הוצאות משפט מיוחדות בעתירה כנגד אזורי עדיפות לאומית

ראו, לעניין זה, דברים שנאמרו בבג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הבטחון פ"ד נז(6) 97: "אכן, הלכה מושרשת היטב היא כי אי-גילוין של עובדות הרלוואנטיות לעתירה הוא חוסר ניקיון כפיים, והתנהלות כזו מצד העותר יש בה כדי לשלול, לעתים כנימוק יחיד, את זכותו לסעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה [5]; בג"ץ 974/94 זגארי נ' שר הפנים [6] והמובאות שם)".   כן ראו: בג"ץ 9157/12 ויקטור צמח נ' ראש ההוצאה לפועל תל אביב (27/2/2-013), שם התקבלה טענת חוסר נקיון כפיים, תוך שהובהר, כי: "העתירה מציגה תמונה חלקית ביותר של תולדות ההיתדיינות בין העותר למשיבים, ומשכך אין מנוס מלהגדירה כלוקה בחוסר ניקיון כפיים (בג"צ 42/50 לוין נ' שר התחבורה, פ"ד ד 197, 198 (1950); בג"צ 430/87 אהרוני נ' וילק תק-על 87/(3) 21 (1987); בג"צ 4409/98 ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ' נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה תק-על 98(3) 1624, 1625 (1998)). כך למשל, העותר נימנע מלפרט בעתירתו כי חלק מטענותיו הוכרעו בעתירה מנהלית שהגיש וכי תלוי ועומד בעיניינו ערעור בבית משפט זה". ראו גם: בג"צ 974/94 - סמירה אסחאק אחמד זגארי ו-3 אח' נ' שר הפנים (27/06/1994) ופסקי הדין הנזכרים שם. עוד ראו את דברי הנשיא שפירא בעת"מ (חי') 150-04-09 בית כנסת זיכרון טוב שכונת נוה הברון זיכרון יעקב נ' מועצה מקומית זיכרון יעקב (29.6.2009): "... מי שחוטא בהעלמת עובדות חשובות מכתב עתירתו אינו נוהג בתום לב ועל כן לא יזכה לכל סעד של צדק, אפילו היו עמו טעמים, הראויים להשמע לגופו של עניין. על כן, די בכך לדחיית העתירה על הסף. לעניין דחיית עתירה בשל חוסר ניקיון כפיים והסתרת מידע מביהמ"ש, ראה:בג"צ 447/81 עמיר חברה לשירותים ואחזקה נ' עריית הרצליה, פ"ד ל"ה(4), 670;בג"צ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד ל"ו(4), 53;בג"צ 3917/03 ג'האד צבחי מחמד עטאאללה ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, לא פורסם (2007)". (ההדגשות כאן ובהמשך, אינן במקור).

יתירה מזו - אם הועד הסכים למתווה המיכרז ובהתאם לכך (ולהסכמת המועצה, שגם היא לא צוינה בעתירה) פורסמה חוברת המיכרז, מה לו לעותר כי ילין, כיום, על תנאי המיכרז? ואם על אף זאת רצה הועד לצאת נגד תנאי המיכרז, היה עליו לפרוש את התמונה העובדתית המלאה בפני בית המשפט ולהסביר מדוע הטענות המועלות על ידיו כיום, לא הועלו על ידו בפגישות עם רמ"י, בהליך הטרום מיכרזי, בטרם פירסום חוברת המיכרז.

אין לומר שאנטרס אחד גובר על מישנהו, אלא יש לאזן ביניהם בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה העומד להכרעת בית המשפט ותוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים: "האנטרס בדבר שילטון החוק אינו גובר תמיד על שאר האינטרסים. הוא מהוה אחד הגורמים שיש לקחתם בחשבון. בהקשר זה ניתן יהא להיתחשב, מבחינת האנטרס של שילטון החוק, בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לא הרי הפרה שהיא מיוחדת לעותר, כהרי הפרה המשתרעת על ציבור רחב; לא הרי הפרה הנעשית בתום לב כהרי הפרה הנעשית שלא בתום לב; לא הרי הפרה שתוצאותיה חד-פעמיות כהרי הפרה שתוצאותיה נמשכות; לא הרי הפרה שתוצאתה בטלות מוחלטת, כהרי הפרה שתוצאותיה בטלות יחסית או נפסדות ..." - ראו: בג"ץ 1262/06 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' סיעת ש"ס (5.3.2006).

יובהר, כי היישוב מייסר נמצא רק בנספח ו' להחלטה 3738, כיישוב המוגדר בתחום "יישובים ואזורים סטטיסטיים בפריפריה חברתית". אינני מקבלת את טענת העותר לפיה גיבוש רשימה של יישובים הנמצאים באיזורי עדיפות לאומית, השונה מזו שצורפה כנספח ו' להחלטה 3738, נעשתה בחוסר סמכות.

