הוצאות משפט בגין תביעה כוזבת נגד עירייה

מונחת בפנינו תביעה למתן סעד הצהרתי הקובע כי התובע הוא מציל דור ב' קבוע בעריית אשדוד (להלן: "הערייה"), החל מחודש נובמבר 2012, ולכל המאוחר החל מיום 1.8.2016; ובהתאם להורות לעירייה לשלם את תנאי שכרו של התובע כמציל קבוע דור ב' לפי ההסכמים הקבוציים החל ממועד ההכרה בו כמציל קבוע דור ב', ולשלם לו את מלוא הפרישי השכר ותוספות השכר הנובעים מההעסקה בתקופה בה לא הוכר מעמדו כדין; לאסור על הערייה להתנהל כלפי התובע בצורה מאיימת וטורדנית ולהורות לנתבעת להמנע מכל היתנכלות ו/או הפלייה כלפי התובע ולהעסיקו בהתאם למעמדו כ"מציל דור ב' קבוע".

22.11 אין בסיס לטענת הערייה בדבר מניעת העסקת התובע בשל העדר תקן.

ראייה חותכת לאמור הובאה בשיחה שקיים מר בן עדי עם התובע, בה איים עליו כי לא יזכה לקביעות כל עוד יימצא "במקומות שמארגנים רעיונות נגד הנהלת האגף". דוגמא מובהקת ליישום מדיניותו של מנכ"ל הערייה במתן קידום למי שמשתייך למחנה שלו רק בגלל שהוא משתייך למחנה שלו, ניתן לראות במקרה של מר רימון ומר ברקוביץ, בתוך כך, הערייה הפלתה את התובע אל מול שני עובדים אלו אשר זכו לקבלת מעמד של מציל דור ב' קבוע בשנת 2017, מבלי שעמדו בתקופה הנדרשת לפי הסכם 2000 ולפי הסכם 2016, ועל אף שהועסקו בותק נמוך מהתובע.

מדובר בשבעה ארועי משמעת שונים מיום 28.9.2016 וכלה ביום 28.4.19, המתבטאים בתיפקוד לקוי של התובע כמציל, אי מילוי הנחיות בשעה שנתפס מתעסק עם הטלפון הנייד בזמן משמרת, דיווח כוזב של שעות עבודה ואיחורו בהגעה למשמרת.

נוכח התוצאה אליה הגענו, ובשים לב להערותינו לעניין היתנהלות הערייה בתיק זה, תשלם הערייה לתובע הוצאות משפט בסך 25,000 ₪, בתוך 30 יום מהיום.

...

ברם, בענייננו, הרים התובע נטל זה המוטל עליו, הן באמצעות הראיה שהגיש – הקלטת השיחה ותמלול השיחה מיום 22.8.18, והן רצף האירועים על ציר הזמן, והעדויות שנפרשו בפנינו, מובילים למסקנה הנ"ל. כללו של דבר: מהעדויות ומכלול הנתונים שהובאו בפנינו, השתכנענו כי הרקע לתלונות כנגד התובע, והרקע לאי הכרה בתובע כמציל דור ב' קבוע, נעשו בשל מניעים זרים, לאחר שהתובע "העז" שלא להצטרף או להשתייך למחנה "הנכון". סיכום ביניים לא ניתן להמעיט מהחומרה שיש לייחס לדרך הפעולה שאימצה הנתבעת בהליך זה. דרך פעולה שבחרה להתכחש לעובדות ולהעלות טענות סרק.

לטעמנו, התנהלות זו חמורה שבעתיים, מקום שהיא באה מצד רשות ציבורית, והיא צריכה התייחסות של גורמי המנהל השונים ובפרט של גורמי הפיקוח הרגולטוריים, שהרי רשות ציבורית איננה אחוזתו הפרטית של מנכ"ל העירייה, ותפקידו של המנכ"ל ברשות ציבורית איננה לבחור כמצילי דור ב' קבועים מועמדים בהתאם למחנות וקשרים אישיים, אלא לתת ביטוי לאינטרס הציבורי ולפעול בהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים באופן אובייקטיבי, ולא בשל העדפה אישית של מנכ"ל העירייה.

אחרית דבר לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ונוכח התרשמתנו מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו, התובע זכאי למעמד של מציל דור ב' קבוע החל מתום עונת הרחצה של שנת 2012.

