הוצאות טיפול רפואי בחו"ל

בין נימוקי ההסדר שאומצו בגזר הדין, טענו הצדדים כי המבקש "החל לטפל בנדרש להוצאת היתר לבניה נשוא כתב האישום". החלק הרלוואנטי בגזר הדין נוסח איפוא כך – "מוצא צו הריסה לגבי הבניה נשוא כתב האישום, אולם צו זה נדחה ביצועו למשך 24 חודשים מהיום". עינייני עתה בבקשה, שהוגשה יחד עם הודעת העירעור, לאסור או לעכב את ביצועו של הצוו על-ידי המשיבה, מנימוקים אלו: נימוקי הבקשה לעכב את ביצוע ההריסה: מדובר בצעד בלתי-הפיך של הריסתו של בית בו מתגוררים ארבע-עשרה נפשות ממשפחת המבקש, ובהן קשישים חולים וטף, טרם הדיון לגוף הבקשה (ועתה לגוף העירעור); ההחלטה נושא העירעור ניתנה ללא דיון, ללא נימוק והצדקה לסטייה החריגה מדרך המלך של דיון בפלילים, לפיה "בררת המחדל" היא קיום דיון במעמד הצדדים; למעשה, בית המשפט העלה מיוזמתו טענות, ולא אפשר למשיבה להציג את עמדתה-שלה, משדחה את הבקשה ללא העברה לתגובת המשיבה; דחיית הבקשה על הסף נומקה, בין היתר, בהעדרו של תצהיר, על-אף שהודע לבית המשפט כי המבקש מלווה את אביו לטפול רפואי בחו"ל וכי בא-כוחו שוהה אף-הוא בחו"ל (הגשתה הדחופה של הבקשה נדרשה לנוכח הודעת המישטרה כי בכוונתה לבצע את הצוו ); אין בהחלטה היתייחסות לטענות המבקש לגוף העניין; נימוקי העירעור, המלמדים על סכוייו להיתקבל: המשיבה לא הוסמכה לבצע את הצוו במקום המבקש, לפי החוק כנוסחו לפני חקיקתו של תיקון 116, שכן בגזר הדין נקבע ש"מוצא צו הריסה לגבי הבניה נשוא כתב האישום, אולם צו זה נדחה ביצועו למשך 24 חודשים מהיום" – קרי, לא נזכרת הסמיכה לבצוע הצוו על-ידי המשיבה; המשיבה היא הועדה המקומית לתיכנון ובניה בטייבה, וזו אינה מבקשת לממש את הצוו; יש לתת משקל גם לזניחתו של הצוו במשך שנים רבות; קיים "אופק תיכנוני", כשהמבקש ועיריית טייבה זקוקים לזמן נוסף להשלמתם של הליכי התיכנון הנדרשים; החלטת המשיבה לבצע את הצוו, אחרי שנים רבות וללא התראה של-ממש, לוקה בחוסר סבירות, ועוד – בשכנות לבית המבקש מצויים כארבעים בתי מגורים שאף הם ניבנו ללא היתר ואינם מורשים, כך שההתמקדות הלא-מוסברת רק בביתו של המבקש מלמדת על אפליה; השתלשלות ההליכים: מלכתחילה, הוצא צו הריסה מינהלי לבניין ביום 14.02.11 ובקשה לביטולו נדחתה על-ידי בית המשפט [בב"נ 48123-02-11].

לאחר הליכים נוספים, שבהם שוב נדחו בקשות של המבקש, וביניהם עפ"א 2020-02-16 (02.02.16), נדון ע"פ 887/16 בבית המשפט העליון, והסתיים ביום 20.03.16 במתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, שזו לשונן: "הוסכם שהמדינה בשלב זה לא תבצע את צו ההריסה המינהלי. צו ההריסה השפוטי שניתן בתיק 24735-10-11 בביהמ"ש השלום בנתניה, המדינה תוסמך לבצע אותו בעצמה, אולם לא תבצע אותו אלא בתום תשעה חודשים מהיום. המערער יפקיד ערבות בנקאית בסך 200,000 ₪ על מנת לכסות את הוצאות המדינה ככל שהיא תיאלץ לבצע את הצוו..." [הדגשה לא במקור, ע.ד.ג.].

...