...

לאור כל האמור לעיל, אינני רואה מקום להתייחס לשאר טענות העותר ורק אציין כי גם בהן לא מצאתי כל ממש.

סופו של דבר, העתירה נדחית על הסף וגם לגופה.

בשים לב לכך שהוצאות העתירה יפלו, בסופו של דבר, על תושבי היישוב, אחייב את העותר בהוצאות מופחתות, לטובת משיבה 1 (רמ"י) בסך של 5,000 ₪ בלבד.

העותרת הנה חברה העוסקת ביזמות ובנייה, ועל פי האמור בכתב העתירה "...מבצעת פרויקטים רבים באזורים פריפריאליים בארץ, אשר שמה לדגלה לבנות פרויקטים דוקא באיזורי עדיפות לאומית, החל מצפון הארץ...וכלה במצפה רמון שבדרום הארץ". ביום 9.7.20, פירסמה המשיבה מס' 1 (להלן: "רמ"י"), הזמנה לקבלת הצעות בדרך של מיכרז פומבי לרכישת זכויות חכירה מהוונות לבניה לדיור, בשלושה מתחמים במצפה רמון, ובהם מיתחם 68180 (להלן גם: "הקרקע").

לסברתה, התוצאה בלתי נסבלת במיוחד, משמדובר באיזור פריפריה שאותו מבקשת המדינה ליישב ולפתח.

איני רואה גם לקונה בהוראות המיכרז, בהקשר זה. קשה לסברתי, לקבל את עמדת העותרת, המבקשת למעשה, כי בית המשפט יתערב בדיעבד בהוראות המיכרז, על דרך של הוספת תנאי שלא נכלל בו מתחילה – קביעת מנגנון עידכון הצעה לאחר סגירת המיכרז, במקרה שבו הוגשו פחות משלוש הצעות כשרות – מה שאין מקום לעשות, בשל הפגיעה הכרוכה באפשרות זו, בעקרונות השויון בין המצעים וודאות הוראות המיכרז.

העותרת תישא בהוצאות המשיבות בגין העתירה, בסך 20,000 ₪.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבורני כי יש לדחות את העתירה – הצדדים חלוקים, כאמור, בפרשנות הוראות ס' 3.1 להזמנה לקבלת הצעות.

סבורני, כי גם אילו נקבע, כי פרשנות העותרת הינה אפשרית, הרי שלא היה בכך בלבד, להצדיק התערבות בהחלטת ועדת המכרזים, אשר פרשנותה את ההוראה הרלוונטית במכרז, אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או בפגם מנהלי אחר כלשהו.

העתירה נדחית אפוא.

בסיכום הדיון נכתב: "היזם מעוניין לממש את מטרת ההקצאה ולשם כך קיבל המלצה ממשרד הכלכלה למגרש חלופי. המרחב הסביר כי בהתאם לנהלי הרשות, לא ניתן לבצע חילופי מקרקעין. מאחר והיזם לא עמד בתנאי הסכם הפיתוח (גם אם לטענתו הדבר נימנע ממנו ע"י הערייה ו/או משרד הכלכלה ו/או המשרד להכנת הסביבה) על המרחב לבטל את העסקה משנת 2015, שבוצעה בפטור ממכרז בהתאם לתקנה 25(5)(ב) לתקנות חובת המכרזים ולהחזיר את הכספים ששולמו בצרוף הפרישי הצמדה וריבית ובנכוי דמי שימוש ופצוי מוסכם בהתאם לנהלים ובכפוף להסרת כל מניעה של משכנתא/עיקול ו/או מניעה אחרת. ניתן להקצות מיגרש אחר, בהתאם להמלצת משרד הכלכלה, אולם מאחר ואיזור התעשייה אשקלון אינו עוד איזור עדיפות לאומית, הרי שההקצאה תהיה בהתאם לתקנה 3(28) לתקנות חובת המכרזים ובשעור תשלום של 91%, להבדיל מההקצאה הקודמת שבגינה שולמו 31% מערך הקרקע. הקצאה זו טעונה אישור הוועדות המוסמכות ושר האוצר. ... סוכם: 1. העסקה הקיימת תוגש לביטול על פי כללי רמ"י. 2. תקודם עסקת הקצאה חדשה בהסתמך על המלצת משרד הכלכלה ובהתאם להחלטת ההנהלה בעיניין אשקלון ותוגש על פי תקנה 3(28) ובתשלום 91% משווי הקרקע". בחודש פברואר 2019 פנתה מקדמת עסקות ברמ"י אל מנהל העותרת, וביקשה ממנו לדאוג לביטול המשכנתא "בתיק הקודם", מכיוון ש".

