הוצאות משפט בהליך פינוי דיירות מוגנת לאחר פסק דין

ביום 31.12.2019 המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובה טען כי לא קיבל את כתב התביעה, וכי נודע לו על מתן פסק הדין רק לאחר קבלת אזהרה על פתיחת תיק הוצאה לפועל נגדו.

כמו כן טען המבקש כי עמידר אינה רשומה כבעלת הדירה, וכי מכל מקום יש להכיר בו כדייר ממשיך של דיירת מוגנת קודמת שהתגוררה בה. ביום 6.9.2020 דחה בית משפט השלום את הבקשה וקבע כי עומדת לעמידר הזכות להגיש תביעת פינוי וכי מתצהיר השליח ואישור המסירה שצורפו לבקשה עולה שכתב התביעה נימסר למבקש כדין.

ביום 24.1.2021 הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על עיכוב ביצוע של פסק הדין עד לסיום הליכי העירעור (ע"א 18987-11-20, השופטת ע' רביד).

יש להדגיש, כי פסק הדין המורה על פינויו של המערער מדירתו ניתן בהעדר הגנה וכך למעשה טענותיו טרם זכו לדיון מעמיק לגופם של דברים, ולא ניתנה לו ההזדמנות להציג ראיות לתמיכה בעמדתו לפיה הוא דייר ממשיך בדירה.

...

הטעם המרכזי העומד ביסוד החלטתי הוא החשש שדחיית בקשתו של המערער למתן ארכה להגשת בקשת רשות הערעור, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, מובילה לתוצאה קשה ובלתי-מידתית, שיש בה כדי לנעול את שערי בית המשפט בפניו, וכל זאת בהקשר הרגיש של זכויות בדירת מגורים יחידה (ראו: בש"א 2263/13 פלונית נ' שרון דגודגה, פסקה 9 (24.4.2013)).

סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שניתנת למבקש ארכה להגשת בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי עד ליום 27.6.2021.

אני מורה כי הצו הארעי עליו הוריתי ביום 20.4.2021 יישאר על כנו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, ככל שתוגש, או עד לאחר חלוף המועד האחרון להגשתה במקרה שלא תוגש בקשה כאמור, לפי המוקדם.

] "מעיון בחומר עולה כי לעמדת המבקשים – היורשת הייתה מעורה בפרטי ההליך, ועמדתה נשמעה בו באמצעותם. מבקש 4 הוא בן זוגה, כאמור, מבקשים 1 ן-2 הם אחיה, ובהליכים קמא נטענו טענות בשמה ולזכותה. כך, למשל, בערכאות קמא טענו המבקשים כי היורשת היא דיירת מוגנת, בנגוד לקביעת בית משפט השלום, וטענה זו התקבלה. המבקשים נישאלו גם מדוע היורשת לא העידה וענו כי אין בכך צורך, לנוכח עדותו של בעלה. גם בהליך זה טוענים המבקשים – הם ולא היורשת – כי יש להעתר לבקשה שכן נגרם ליורשת עוות דין. הינה כי כן, המבקשים אינם יכולים להלין כי קולה של היורשת לא נשמע באופן העולה כדי עוות דין בעיניינם"; "מן המכלול עולה כי לא נגרם למבקשים עוות דין כתוצאה מכך שהיורשת לא הייתה צד להליכים קמא, שכן פסק הדין אינם מופנים כלפיה [...]. כמובן, בכך אין להביע עמדה – לכאן או לכאן – בטענת המשיבה בדבר קיומו של מעשה בית דין כלפי היורשת, או בטענות המבקשים בדבר עוול שניגרם לה". בהחלטה נוספת, מיום 5.3.2019, קבע בית המשפט העליון: "החלטתי לפיה נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור בודאי אינה יכולה לקבוע, לראשונה, כי יש מקום לפנות מהנכס מי שלא היה צד להליכים קמא מעבר לכך, פסקי דין קמא הם אשר קובעים בנושא". ההליך שלפניי התובעת טענה כי הנתבעת הייתה "בפועל ולמעשה" בעלת דין בתביעה קודמת, ולפיכך ההכרעות שבו מחייבות אותה (סעיף 10(ד) לכתב התביעה).

סוגיה זו לא זכתה לדיון מפורט בטיעוני הצדדים, על-כן איני נידרש לה. אין יסוד לבקשה של הנתבעת – במעמדה כיורשת של עזבון אמה המנוחה – להעניק לה סעד מן הצדק: סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר), מעניק לבית המשפט סמכות להמנע מליתן פסק-דין של פינוי "אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צדק לתת". מדובר בסמכות שבשיקול דעת (הסעיף נוקט לשון "רשאי").

