הופעת בקע כתוצאה מרשלנות רפואית

מבוא לפניי תביעת התובעת ילידת 1960 תושבת כפר בוקעתא שברמת הגולן בגין ניזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שקיבלה לטענתה, עובר לאישפוזה וכן במהלך ניתוחה ביום 16.11.04 בביה"ח כרמל בחיפה שבבעלות הנתבעת (להלן: "ביה"ח").

הפגיעה הנדונה הסתבכה על רקע זיהומים שהתפשטו בחלל הבטן, גרמו לבקע בצלקת וחייבו התקנת רשת בהתאם.

דוח הניתוח המופיע ברשומה הרפואית הוא מלא וסדור ומפרט כראוי גם את הממצאים התוך ניתוחיים וגם את שלבי הניתוח.

...

סבורני כי די בכך על מנת לזכותה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אף כי לא נטען לכך במפורש בכתב התביעה.

כפי שנימק זאת השופט אור (שם, 581): "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידיו.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 229,648 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%.

לפני תביעה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם, על פי הנטען, לתובע, יליד אפריל 1967, כתוצאה מרשלנות רפואית שאירעה בניתוח לתיקון בקע טבורי, שעבר ביום 11.10.2012 במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (להלן- בית החולים / איכילוב), שבבעלות הנתבעת, מדינת ישראל (להלן- הנתבעת).

על יסוד תלונותיו של התובע בפניו ולאור מימצאי בדיקתו – "המודע צלול, ההתמצאות במקום, בזמן ובאישיות תקינה. האפקט דיספורי. הפרעה קלה בריכוז. לא ניצפו הפרעות בפרספציה ובדימוי הגוף" - קבע המומחה כי התובע סובל מ"הפרעת היסתגלות עם קווים דיסטימיים", המתבטאת ב"הפרעות קשות בשינה, אפטיה, הסתגרות, חוסר יכולת ליצירת קשרים חברתיים, ירידה בדימוי העצמי ושינויים בהרגלי האכילה", ואשר "הופיעה כתוצאה מארוע גורם דחק, שהשפיע על התיפקוד האישי, הזוגי והחברתי, כשברור שהפרעה זו לא היתה מתפתחת אילולי גורם הדחק, דהיינו, התערבויות כירורגיות כתוצאה מרשלנות רפואית, כפי שעולה מתוך חוות הדעת של פרופיסור שילוני". המומחה מצא לקבוע לתובע נכות זמנית וצמיתה בגין פגיעה "בדימוי העצמי, באיכות החיים ובהימנעות מרופאים". הנכות הזמנית הועמדה על ידו על 20% למשך 6 שנים מיום הארוע בהתאם לתקנה 34ב(3) לתקנות והנכות הצמיתה על 10% בהתאם לתקנה 34ב(2) לתקנות.

...

מחד גיסא, שוכנעתי כי התובע חדל להיות סוכן הביטוח של 'הקולקטיב' בשל 'תפקוד לקוי' עקב מצבו הרפואי (פיזי ונפשי) בתקופה שלאחר הניתוח הראשון (אוקטובר 2012) וכך איבד את אותה הזדמנות עסקית שקמה לסוכן הביטוח המלווה את 'הקולקטיב' במועד סיומו, להמשיך ולהיות סוכן הביטוח של המממשים את 'זכות ההמשכיות'.

בכל אותה תקופה, על פי העדויות שבאו לפניי, זכה לעזרה מקרוביו ושוכנעתי כי זו חרגה בהיקפה מהמצופה מבני משפחה ומהמקובלת בנסיבות ועל כן בת פיצוי (ראו: ע"א 327/81 ברמלי ואח' נ' חפה ואח', פ"ד לח(3) 580; ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי עבודה נ' פלוני (2005)), אותו מוצאת אני לאמוד ולהעמיד על הסך של 35,000 ₪ נכון למועד פסיקתי.

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 1,535,000 ₪, נכון למועד פסיקתי אובדן הקולקטיב 750,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 325,000 ₪ כאב וסבל 350,000 ₪ עזרת הזולת 85,000 ₪ הוצאות רפואיות לרבות נסיעות לטיפולים 25,000 ₪ עוד ובנוסף הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט (החזר אגרת משפט + שכרם של המומחים הרפואיים ומחצית שכרו של המומחה מר קהל), כשסכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו שולמו על ידי התובע ועד לתשלומם בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% כמקובל בתביעות ממין זו ובהתחשב בהיקף ההתדיינות (שתי ישיבות קדם משפט ושני דיוני הוכחות).

בשלב הניתוחי - האם הצוות הרפואי התרשל בתכנון או בבצוע הניתוח? בשלב הבתר ניתוחי - האם הצוות הרפואי התרשל במעקב הבתר ניתוחי שניתן לתובעת או בטיפול שניתן לתובעת בתקופה שלאחר הניתוח? מעבר לשאלת ההתרשלות יש לידון גם בשאלת הקשר הסיבתי, קרי - האם מצבה של התובעת נגרם כתוצאה מהתרשלות בבצוע הניתוח או מהתרשלות במעקב הבתר ניתוחי? אדון בשאלות האמורות על פי סדרן.