בעתירה צוין כי לבית משפט זה סמכות עניינית לידון בעתירה, שכן היא מופנית נגד "החלטה של רשות" (הכוללת גם מחדל של הרשות ממתן החלטה) לפי סעיפים 1 ו - 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, ולפי פרט 59(1) בתוספת הראשונה לחוק.

תקנה זו פוטרת את רמ"י (גם ללא צורך בהחלטת ועדת הפטור) מחובת מיכרז לעסקה במקרקעין כשנושא ההיתקשרות הוא "הענקת זכויות במקרקעין באיזורי עדיפות לאומית למפעל שתחום עסוקו תעשיה או מלאכה או בניית מבני תעשיה להשכרה לפי המלצת משרד התעשיה והמסחר". בעניינינו אין מחלוקת שההקצאה הראשונית התבצעה, ולמעשה, אין מדובר במחלוקת האם להקצות קרקע או לא לגורם מסוים, שאז הסמכות היא אכן לבית המשפט לעניינים מינהליים.

יצויין ,כי הרקע לאי-מימוש ההקצאה לא נעלם מעיני רמ"י, והוא שעמד ברקע אישורה של ההקצאה המאוחרת, של מיגרש 143/7, מכוח תקנה 3(28), שעניינה היתקשרות שלגביה נתקיימו נסיבות מיוחדות ונדירות המצדיקות עשייתה ללא מיכרז, באישור ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל.

העותרת תישא בהוצאות המדינה (המשיבות מס' 1 ו – 2) בסך 7,500 ₪.

...

הוחלט להיעתר לבקשה, כמפורט להלן.

בכל מקרה אין אפשרות להיעתר לבקשת העותרת, שכן "...הקצאה בפטור ממכרז למטרת מפעל המבוססת על המלצת משרד הכלכלה מתייחסת להמלצה אשר ניתנת לפעילות תעשייתית ספציפית אשר נבחנה ואושרה ע"י משרד הכלכלה ועל כן בכל מקרה אין באפשרות רמ"י להיענות לבקשה מסוג זה". כמו כן: "החברה הכלכלית אשקלון חילקה את המגרש הנדון לחמישה מגרשים במסגרת תשריט. תשריט החלוקה אושר ע"י רמ"י וככל הידוע לרשות הוא הוגש לאישור הועדה המקומית. ככל הידוע לרמ"י יש המלצות של משרד הכלכלה להקצאות בפטור ממכרז של חמשת המגרשים שעתידים להיווצר מחלוקה זו, לחמישה מפעלים של צדדי ג', ועסקאות בהתבסס על המלצות אלו ייבחנו ויקודמו בהתאם לנהלי הרשות". במסגרת עתירתה כאן טוענת העותרת, בין היתר, טענות אלה: לטענתה, אין זה סביר לחסום אפשרות חלופית למיצוי המטרות של הנכס, הכשרות והלגיטימיות, מבחינה תכנונית ועסקית.

נמצא כאמור, כי דין העתירה להידחות על הסף - סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים מסמיך את בית המשפט לעניינים מנהליים לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה .

העתירה נדחית אפוא על הסף.

בפניי בקשת רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י" או "הרשות") לסילוקה על הסף של התביעה שהוגשה נגדה על ידי קבוצה של יישובים שתופיים: קיבוצים, מושבים שתופיים, מושבי עובדים וכפרים שתופיים (להלן: "ישובים"), אשר עתרו במסגרת תביעתם לסעדים הצהרתיים שבמהותם, מבקשים הם לתקוף את החלטות רמ"י, וכל זאת משורה של טעמים ועיקרם - העדר סמכות עניינית ומקומית, היתיישנות ושיהוי.

הישובים ביקשו להסדיר אל מול רמ"י שימושים שונים, שאינם חקלאיים, שנעשו בקרקע חקלאית, ובוצעו ללא הסדרה מראש אל מול רמ"י. רמ"י היתנתה את הסכמתה בתנאים הכוללים תשלום דמי שימוש מוגדלים בגין השמוש בקרקע בתקופת העבר, בתקופה שקדמה למועד הסכמת הרשות, בשיעורים של 2%-5% מערך הקרקע בהתאם לאיזור הגאוגרפי ודרגת העדיפות הלאומית, ובנוסף לכך תשלום "מעין קנס" בשיעורים משתנים מדמי השמוש.