ממילא, הוכח כי גם לאחר פטירת המנוחה, ובכל מקרה – לאחר המועד שבו ראתה עצמה הנתבעת כדיירת מוגנת במושכר (לאחר פסק הדין בעירעור), היא עצמה הפרה את הוראות הסכם השכירות (כאמור בסעיף 23 לפסק-הדין).

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט על סך של 7,500 ש"ח ושכר טירחת עורך-דין על סך של 30,000 ₪.

...

ודוק: בהקשר זה אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה על פי הסכם השכירות הותר להם למכור גם כל דבר נוסף המותר בהתאם להוראות תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל) – תשל"ד-1974, שאם תאמר כן, מתייתר כל הפירוט המדויק, עד רמת ה"מרקים מירקות", דווקא, הנקובה בסעיף" (סעיף 72 לפסק-הדין).

] "מעיון בחומר עולה כי לעמדת המבקשים – היורשת הייתה מעורה בפרטי ההליך, ועמדתה נשמעה בו באמצעותם. מבקש 4 הוא בן זוגה, כאמור, מבקשים 1 ן-2 הם אחיה, ובהליכים קמא נטענו טענות בשמה ולזכותה. כך, למשל, בערכאות קמא טענו המבקשים כי היורשת היא דיירת מוגנת, בניגוד לקביעת בית משפט השלום, וטענה זו התקבלה. המבקשים נשאלו גם מדוע היורשת לא העידה וענו כי אין בכך צורך, לנוכח עדותו של בעלה. גם בהליך זה טוענים המבקשים – הם ולא היורשת – כי יש להיעתר לבקשה שכן נגרם ליורשת עיוות דין. הנה כי כן, המבקשים אינם יכולים להלין כי קולה של היורשת לא נשמע באופן העולה כדי עיוות דין בעניינם"; "מן המכלול עולה כי לא נגרם למבקשים עיוות דין כתוצאה מכך שהיורשת לא הייתה צד להליכים קמא, שכן פסק הדין אינם מופנים כלפיה [...]. כמובן, בכך אין להביע עמדה – לכאן או לכאן – בטענת המשיבה בדבר קיומו של מעשה בית דין כלפי היורשת, או בטענות המבקשים בדבר עוול שנגרם לה". בהחלטה נוספת, מיום 5.3.2019, קבע בית המשפט העליון: "החלטתי לפיה נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור בוודאי אינה יכולה לקבוע, לראשונה, כי יש מקום לפנות מהנכס מי שלא היה צד להליכים קמא מעבר לכך, פסקי דין קמא הם אשר קובעים בנושא". ההליך שלפניי התובעת טענה כי הנתבעת הייתה "בפועל ולמעשה" בעלת דין בתביעה קודמת, ולפיכך ההכרעות שבו מחייבות אותה (סעיף 10(ד) לכתב התביעה).

כאמור, הבחינה הנכונה מבחינה משפטית היא האם הנתבעת – כיורשת של אמה המנוחה, שהפרה את ההסכם – זכאית לסעד מן הצדק (למעשה, במקום האם), שהרי רק במקרה כזה ניתן יהיה להכיר בהעברה כדין של זכויות מהחוליה הקודמת (הדיירת הנגזרת – המנוחה, שהפרה את הוראות הסכם השכירות) לחוליה הנוכחית (הדיירת הנדחית – הנתבעת).

קיים אפוא נתק של שנים בין מועד פטירת המנוחה למועד "כניסתה" הנטענת של הנתבעת לאותו מעמד נכסף של דיירת מוגנת (נדחית) במושכר.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט על סך של 7,500 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין על סך של 30,000 ₪.

ההליכים עד מתן פסק דין ביום 19.12.2016: טענות הצדדים: ביום 18.2.11 הגישה התובעת נגד הנתבעת תביעה לפינוי הדירה ובית הכנסת, בנימוקים שהנתבעת לא דאגה להעביר את הזכויות בנכסים הנ"ל על שמה, המבנים הנ"ל הם מבנים מסוכנים והרשות המקומית הוציאה צו להריסת מבנים אלו.

בסופו של יום נתנה ערכאת העירעור פסק דין כדלקמן: "לאחר ששמענו את טענות הצדדים נראה לנו כי העילה היחידה לפינוי המערערת מבוססת על כך שהיא לא הוכיחה כי אין לה דירה אחרת למגוריה( סעיף 20 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]).