התובעת טוענת, כי הנתבעים חייבו אותה בארנונה בנגוד לסעיף 330 לפקודת העיריות, לגבי נכס סגור ושהוגדר כשימוש אסור בצו בית משפט, ומאידך דרשו למנות לנכס כונס נכסים ולמכרו בהליכי הוצל"פ. (סעיף 66 לתביעה) התובעת טוענת, כי הנתבעים הציגו בידיעה מצגים כוזבים בפני מערכת ביהמ"ש וראש ההוצל"פ. (סעיף 69 לתביעה) לשיטת התובעת, לא זו בלבד שהנתבעים פתחו הליכי סרק, משיקולים זרים, אלא שהם לא קיימו חובות המוטלות עליהם וגרמו לתובעים לנזקים.

התובעת מדגישה, כי לא זו בלבד שבמרכז התביעה דנן עומדת בכלל טענה כנגד ההתנהלות הבלתי ראויה של הערייה, שפעלה בנגוד לדין, בעת שהפעילה סמכויות גבייה במשך שנים על גבי שנים (מדובר על עילת תביעה בגין ההפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מצו שניתן לסגירת הנכס), אלא שעצם השהוי מצביע על כך שאין כל קשר בין ההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת הדיון בערר לבין התביעה דנן, כי אם היה קשר לא ברור מדוע המתינה הנתבעת למעלה משנה ממועד מתן ההחלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי ע"מ להגיש בקשה זו. לא זו אף זו, התובעת טוענת שהגשת הבקשה באיחור נעשתה בנגוד להחלטה מפורשת של ביהמ"ש, לפיה ניתן יהיה להגיש בקשות לסילוק על הסף עד ליום 10.02.18.

אוסיף ואציין, כי לגבי הנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, מעצם קיומו של צו הסגירה, הרי לאור החלטת בית המשפט העליון הדוחה טענה זו, הערייה לא אחראית לכל נזק שניגרם לתובעת עקב כך. ככל שניפתח תיק הוצאה לפועל מיותר, הרי שאת ההוצאות בגין הליכים אלו היה על התובעת לתבוע במסגרת אותו תיק בפני הרשם שטיפל בתיק ויכול היה להתייחס לטענותיה על בסיס החומר בתיק המנוהל על ידו, וכל זאת בפרקי הזמן הקבועים לכך בחוק.

...

כעת בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה מטעם הנתבעת 1, אשר לטענתה, יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף מהטעמים הבאים: התיישנות העילה; היות התביעה דנן "ערעור בהסוואה" על הכרעות שיפוטיות חלוטות בגינן לא הוגש כל ערעור; היות התביעה דנן טורדנית וקנטרנית, חסרת תום לב, אשר לטענת המבקשת הוגשה בהיעדר ניקיון כפיים של התובעים, תוך הסתרת מידע מהותי מפני ביהמ"ש. התובעים הגישו את התובענה דנן כנגד הנתבעים, כאמור, והעמידו את סכום תביעתם על סך של 1,500,000 ₪.

לטענת התובעת, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, כפי שיובהר בהמשך.

כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, הדבר נוגד את העקרונות שגובשו בפסיקה בצורה ברורה ומכאן שדין התביעה כנגד הנתבעת להידחות על הסף.

אמנם אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1 על הסף, אם כי לפנים משורת הדין- בהתחשב במצבה האישי של התובעת, אותו ציינו הערכאות הנכבדות בביהמ"ש המחוזי וכן בביהמ"ש העליון, תעשה טוב הנתבעת אם תיקח בחשבון את הנסיבות האישיות הנוגעות לגילה ובריאותה של התובעת, בשים לב שעיקרו של החוב הקיים הוא בהפרשי ריבית.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1 על הסף, מחמת מעשה בית דין.

עוד ציינה הערייה כי לאורך השנים, בכל פעם שעמדו לפתוח בהליכים לגביית חוב בגין היטל ההשבחה משנת 2006 טענו המשיבות כי מלון קרלטון שבבעלותן סובל מהפסדים גדולים ומתקשה לקבל מימון מגופים פינאנסיים ודי בכך, כדי ליצור חשש ממשי כי במידה ותידחה התביעה שכנגד תעמודנה המבקשות בפני שוקת שבורה בכל הנוגע לאפשרות לפרוע את הוצאותיהן בגין התביעה שכנגד.

בנוסף טענו המבקשות כי התביעה שכנגד נגועה בחוסר תום לב המתבטא בין היתר בהצגת מצג כוזב באשר למצב המשפטי במועד עריכת שומת 2009.

זאת, אף אם טענת ההגנה בדבר היתיישנות התביעה שכנגד עשויה להדחות לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 הקובע: "בתובענה על תביעה שלא היתיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת היתיישנות, לא תישמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" סוף דבר: אשר על כן, על המשיבות להפקיד ערובה להוצאות הערייה, על פי סעיף 353א לחוק החברות.

