש בסוגיות של סדרי דין בתחום הפלילי ראו למשל עניין פלוני הנ"ל, פיסקאות 13-12).

...

עמד על כך ד"ר גיא שני במאמרו הנזכר בפיסקה 7 לעיל: "[...] דווקא במשפט הפלילי ניתן למנות טעמים חשובים להכרה באפשרות להשיג על החלטות-ביניים. החלטות כאלה, המתקבלות במהלך משפט פלילי, עשויות להיות בעלות השפעה רבה על זכויות הנאשם, על תוצאת המשפט ועל אופן ניהולו. במהלך משפט פלילי מתקבלות החלטות-ביניים הן בתחום הענייני (למשל החלטה לגבי טענה מקדמית או טענה שאין להשיב לאשמה) הן בתחום סדרי-הדין (למשל החלטה בדבר סדרי הזמנתם וחקירתם של עדים ובדבר מועדים לשמיעת המשפט) והן בתחום דיני הראיות (למשל החלטה בשאלת קבילותה של ראיה או בדבר כשרותו של עד). ברי שהחלטות כאלה עלולות לפגוע בזכויות-יסוד של נאשם – פעמים אף לגרום לו עיוות-דין, והכל בדיני נפשות. הן עלולות גם לפגוע בתביעה, המייצגת את האינטרס הציבורי, ואף להביא לידי כך שבסופו של דבר תיאלץ ערכאת הערעור להורות על זיכויו של אדם ועל שחרורו לחופשי אך בשל פגם בניהול המשפט בערכאה המבררת. והנה, למרות כל אלה ואף שבפועל משפטים פליליים נמשכים כאמור על-פני תקופות זמן ארוכות, הדין בעניין זה מושרש ומקובל, והוא מונע עיכובים והשהיות נוספים בבירורם של משפטים פליליים" (שם, בעמ' 120).

בפסק-הדין הובהר כי אף שהעתירה נדחית על הסף ואף שהעותר אינו רשאי לתקוף את חיובו בהוצאות במהלך ניהול המשפט, הרי ש"לעותר עומדים סעדים נגד הטלת ההוצאות במסגרת ההליך הפלילי, כגון ערעור על פסק הדין הסופי ויתכן אף סעד זמני בדרך של בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות" [ההדגשה שלי – ר' ג'] (ולמקרים בהם השגתו של בעל-דין על חיובו בהוצאות אכן התבררה במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי בהליך ראו למשל, ע"פ 267/08 (מחוזי – חיפה) עומר נ' מדינת ישראל – רשות הטבע והגנים (7.1.2009); עפ"ג 36695-08-13 (מחוזי – באר שבע) פלוני נ' מדינת ישראל (11.12.2013)).

התוצאה היא אפוא שבקשת רשות הערעור נמחקת.

טענותיו למשל בדבר "הפרת דינים/היתנהגות של כבוד השופט והמאשימה", מקומם, אולי, בשלב העירעור על הכרעת הדין.

נזק כלכלי שניגרם לנאשם בשל ההליך והכוונה להוצאות שהשקיע בניסיון להכשיר הבנייה, והנזק שניגרם לו כי בנכס נותר רק דייר אחד היכול להשתמש בדירה כ"פנטהאוס" עד ליציאתו מהנכס.

לדברי הנאשם נגרם לו נזק מיצטבר עד כה בהליך זה ובהליך פלילי מקביל בגובה של כ- 200,000 ₪.

בתו"ב (שלום תל אביב-יפו) 29993-05-18 מדינת ישראל נ' פז אלימלך (נבו 28.04.2019)‏‏ "הנאשמים הורשעו בבצוע עבודות בניה בחצר דירת גן שבבעלותם ובשימושם. מדובר בבניית במה בגובה של 85 ס"מ ובשטח של 31 מ"ר, מדרגות המובילות מהבמה לחצר ברוחב של 1.5 מטר, מעקות בהקף הבמה ולאורך המדריגות, וסככה מעל הבמה בשטח של 31 מ"ר ובגובה של 2.5 מטר (קונסטרוקציית עץ של עמודים וקורות וגג מחומר קל)." בית המשפט קבע "מיתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצעו הנאשמים הוא קנס שבין 10,000 ₪ ל- 25,000 ₪". בית המשפט גזר קנס בסך 6,000 ₪ לכל אחד מהנאשמים(2).

אולם גם אם אזקק לפסיקה זו הרי יש לזכור שמדובר בהליך בו הורשעו שני בני בעלי הנכס, הקנס הכולל לו עתרה המאשימה לשני הנאשמים, היה 30,000 ₪ ל והקנס שנגזר לכל נאשם עמד על 12,000 ₪.

...

לסיכום טענה ב"כ המאשימה למתחם הנע בין 25,000 ₪ ל- 50,000 ₪ ועתרה לקנס בסך 30,000 ₪ ולהתחייבות בגובה הקנס ,להימנע מעבירה על פי פרק י' לחוק למשך שנתיים.

לעניין זה אני סבור שיש לתת משקל לכך שהנאשם נעדר הרשעות קודמות , ולמאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה הבאים לידי ביטוי בהסרת הבנייה האסורה שבה בוצע השימוש האסור.

לפיכך אני סבור שיש למקם את הקנס שייגזר לנאשם בתחתית מתחם הענישה.

סיכום לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לאורו של תיקון 113 לחוק העונשין, כפי שפורט בפרק הדיון וההכרעה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 7,000 ₪ או חודש מאסר תחתיו.