המדובר ביחידת מגורים ברח' האלה מס' 5 דירה 15 בלוד בשטח 86 מ"ר; חוזה חכירה מיום 11.12.1987 לנכס הידוע כגוש 3953 חלקה 17 (ארעית) בשכונת המפונים 17 בלוד על שם ג'נאח דוסה ומרים באשר לבית הכנסת, ביום 27.6.1988 ניתן פסק דין ע"י כב' השופט אברהם בייזר בבית משפט השלום ברמלה בתיק אז' 442/86 על פיו אביה של הנתבעת, מר ג'נח דוסה איננו דייר מוגן בבית הכנסת.

כמו כן על הנתבעת ועל כל הבאים מכוחה לסלק ידיה מהמקרקעין הנ"ל, ולהשיבם לתובעת; את הפצוי עבור הפינוי קיבלו הוריה המנוחים של הנתבעת בעת שקיבלו את החכירה במיגרש לבניית 2 יחידות דיור צמודות קרקע בהנחות מפליגות, מיגרש הנמצא ברח' זיבלבוים פינת יונתן נתניהו בלוד; הנתבעת תשלם לתובעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרישי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

...

מכל האמור לעיל עולה שגם מתחושת הצדק יש לדחות את טענת הנתבעת לפנותה מהמושכר אך ורק תמורת דמי פינוי.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעת ולכל הבאים מכוחה לפנות את המקרקעין ודירת המגורים הנמצאת ברחוב החלוץ 23 בלוד והידועה כגוש 3973 חלקה 37 וכן את המקרקעין הידועים כגוש 3973 חלקה 73, הידועים במגרש 215 לפי תב"ע לד/2/213, מקרקעין הצבועים בצבע צהוב ומתוחמים בקו כחול במפת המדידה המהווה נספח א' לחוות הדעת של המודד סיני גורדון מיום 2.3.2021 אותה סימנתי במ/1, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

כמו כן על הנתבעת ועל כל הבאים מכוחה לסלק ידיה מהמקרקעין הנ"ל, ולהשיבם לתובעת; את הפיצוי עבור הפינוי קיבלו הוריה המנוחים של הנתבעת בעת שקבלו את החכירה במגרש לבניית 2 יחידות דיור צמודות קרקע בהנחות מפליגות, מגרש הנמצא ברח' זיבלבוים פינת יונתן נתניהו בלוד; הנתבעת תשלם לתובעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

יצוין כי בהליך אחר בבית משפט השלום, במסגרת תביעה לסילוק יד שהגיש המשיב כנגד המבקשים בבית משפט השלום בחיפה (תא"ח 15299-01-20), הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ניתן פסק דין המורה לנתבעים (המבקשים כאן) לסלק את ידם מהדירה אך פסק הדין עוכב בכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים על ידי הנתבעים, מידי חודש בחודשו, בסך של 1,800 ₪ כל חודש.

באשר למאזן הנוחות, טען המשיב כי הפסיקה קבעה שעיכוב פסק דין ניתן רק במידה ואי עיכובו יגרור עובדות בלתי הפיכות, כגון הריסת מבנה או פינוי דייר מוגן, ואילו במקרה דנן במידה והערעור יתקבל, הרי שהמבקשים יוכלו לשוב לדירתם ולא ייגרם להם כל נזק בלתי הפיך.

המשיב ביקש כי ככל שתתקבל הבקשה, הרי שיש להתנותה בהפקדת סכום כסף נכבד וערבות של צד שלישי להבטחת פינוי המבקשים מהדירה ותקינות הדירה, לאחר שיינתן פסק דין סופי וחלוט.

הצדדים שומרים על טענותיהם בעיניין הוצאות הליך זה במסגרת התיק המקביל המתנהל בבית המשפט המחוזי.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום, לא מצאתי כי בית משפט זה הוא האכסניה לבקשה לעיכוב ביצוע.

סבורני כי יש לעמוד על ההבדל המהותי בין בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין הנותן סעד הצהרתי, שגם הוא ניתן במשורה, ושיש בו כדי לשנות את המצב המשפטי שקדם לו, לבין פסק דין הדוחה סעד הצהרתי מבוקש, קרי אינו משנה את אותו מצב משפטי ששרר טרם נתינתו ועניין זה פועל לחובת המבקשים במתן סעד לעיכוב ביצוע.

באשר למאזן הנוחות - פינוי מדירה, בה מתגוררים שלושה קטינים, סבורני כי האכסניה המתאימה להגשת הבקשה מושא החלטה זו הינה דווקא בית המשפט השלום בחיפה, שם התנהל הליך תא"ח 15299-01-22, תביעה לפינוי מושכר.