באשר לגובה הערובה, השאירה הערייה את העניין לשיקול דעת בית המשפט, כאשר לעניין זה ראוי להדגיש כי יש לקבוע את גובה הערובה בסבירות, במתינות ובשעור שאינו גבוה יתר על המידה, זאת בהיתחשב בסכום התביעה, מאפייניה, מורכבות ההליך, בזהות הצדדים ואיתנותם הכלכלית – לעניין גובה הערובה ראו קרמין, פיסקה 8.

...

עוד טענו המבקשות כי כעולה מכתב התביעה שכנגד, המדובר בתביעה קלושה ביותר, שהוגשה בחלוף למעלה מ- 11 שנים מאז ששילמו המשיבות את חובן לפי שומת 2009 ולכן לטענת המבקשות דין התביעה שכנגד להידחות מפאת התיישנותה.

זאת, אף אם טענת ההגנה בדבר התיישנות התביעה שכנגד עשויה להידחות לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 הקובע: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" סוף דבר: אשר על כן, על המשיבות להפקיד ערובה להוצאות העירייה, על פי סעיף 353א לחוק החברות.

לפיכך, אני מחייב את המשיבות – התובעות שכנגד להפקיד בבית המשפט ערובה במזומן או בערבות בנקאית צמודה בסך 20,000 ₪ עד יום 30.9.21, שאם לא כן תימחק התביעה שכנגד.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ביום 30.1.22, במקביל להגשת כתב ההגנה מטעמו, הגיש דהרי כתב תביעה שכנגד כנגד לדרמן בעילת לשון הרע ובעילות נזיקיות אחרות, במסגרתו עתר לסעדים כדלקמן: פיצוי בסך של מיליון ₪ כאומדן בגין נזקים בלתי ממוניים; פיצוי בסך של 13,300,000 ₪ על פי חישוב של 700,000 ₪ עבור כל אחת מ-19 העילות שתוארו בסעיף 85 לכתב התביעה, תוך שציין כי המדובר בפרסומים שנעשו בזדון, וכי כל אחת מהעילות פורסמה לפחות 5 פעמים; החזר תשלום בסך של 480,000 ₪ ששילם דהרי ללדרמן לאחר שחויב על פי פסק דין אחר לשלם ללדרמן; ו-100,000 ₪ הוצאות משפט.

יצוין, כי עילות התביעה המפורטות והמתייחסות לפרסומים המפורטים בסעיף 85 לכתב התביעה שכנגד כוללת הן את עוולת לשון הרע, והן עילות אחרות, כגון העלבת עובד ציבור, עדות שקר, שבועת שקר, פירסום מסולף של דיון משפטי, הפרעה לעובד ציבור, תרמית, שבוש מהלכי משפט, שקר מפגיע, בידוי ראיות, היתחזות, עדויות סותרות, השמדת ראיות, ידיעה כוזבת, גרם נזק באשם, קבלת דבר במירמה.

בית המשפט קבע בת"ק 7163-02-16 הנ"ל כי דברים אלו אינם מהוים לשון הרע, וכלשונו: "פירסום לגבי עצם החלטה שיפוטית, איננו בגדר לשון הרע... נראה כי הדברים שאמר הנתבע באותו ראיון ברדיו ביום 26.1.16, דברים אשר אינם מנוסחים באופן בוטה ישירות כנגד התובע, אלא באופן כללי לגבי היתנהלות עריית קריית גת ותאגידיה הערוניים, הם דברים אשר חוסים תחת ההגנות הקבועות בדין". משקביעות בית המשפט הפכו חלוטות בנידון, הרי שפרסום זה אינו יכול להוות בסיס לעילת תביעה חדשה, לא בתביעת לשון הרע וגם לא בכל עילת תביעה אחרת במסגרת התביעה שכנגד נוכח קיומו של השתק מכוח מעשה בין דין וחובת מיצוי ההליכים.

משקבעתי כי מכתב ההתראה אינו יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע מאחר ומדובר בפירסום מותר, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הרי שלא תפתח הדלת לתביעה בגין פירסום זה מכוח עוולות אחרות.

...

לגופו של עניין, טען לדרמן, כי בכל מקרה המדובר בתביעה שהתיישנה מקום בו מרבית הפרסומים עליהם מנסה דהרי לבסס תביעתו הינם מהשנים 2011-2012, וזאת למעט 2 פרסומים, האחד משנת 2016 והשני משנת 2019, אשר דינם להידחות מטעמים אחרים כפי שיפורט.

סיכום לאור כל האמור לעיל, נותרו לבירור טענות בדבר פרסומים פוגעניים, ובעיקר דברי שקר שטוען דהרי כי עשה לדרמן, כמפורט בסעיפים 85ב, 85ד, 85ו - 85 יג , ו-85טו - 85יט לכתב התביעה שכנגד.