משד"ר היינריך לא תמך את טענתו כי אי תפירת החלל על שם פטרסון מהוה רשלנות במובאות מהספרות הרפואית, ראיתי להעדיף בעיניין זה את חוות דעתו ועדותו של פרופ' חרוזי שלפיה "אין בספרות הוראה חד משמעית לסגירת החלל על שם פטרסון שהוא החלל שנוצר עקב חיבור המעי הדק לקיבה. זאת מאחר וגם במחקרים בהם בוצעו תפרים לחלל זה לא נימנע בקע פנימי (Bakker et, al 2012). יתר על כן, גם בדיעבד ידוע כי לא סבלה החולה מבקע פנימי דרך החלל ע"ש פטרסון..." (עמ' 3-2 בחוות הדעת).

זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט ציין בתשובתו לשאלת ההבהרה כי הידבקויות הן סיכון טבעי של הניתוח, כי אין וודאות בחיזוי מידת ההידבקויות וטרם נמצא פיתרון שמונע את הופעתן וכי "חסימות המעיים שמהן (התובעת) סבלה נבעו תמיד מהידבקויות ולא מבקע פנימי. ניתוחים חוזרים אמנם מגבירים הווצרות הידבקויות אך ניתוח מעקף הקיבה לכשעצמו עבר בהצלחה וללא סיבוכים. ניתוח המעקף תרם את חלקו בהיווצרות הידבקויות כמו כל ניתוח בטן. ברם חסימות המעיים מהם סבלה, כמו גם הנכות שלה, אינן קשורות במישרין לניתוח מעקף הקיבה". בסיכומי התשובה מטעם התובעת נטען כי המומחה מונה רק בשאלת הנכות.

...

בנסיבות אלה דין התביעה להידחות מחמת היעדר אחריות והיעדר קשר סיבתי.

נוכח המסקנה האמורה, הדיון בשאלת הנזק מתייתר.

התביעה נדחית.

על הכרעה בתיק "רשלנות רפואית" כדוגמת התיק דנן אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "תיקי רשלנות רפואית מציגים דילמה קשה בפני בתי המשפט...  במידה רבה בשל הקושי האמתי לא אחת ולא שתיים לרדת לנבכי המקרה בו מדובר, שעל פי רוב גלום בו כאב אנושי גדול של נכות וסבל, אל מול עבודתם של הרופאים שבסיסה מחויבותם המקצועית ("שבועתם") לטפול ראוי, והנחת היסוד היא הישתדלות ראויה בעבודה הרפואית.

יחד עם זאת האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה; על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילת כל השיקולים הרלבאנטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית.

לכן לטענתה, הנחייה זו לרופא הכירורג, לקחת בחשבון גידול במעי גס כסיבה להופעת בקע מיפשעתי, מתחילה אם כן מוקדם בחינוכו הרפואי.

...

לסיכום שאלת האחריות, הנני קובע כי לבית החולים אחריות של 20% בגרימת הנזק.

בהקשר לפגיעה באוטונומיה מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי כאשר נפסק פיצוי בגין כאב וסבל הפיצוי כולל את כלל הפיצוי על נזק לא ממוני לרבות פגיעה באוטונומיה ולא מצאתי מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.18).

סוף דבר התביעה מתקבלת כאמור לעיל.

לעמדת המומחה לא נגרם לתובע שום נזק למערכת העיכול ולכן לא היה מקום לקבוע 40% נכות (אין בתיק הרפואי של התובע תעוד על אשפוזים בעקבות חסימת מעיים על רקע הידבקויות או תעוד הקשור בתלונות על מערכת העיכול שיכולות להיות קשורות לניתוח וגם בניתוח לתיקון הבקע בשנת 2019 התלונה היחידה הייתה כאבים באיזור הבקע שהופיעו בסמוך לפני כן).

המומחה הסביר כי גם סגירת פצע הניתוח נעשה בשיטה המקובלת ואין לראות בסיבוך של הבקע (שנים לאחר מכן) כתוצאה מרשלנות (סיבוך כאמור יכול להיות קשור בהשמנת יתר, טראומה והלם) ובכל מקרה, התובע עבר לאחר שנים ניתוח לתיקון הבקע וכיום נראה שהתיקון טוב ושאין חזרה של הבקע.

...

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות הן מחמת התיישנות והן מחמת שהטיפול הרפואי שניתן לתובע בבית החולים היה טיפול שנעשה בהתאם לכללים המנחים ברפואת הטראומה, תאם את מצבו הרפואי של התובע בעת קבלתו לבית החולים ולא היה רשלני.

אחר האמור, דין התביעה להידחות גם מחמת שלא מצאתי יסוד בטענת התובע אודות רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לו בבית החולים בשנת 2004.

חרף האמור יצוין כי לא שוכנעתי שיש קשר כלשהו בין הניתוח שעבר התובע או הטיפול הרפואי שניתן לו בבית החולים בשנת 2004 ובין מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנות וגם נדחית לגופה, לאחר שלא שוכנעתי שנפל פגם כלשהו בטיפול הרפואי שניתן לתובע בבית החולים בשנת 2004.