בעיניין קיסלביץ (רע"א 9064/11 קיסלביץ' נ' הנסי פרופרטי לימיטד (19.2.2013)) אף נפסק: "... כאמור, שאלת פינוים של דיירים מוגנים היא ביסודה שאלה של צדק, התלויה כל כולה בנסיבות המקרה. סבורני, כי על מנת שניתן יהא להגשים באופן המיטבי את עיקרון הצדק, יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מיגוון רחב של פיתרונות; הצגת הדברים בצורה בינרית עלולה דוקא להביא, בסיטואציות מסוימות, לאי צדק. כך, למשל, יתכנו מקרים – כבעניינינו – בהם סבור בית המשפט כי אינם מצדיקים מתן סעד מן הצדק, קרי – מניעת פינוי, אולם מאידך סבור כי פינוי הדיירים ללא תמורה אינו צודק, שכן שילמו בשעתו דמי מפתח ושילמו שכר דירה כסדרו אף שנטשו. לגישתי, אין לומר על 'סעד מן הצדק הפוך' 'אין חיה כזאת', כדברי בא כוח המבקשים; יש לאפשר לבתי המשפט לבחור גם דרך אמצע, מעין שביל זהב, לילך בה. ברי, כי לא ניתן להגדיר ולגדור מראש את קשת האפשרויות [...], והדברים תלויי מקרה ומקרה. במישור העקרוני, לא זו בלבד שאין לשלול מראש פיתרונות ביניים, אלא ייתכנו מקרים בהם פיתרונות הביניים יהיו מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק". אציין, כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, בו כבר נפסק בפסק הדין הראשון פיצוי כסעד מן הצדק ועתה מתבקש הדבר פעם נוספת (כסעד מן הצדק הפוך), שבו כבר ניתן פסק דין שהנתבע לא קיים ואף בחר להתייחס אליו כמבוטל ללא שבוטל, כשעסקינן בפנוי בית עסק (ולא דירת מגורים) שהנתבע כבר חדל מלהפעילו ואשר אינו משמש אותו לפרנסתו, ולאור שיקולים נוספים שיפורטו בקצרה להלן ואופן היתנהלות הנתבע בהליך זה, זכותו של הנתבע ל"סעד מן הצדק" מוטלת בספק.

טענתו כי היה בידיו למכור את זכותו לדיירות מוגנת לאחר או להעבירה לבן מישפחה אינה יכולה להיתקבל, שכן זכות זו פקעה כבר בפסק הדין הראשון בו נקבע, כי: "הוא לא יהא רשאי להעביר את זכויותיו כדייר מוגן לצד ג', הוא לא יהא רשאי להביא דייר במקומו, הוא לא יהיה רשאי להתיר שימוש במושכר לכל גורם אחר... ולאחריו לא יוכל מי מבני משפחתו של הנתבע להפוך לדייר מוגן אחריו". אזכיר, כי לאור הסכמה זו העניק בית המשפט בהליך הראשון לנתבע סעד מן הצדק והוא לא פונה מהמושכר.

אולם, אין להפריז בשקול זה בנסיבותיו של מקרה זה, שעה שהצדדים כבר הסכימו בפסק הדין הראשון, כי הנתבע לא יהיה זכאי להעביר את זכותו לאחרים בכל דרך (וממילא הוא אף אינו יכול לסחור בזכות זו) ומשכבר ניתן לו סעד מן הצדק בהליך הראשון, גם בשל כך. לכך אוסיף, כי הנתבע אף השכיל לקבל את המלצת בית המשפט ולפנות את הנכס, עובר לניהול ההוכחות בתיק ובכך חסך מהתובעים הוצאות וכן הקדים את מועד פינויו של המושכר, מה שאפשר לתובעים להפיק מהמושכר רווח מוקדם יותר.

...

הזיקה, הרופפת שנותרה בין הנתבע לבין המושכר (עובר להסכמתו לפנותו), והסיכוי, אשר אני סבור כי הוא נמוך מאד, שהנתבע ישוב לעסוק בפעילות בה עסק במושכר בעתיד, מטים את הכף לאי פסיקת פיצוי בנסיבות מקרה זה, ולמצער פסיקת פיצוי על הצד הנמוך.

בנסיבות אלו, לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, מצאתי בכל זאת לפסוק לטובת הנתבע פיצוי מסוים (גם אם נמוך מאד) שאינו נגזר משווי הנכס, שווי זכותו בנכס או סכום דמי המפתח ששילם.

לאור כל האמור מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי על סך של 25,000 ש"ח. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומשדחיתי את מרבית טענות הנתבע, מצאתי לחייב את התובעים לשלם לנתבע פיצוי בסך של 25,000 ש"ח. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.