ההחלטה התמציתית, נושא הערעור, ברורה ומתייחסת לכל עניין שראוי לביסוסה: החל מנימוק שבסדרי-דין (היעדרו של תצהיר), דרך היעדר עילה נחזית להצדקת עיכוב ביצוע נוסף, חלוף במשמעות התנהגותו של המבקש שיש עמה יותר מקורטוב של שימוש לרעה בהליכים, ועד המסקנה המתבקשת, עם נחמת-מה שבהימנעות מחיוב המבקש בהוצאות.

דחיית טענות המבקש לערעור – סיכוי נמוך לקבלתו: היעדר הסמכה לביצוע הצו: לטענת המבקש, משלא הוסמכה המשיבה לביצוע הצו, כבר בגזר הדין, אין בכוחה לבצעו; לטענה זו אין כל שחר ודינה להידחות.

אך עם-זאת ועל-אף האמור לעיל: לא הרחבתי, אלא כדי להבהיר שלכאורה אין כל ממש בבקשה שלפניי, ודינה להידחות, מכל היבט משפטי.

סוף-דבר: ב"כ המלומדת של המשיבה, מפרקליטות המדינה – המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועמ"ש, מתבקשת להודיע לבית המשפט, עד ליום 04.12.22, את עמדת המדינה מפי המשנה ליועמ"ש, לעניין המדיניות הכוללת והצפויה לגבי "שכונת הבדואים". לאחר קבלתה של הודעת המשיבה, תינתן החלטה המשלימה החלטה זו. תוקפו של עיכוב הביצוע יוארך עד ליום 08.12.22 (אלא אמצא כי ניתן להקדים ההחלטה), כשהפעם יחויב המבקש בהפקדה של 40,000 ₪.

בהסתמך על נתונים אלה והראיות שבאו לפניו, קבע בית משפט קמא את הנזק כדלקמן: הפסדי שכר בעבר 40,000 ש"ח; פגיעה בכושר הישתכרות 618,000 ש"ח; הפסדי פנסיה 70,000 ש"ח; עזרה וסיעוד 50,000 ש"ח; הוצאות לטיפולים רפואיים ונסיעות לחו"ל 470,000 ש"ח ובארץ 37,000 ש"ח; הוצאות לעתיד 15,000 ש"ח; נזק לא ממוני 400,000 ש"ח. ב"כ המערערים טענו, כי לא היה מקום להטיל אחריות על המערער שהחזיק הכלב בחצר סגורה, והקים גדר בגובה 120 ס"מ כנדרש בחוק.

...

גם השופט ח' כהן, שנותר בדעת מיעוט, בסוברו שיש להותיר השאלה בצריך עיון (שם, בעמ' 529), הסכים בפסק דין מאוחר יותר כי אין עוד חולק שהסגת גבול אווירית במקרקעין עולה כדי הסגת גבול כמובנה בפקודת הנזיקין: "משנזדמן לי עתה לחזור ולעיין בסוגיה זו [הסגת גבול אווירית � ח'ב'] נחה דעתי שלא מפי המשפט המקובל האנגלי חיים אנחנו לענין זה, כי אם מפי סעיף 11 לחוק המקרקעין, הקובע כי זכות הבעלות בקרקע מתפשטת גם "בחלל הרום שמעליו"..

מהמורם לעיל עולה, כי משרכנה המשיבה לעברו של הכלב, מתוך מטרה ללטפו, בזמן בו הכלב מצוי בתוך החצר (אף כי נשען על השער) היה במעשיה משום הסגת גבול כהגדרתה, ומכאן שקמה למערער הגנה זו. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פרשנות לשונית של הפקודה.

בנסיבות אלה, והגם שמעשיו של המערער אינם נבחנים על בסיס עוולת הרשלנות, סבורני כי דרישה להצבת גדר גבוהה יותר ואטומה, וכיוצא באלה, אינה סבירה ואין לדבר סוף.

לפיכך, הגם שלכאורה בהתקיים ההגנה המסקנה הנדרשת היא פטור מלא של המערער מאחריותו כלפי המשיבה והטלת מלוא הנזקים על הניזוק, הרי שבנסיבות העניין, נוכח הסגת הגבול המינורית של המשיבה, אני סבורה כי מוצדק לראות את ההגנה כהגנה חלקית בלבד ולהפחית את אחריותו של המערער לנזקים לשיעור של 50%.