סוף דבר לאור כל האמור, דין הבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד שהגיש דהרי – להתקבל במרביתה.

הבקשה הוגשה לטענתה בחוסר תום לב ונתמכה בתצהיר כוזב.

לטענתה "לו הייתה המבקשת פועלת לפי חובתה בדין וממתינה למיצוי בחינת טענותיה ע"י המשיבה ומתן תשובה לפנייתה כנדרש, הרי שניתן לומר בפה מלא כי ההליך שבנידון לא היה מגיע כלל לפתחו של בית המשפט... למשיבה ניתנה האפשרות והזכות שבדין לתקן את דרכיה... נראה כי המבקשת פעלה מתוך אינטרס ברור ופסול להגדיל את שכר טירחתה הפוטנציאלי כשמיהרה להגיש את התובענה, אף שאותה עת הייתה לה חובה להמתין למתו תשובת המשיבה". המשיבה מפנה בעיניין זה לסיפא של חוות דעת השופט (כתוארה אז) חיות בד"נ 5519/15 יונס נ' מי הגליל בע"מ (17.12.2019) (להלן: ד.נ. יונס), שבגדרו נקבע כי "בכך אין לשלול את שיקול הדעת המסור לבית המשפט על פי הוראות החוק השונות לבחון ולהביא בחשבון בכל מקרה נתון על פי נסיבותיו את ההשלכות שיש לייחס להעדר הפנייה המוקדמת". עוד נטען כי מבקשת הסרק בנוגע למרפסות בלתי מקורות הסתלקה המבקשת "ללא הסבר מניח את הדעת, ללא שכיפרה על מחדלה בהוצאות, וללא הסכמת המשיבה". זאת ועוד, לטענת המשיבה המבקשת לא השקיע כל מאמץ בהגשת הבקשה ולא לקחה על עצמה כל סיכון "שכן המבקשת הגישה תביעה ייצוגית שמהוה העתק של בקשה זהה שהוגשה כנגד עריית חיפה, ע"י ב"כ המבקשת בהליך דנן, זמן מה טרם הגשת הבקשה שבכותרת. ב"כ המבקש ניהל הליך זהה לזה המנהל פה בבית המשפט המחוזי בחיפה שהסתיים אף הוא בהודעת חדילה ומתן פסק דין. כאשר יובהר כי ב"כ המבקשת אף לא טרח לגלות לבית המשפט הנכבד אודות קיומו של הליך זה, אף שמחובתו לעשות כן עפ"י דין. על בסיס אותו הליך ועל בסיסו בלבד, הגיש ב"כ המבקשת את התביעה שבנידון, וזאת באפס מאמץ, אפס השקעה, אפס סיכון שלקח על עצמו, ואפס התאמות למקרה שבעניינינו. ב"כ המבקש אפילו לא טרח לבדוק את המצב העובדתי הנוהג אצל המשיבה – בשונה מעריית חיפה, טרם שהגיש את הבקשה שבכותרת, שכן הוא תבע רכיב המהוה את עקר הבקשה – גביית אגרות תעול בגין שטחים לא מקורים – רכיב שכאמור כלל לא נגבה ע"י המשיבה בעת שהגיש את הבקשה". עוד נטען כי בשיחת טלפון שהתקיימה בין הצדדים בשלב מוקדם, הציע ב"כ המשיבה לב"כ המבקשת למחוק את תביעתו בגין שטחי מרפסות מקורות כדי לחסוך למשיבה הגשת בקשה לדחייה על הסף בעיניין זה, "ואולם ב"כ המבקשת בחר להמשיך ולעמוד על תביעתו גם ביחס לרכיב נעדר עילה זה". לטענת המשיבה, בהמשך הדרך, משהבינה המבקשת את טעותה הסתלקה מהבקשה בעיניין זה באופן חד צדדי וללא מתן הסבר משכנע.

...

המשיבה טוענת עוד כי יישום שיטת האחוזים על הליכים שהסתיימו בחדילה לצורך קביעת הגמול ושכר הטרחה, נדרש להיערך "כאחוז מתוך סכום גביית היתר אותו היה להשיב אילו הייתה מתקבלת התובענה", תוך מתן משקל רב לכך שההליך המשפטי המסתיים על פי הודעת חדילה דורש השקעת משאבים פחותה בהשוואה להליך המתנהל עד תום, ובכך יש כדי "להשפיע גם על האחוז אותו יבחר בית המשפט להחיל". לטענת המשיבה הבקשה להעמיד את הסכום על 25% מופרזת.