בהתאם עתרו הישובים, במסגרת תביעתם, לשורה של סעדים הצהרתיים והם: צו הצהרתי לפיו לרמ"י לא הייתה סמכות לחייב אותם בדמי שימוש מוגדלים בגין שימושים בלתי חקלאיים שביצעו בעבר וכי גביית התשלומים היא בלתי חוקית ודינה בטלות; הצהרה כי שיעור דמי השמוש בגין תקופת עבר צריכה להיגזר מדמי החכירה בגין אותו שימוש בהתאם להחלטת מועצה 870; להורות כי בכל מקום בו נגבו כספים בשיעורים החורגים מהקבוע בהחלטת מועצה 870 הרי שכספים אלה נגבו ביתר; ולבסוף לחייב את רמ"י לשאת בהוצאות המשפט לרבות שכ"ט ומע"מ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית.

זאת במיוחד לאור הצורך הצבורי במיגור פעילות מסחרית בלתי חוקית ואינטנסיבית במרחב הכפרי אשר לה השלכות סביבתיות, חברתיות, תרבותיות, כלכליות שליליות.

...

התיישנות ושיהוי: לטענת רמ"י, עסקינן בתקיפת החלטה 1243 בשיהוי של 18 שנים, והחלטה 4525 בשיהוי של 3 שנים ועל כן דין התביעה סילוק על הסף בשל התיישנות העילה ובשל שיהוי בהגשתה.

כך גם ברע"א 2933/18 עיריית אור עקיבא נ' מקורות (נבו 1.8.2019) עמד בית המשפט העליון על העיקרון כי אין לאפשר תקיפה עקיפה כשהחלטה מנהלית מעוררת שאלות נכבדות של מדיניות משפטית, חברתית או מדינית, או כאשר מהות העניין הולמת ביקורת ישירה ולא ביקורת עקיפה.

על כן אין לאפשר להם לנהל תביעה זו שבמהותה הינה תקיפה עקיפה של החלטות הרשות, מקום שהיה עליהם למצותה בתקיפה ישירה, במסלול המינהלי על דרך של עתירה לבג"צ. מעבר לאמור, לתביעה הצהרתית זו כפי שהוגשה, זו אין תוחלת גם מן הטעם כי מהווה היא מסווה לתביעה להשבת כספים ששילמו הישובים, בשיעור שניתן לכמתם.

בע"א 4291/17 עו"ד אלפריח נ' עריית חיפה, בפיסקה 15 לפסק הדין (נבו 6.3.2019) (להלן: "עניין אלפריח"), עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מ' מזוז) על ההבחנה בין תקיפה ישרה לתקיפה עקיפה, בציינו כי: "בהכללה ניתן אפוא לומר כי מקום בו מרכז הכובד של ההליך הוא עניין שבסמכות בית המשפט האזרחי או הפלילי, והתקיפה העקיפה מתייחסת לשאלה משנית העולה באופן אינצידנטאלי לסוגיה העיקרית, ושההכרעה בה דרושה לצורך ענין הנידון בפני בית המשפט, הנטיה היא לאפשר תקיפה עקיפה, בהעדר סיבה מיוחדת לשלול. יצויין כי המצב האופייני לתקיפה עקיפה היא העלאת הטענה נגד האקט המנהלי כטענת הגנה. לעומת זאת, מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, ובמיוחד כאשר מושא התקיפה הוא שיקול הדעת השלטוני גופו, או כאשר מדובר בסוגייה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה, יש להימנע בדרך כלל מבירור הענין במסגרת תקיפה עקיפה". מאופן ניסוח התביעה והגדרת הסעדים המבוקשים בתביעה, הרי שליבת התובענה עניינה עתירת התובע להקצות לו, בהקצאה ראשונית ובפטור ממכרז, את מיגרש 64 בדמי חכירה מהוונים לפי שיעור של של 31%, ולא לפי שיעור של 91%, כמתחייב מהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1273.

במסגרת התביעה, תוקף התובע באופן ישיר את החלטת רמ"י להחיל בעיניינו את החלטה 1273 שהוציאה את היישוב קציר מרשימת הישובים באיזורי עדיפות לאומית, וכפועל יוצא מכך, הובילה להעלאת דמי החכירה הנדרשים על ידי רמ"י ביישוב קציר לשעור של 91%.

לא ראיתי לעשות צו להוצאות, וזאת משום שהתנהלות רמ"י בעיניין טבת, שבה לא טענה להעדר סמכות עניינית, תרמה להכשלת התובע.

...

סיכומו של דבר, לפי מבחן המהות, אין מדובר בתביעה בעלת אופי אזרחי-מסחרי, אלא בתביעה בעלת אופי מנהלי.

לפיכך, התביעה נדחית מחמת העדר סמכות עניינית.

כאמור, התביעה נדחית מחמת חוסר סמכות עניינית.