סבורני כי המסקנה המתבקשת מדברים אלו היא כי המשיבה, ככל אדם סביר, היתה יכולה לצפות כי כלב דלמטי שהיא לא הכירה את אורחותיו, יתנהג כמצופה מכלב שמירה, וכי הכנסת ידיה לתחומי החצר על מנת ללטף את הכלב, בראשו ובין אוזניו (ראו עדותה של המשיבה בבית משפט קמא, עמ' 31 לפר' הדיון מיום 14.2.08, ש' 10-12) עשויה להתפרש מצדו של הכלב כהתגרות.

אשר על כן, לטעמי יש לקבל את הערעור במובן זה שייקבע כי המערער חב לפצות המשיבה אך בגין מחצית מהנזקים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ולדחות את יתר חלקי הערעור וכן הערעור שכנגד.

דין הערעור שכנגד להדחות.

המצב החוקי ברקע התביעה בעניינינו מחלוקת לגבי הכסוי שמקנה פוליסת בריאות שהוציאה הנתבעת לכל אחד מהתובעים, במקרה של דרישת שיפוי בגין הוצאות שהוצאו לצורך טיפולים רפואיים שסופקו במסגרת תהליך של לידה באמצעות אם נושאת (להלן: "אם פונדקאית" ו"תהליך פונדקאיות" בהתאמה) בהישתתפות התובעים ושתי אימהות פונדקאות - שהתבצע בחו"ל, ושהסתיים בלידת בן ובת לתובעים, שהם בני זוג ששניהם גברים.

...

אשר על כן, אף שדין התביעה להידחות, אני מוצא להורות כי, בנסיבות ענייננו, הנתבעת תישא בשיעור מסוים מהוצאות התובעים בגין שכר טרחה בתביעה זו, בסך כולל של 15,000 ₪.

אשר על כן, אני פוסק כי: התביעה הנדונה נדחית בזאת.

הנתבעת תשלם לתובעים באמצעות באת-כוחם סך כולל של 15,000 ₪ (כהחזר חלקי של שכר טרחה), שישולם בתוך 30 יום, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

אומר עוד, כי עיקרה של הפוליסה הוא מתן ביטוח רפואי למבוטח שנימצא בחו"ל וציפייה שכל ההוצאות הרפואיות שיוצאו בחו"ל בגין הטיפול הרפואי בחו"ל יושבו למבטח.

...

ואולם,- מעל לצורך, סבורני כי התובעים לא הוכיחו באמצעות ראיות, כי אכן נגרמו להם נזקים כספיים עקב אשפוזו של איתן בנם וקיצור הנסיעה מבחינתם.

מכאן, יש להגיע למסקנה לפיה בארבעת הימים שבהם אושפז איתן בנם בבית חולים לא היו ראויים התובעים לפיצוי בגין קיצור נסיעתם וביטול השהות, אם בכלל, במלון פאדרס.

מכל המקובץ, דין התביעה להידחות.

התובעים לא הוכיחו כי הסיבה לשמה חזרו לארה"ב שבוע בלבד אחרי שהגיעו לישראל היא טיפולים רפואיים בחו"ל, וכן לא הוכיחו כי ניתן לקבלם רק בארה"ב. בחינת הפרמטרים מעלה כי לתובעים אין נכסים או מקום מגורים פיזי בישראל.

משעה שמדובר בתביעה מתחום הבטחון הסוצאלי, ולפנים משורת הדין, לא ניתן צו להוצאות.

...

נבהיר כי לאור שהות התובעים בארץ למשך 7 ימים בלבד , מבלי שהוכח כי מדובר בעזיבה זמנית לצורך טיפול רפואי דחוף, ומשלא הוכחה זיקה משמעותית וקבועה למדינת ישראל ואף לא קשר פורמאלי כלשהו, התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

לאור האמור לעיל, התוצאה היא כי לא ניתן להסתמך על אמנת הידידות כמקור משפטי מחייב מכוחו זכאים התובעים לקבלת קצבת זקנה, וזאת משעה שמדובר באמנה בינלאומית אשר לא תורגמה לחיקוק ולא הותקנו תקנות למתן תוקף להוראות האמנה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.